שיר:
אני את נפשי אצלתי, ועליה תטף מלתי / אפרים לוצאטו

נַפְשִׁי יְחִידָתִי, שְׁכֶם מִמַּעַל,

    עַל בָּמֳתֵי מָרוֹם אֲהָהּ תִדְרוֹכִי;

    נָא תַחֲזִיקִי בִי, וּבִי תִתְמוֹכִי,

    פֶּן צַעֲדִי יִרְפֶּה, וְשָׁם לֹא אַעַל;

כִּי בַעֲבוּר חוּשִׁי, מְקוֹר כָּל-מַעַל,

   מַה תִּבְחֲרִי אֶמְאַס, וּמַה תַּחֲשׂוֹכִי

   הַרְבֵּה מְאֹד אֶשְׁאַף; הֲלֹא אָנֹכִי

   אֶל מַר דְּבַש אֹמַר, וּמוֹר אֶל רַעַל.

הִזָּכְרִי, הִזָּכְרִי הַנֶּפֶשׁ,

   כִּי עַל אֲשֶׁר אֶזְכֶּה יְקַר תִּפְאֶרֶת,

   שֻׁלַּחַתְּ מִן הַגַּן, וּבָאת בָּאָרֶץ.

אִם אֶטְבְּעָה אֵפוֹא בְטִיט וָרֶפֶשׁ

   הוֹי תֹאבְדִי מָחָר בְּבֹא הַקָּרֶץ,

   וּתְאֻכְּלִי לָעַד בְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת.