סיפור:
הבחור שלי/ הדה רכניץ 

בערב היום בו התחברנו לראשונה לאינטרנט, מיהרנו להיכנס לחדר צ'אט שנושאו היה ישראל. חברים זריזים מאיתנו בנושא הטכנולוגי, סיקרנו אותנו בסיפוריהם על חדרי הצ'אט השונים, על חיבור בין אנשים מארצות שונות ובלתי צפויות, על היכרות עם תרבויות רחוקות... לא בחרתי כינוי.

נכנסתי בשמי האמיתי ומהרגע הראשון ועד כשעתיים מאוחר יותר, עת התנתקתי מהחדר הווירטואלי כדי להיכנס- נפשית- לחדר האמיתי,  לא הפסקתי לשוחח לרגע ולגלות אנשים חדשים ובחלקם אף מעניינים.

וכך נמשכו גם הימים הבאים, עם ציפייה לשעה הפנויה בערב שבה אפשר יהיה לבלות במחיצתם של חבריי החדשים. בן זוגי דאז בחר לעצמו כינוי אקזוטי, אך שהותו בעולם החדש, הייתה די מצומצמת. מיום ליום הקשרים החבריים החדשים שלי, הלכו והתהדקו. יהודים ויהודים למחצה ויהודים רק ברוחם- וכאלו שגם זה לא, נאספו באותה נקודה וירטואלית כדי לשוחח לא רק על ישראל, אלא על עולם המציאות ומלואו.

גזע  בני האדם מסתבר, אוהב לדבר תמיד, בכל מצב, בכל שפה, בכל דת, בכל לאומיות ובכל מקום...

אחת החברות החדשות שלי, בחורה אירופאית, שאביה היהודי הנחיל לה קשר רוחני מסוים לעמו, הייתה מאד לרוחי. השיחות איתה - ועם אחרים - הפכו לארוכות וחבריות יותר ויותר. ובהדרגה, התחלתי לשמוע לחשושים על בחור שנוהג להשתתף בצ'אטים, אך מאחר שהוא כנראה נמצא במקום ללא יכולת של התחברות לאינטרנט, הוא כבר די הרבה זמן לא ביקר בחדר. ומהלחשושים הבנתי שמדובר בבחור נאה בצורה יוצאת דופן, יהודי מצד האימא ואינטליגנטי גם כן, בצורה יוצאת דופן. החברה האירופאית הודתה בהתאהבות ושלחה לי תמונה שלו כדי שאוכל לאשר לה, אם בכלל היה צורך לאשר עובדה, שהוא נאה ביותר. ובאחד הימים, הוא הופיע. החלפנו דברי נימוסין והכרות קצרים יחסית, בחדר הכללי והתרשמתי שאכן מדובר באדם בעל אינטליגנציה גבוהה ביותר. ושוב, עברו ימים שבערביהם נהגתי להיכנס לחדר הצ'אט, לשוחח בחדר הכללי עם ההוא וההיא ועל דא ועל הא ובחדרים פרטיים ניהלתי שיחות קצת יותר אישיות עם החברה האירופאית ועם יתר החברים החדשים. ושוב עברו ימים ובערב יום שישי אחד, התנהלה בחדר הכללי שיחה נעימה מאד, בה לקחו חלק רוב חברי הקבוצה וגם הבחור החדש העיר מספר הערות חכמות, עליהן הגבתי בהערות משלי והמשכנו לחדר צ'אט פרטי. והשיחה נמשכה עד עלות השחר, אך הזמן היה חסר חשיבות. החום, הסקרנות, המסתורין שבשיחה שניהלו שני אנשים זרים, במרחק של אלפי קילומטרים –וירטואליים, גיאוגרפיים, תרבותיים- זה מזה, היו החשובים ובעיקר המפתים.

12 שנה הבדילו בינינו, בנוסף לאותם אלפי הקילומטרים . אך במהלך כל השיחות האינסופיות שקיימנו בהמשך, הן הלכו ונעלמו ונשארנו שתי נפשות מעורטלות מכל מלאכותיות, צביעות , העמדת פנים ... גבר ואישה במובן הכי מילוני שאפשר. הכי אמיתי שאפשר. הכי מקשר ומושך שאפשר. ולמדתי להכיר אותו תוך הקלדה של אלפי מילים שחצו אלפי מיילים , לעיתים המילים הוקלדו בשגיאות הקלדה גסות, לעיתים נותקנו באמצע המשפט הכי חשוב שאמרנו אחד לשני, בשל הקשר האינטרנטי הרופף עדיין באותה תקופה, בעיקר במקום בו שהה אז. השיחות האינטרנטיות נמשכו שעות ארוכות גם מחוץ לקו הוירטואלי, נמשכו במוחנו, במלוא עוצמתן ואז, כאשר שוב הגיע הערב ושוב יכולנו להיפגש בחדר הצ'אט, הדברים שאמרנו אחד לשני במוחנו, בימים של אותם ערבים, יצאו החוצה בפרץ של אנרגיות אדירות. הקשר הלך והתהדק, קשר ביני לבין בחור שנולד בארה"ב, אך חי במדינת עולם שלישי. כשאימו היהודייה, אישה צעירה, הכירה את אביו, סיציליאני וקתולי נאה, המשיכה ביניהם הייתה מיידית.

היא נכנסה להיריון ואז נישאו. אך זמן לא רב אחר כך, האמת יצאה לא(ע)ור והסתבר שבדמו של הסיציליאני הכה נאה והכה חכם, זורמים גם גנים גנגסטריים שלא נתנו לו מנוח, עד שבגלל הפעילות שלו בארגון פשע מקומי, הסתבך עם החוק ונשלח לכלא. והאימא, שכפרס על שהסכימה להתמסר לאבא בערב היכרותם, קיבלה ממנו צעצוע בדמות דובי גדול, החליטה להתגרש ממנו ולגדל בעצמה את ילדיה, רחוק ככל הניתן מהשפעתו הפלילית הפוטנציאלית עליהם. הבחור "שלי" נשלח לבתי ספר הכי טובים ועם השנים, גם הוא צמח והפך לגבר נאה מאד, שסובב את ליבותיהן של הבנות שפגש.

בגיל 17 נשלח על ידי האימא לארץ, לנסות לחדד אצלו את הזהות היהודית. כאן שהה אצל קרובי משפחה, במקביל ללימודיו בתיכון מקומי. אך הגיוס לצבא שהיה קרוב, הרתיע אותו והוא החליט לעזוב את הארץ ונרשם ללימודים באוניברסיטה יוקרתית. שם פגש את ביתו של אחד השרים הבכירים במדינת עולם שלישי והתפתח ביניהם רומן. גם בעקבות כך, אך גם בגלל מבנה אישיותו, החליט שאורח החיים האמריקאי לא התאים לו ועם סיום הלימודים, נסע יחד עם חברתו, לארצה. הקשר ביניהם לא החזיק מעמד זמן רב, אך הוא אהב את האנשים בארצו החדשה והחליט להישאר שם, התנדב כמה שיותר למען רווחתם, בנוסף לעסקים שהחל לנהל ושהפכו אותו למיליונר בגיל צעיר מאד. רומן שניהל מאוחר יותר עם דיפלומטית אמריקאית, הסתיים אף הוא לאחר מספר שנים, כשהיא נשלחה לבקשתה, לשרת במקום אחר, לאחר שהבינה שהוא לא יתחתן איתה. שהוא לא מהאוהבים הקלאסיים ולא מהמתחתנים הקלאסיים. שהוא חי במטריצה מיוחדת שבנה לעצמו  ושמתאימה רק לו. מאוחר יותר, באחת השיחות שלנו אמר לי, שהוא יכול להמשיך לאהוב אישה, רק אם  ה י א  מזכירה לו את קיומה ואת הצורך הקיומי שהוא יאהב אותה. מבחינתו, רחוקה מן העין- מתנתקת מן הלב.

החברים בחדר הצ'אט החליטו לארגן מפגש בינלאומי בארץ וחלק מהאנשים הלא ישראליים, כולל הבחור "שלי", הודיעו שיצטרפו. המקומיים החלו בהתארגנות מואצת לקראת המפגש וביום המיועד, יצאנו למסעדה על חוף תל אביב, כדי להתחבק הפעם " על באמת" , עם חברים שעד אז התחבקנו איתם רק על המסך. היה מפגש יוצא דופן בחיבור האנושי האדיר שבו. אין לי ספק, שבשום דרך אחרת, לא הייתי זוכה להכיר את האנשים הנפלאים הללו, לא את הישראלים ולא את הזרים. הבחור "שלי" נחת אחרי המפגש ומיהר לבקש מהחברים אצלם שהה, לקשר בינינו- "רציתי לדעת איך נשמע קולך. קול, הוא אחד הדברים החשובים לי ביותר ", אמר וקבענו שנתראה במפגש שתוכנן על ידי הקבוצה, למחרת היום.

חוסר השקט, ההתרגשות, הפרפרים במוח, תחושות שחשתי לקראת המפגש, אינם ניתנים לתיאור. עם התקרב הערב, התחלתי בהכנותיי למפגש וביקשתי מבן זוגי שיסיע אותי למקום. הוא החליט שאין ברצונו להצטרף, המפגש של היום הקודם הספיק לו.

"הבחור שלי" המתין לי בדריכות, בפתח המקום. התחבקנו קצרות- לא היינו לבד. במבט ראשון, הוא נראה לי פחות אטרקטיבי ממה שחשבתי על סמך התמונות שראיתי. ואולי היצר הפנימי , יצר ההגנה שלי, היטה אותי לחשוב כך, כדי שלא להמשך אליו עוד ועוד. והתחלנו לדבר. הפעם, לראשונה, גבר ואישה, בשר ודם, ניהלו שיחה ורבאלית ולא מוקלדת או טלפונית. והקסם היה שם באוויר. אותו קסם שהיה קיים גם בשיחות הליליות הארוכות בחדר הצ'אט הפרטי שלנו. ובסוף הערב, שוב חשבתי שהוא הגבר הנאה ביותר שהכרתי. ובין האינטליגנטים ביותר (באחת השיחות הוירטואליות המוקדמות, שאל אותי מי לדעתי, חכם יותר מבין שנינו-הוא או אני ...). אחד הדברים שאמר ושהבליחו את ליבי תוך שגרמו לו לדמם, היה שהוא הגיע לארץ בשבילי. להכיר אותי "בחיים" . לפגוש אותי ,לראות אותי, לשמוע את קולי... עד אז, לא הרבינו לשוחח על הרגשות שהיו לנו אחד כלפי השני. נראה לי שהמשפט הכי מרחיק לכת שאמרנו היה I Like you . לא שהיינו זקוקים למילים מפורשות כדי לדעת שמתחוללות סערות עזות רגש במוחנו.

ונפרדנו שוב בחיבוק קצר בגלל האנשים שמסביבנו. אך המשיכה הכה חזקה שהייתה קיימת בינינו, הורגשה גם על ידי אנשי הקבוצה ואחת החברות הזהירה אותו שלא "יתחיל" עם אישה נשואה. אלא שה"התחלה" כבר הייתה מאחורינו מזמן. אנחנו היינו כבר באמצע תהליך ההתאהבות. עדיין הכל היה מילולי לחלוטין, מציאותי, לא וירטואלי,  אך מילולי.

למחרת, נפגשנו רק שנינו לארוחת צהריים בעירי. הגיע ברכבת ואני אספתי אותו במונית. גם הפעם החיבוק היה קצר. כל כך הרבה אנשים הסתובבו להם שם, בתחנת הרכבת... הארוחה לא נמשכה הרבה זמן, שכן חובותיי לעבודה קראו לי. ידעתי שהוא עוזב את הארץ כבר למחרת, אך לא יכולתי להתעכב יותר. הצטערתי , אך גם שמחתי שהוא נוסע ואוכל לחזור לחיי השיגרה, לצד בן זוגי, מבלי שמעשים בלתי רצויים יחצצו בינינו... החיבוק הפעם היה קצת יותר ממושך, הסכמנו כמובן שנמשיך להיות בקשר במחשב , הסתובבתי והלכתי לדרכי. לא הסתכלתי אחורה, אך ידעתי שהוא נשאר עומד במקום ומביט אחרי דמותי ההולכת וקטנה ... הרגשות היו עזים, אך החלטתי להתעשת למען חיי מציאות בריאים. הציווי "היי מוסרית" שהוחדר אל מוחי מגיל צעיר, על ידי הוריי, לא הפסיק להדהד. מסתבר שהוריי הצליחו-הייתי מוסרית. אך האם המחשבות יכולות להימדד גם כן במדד מוסריות/אי מוסריות?

ואחרי מספר ימים, שבנו לחיי השיגרה האינטרנטיים שלנו. שיחות ליליות ארוכות, עד אור הבוקר, שיחות שעסקו בנושאים פילוסופיים, כולל השאלה " מה היא אהבה" והתשובה ,כנראה הלא כל כך מקורית, אליה הגענו הייתה שכדי להיות בעל מסוגלות לאהוב את האחר, אתה צריך להיות בעל מסוגלות לאהוב תחילה את עצמך . וגם הסכמנו, שלאהוב זה מאד אגואיסטי, אוהבים כדי שיאהבו אותנו חזרה וירעיפו עלינו מחמאות וטפיחות על שכם האגו...

שנה וחצי אחרי המפגש בארץ, נסעתי עם חלק מבני משפחתי לאירופה. במהלך השיחות, הירבה להזמין אותי להגיע אליו , תיאר לי את ההנאה הרבה שתהיה לי אם אגיע למקום האקזוטי ההוא והטיעון המוחץ שהעלה היה שמי שאוהב אותו, בא לבקר ואם לא באים לבקר אותו , סימן שלא אוהבים...סיכמנו, שהוא יגיע לאירופה למספר ימים כדי שנפגש. הימים  עברו בציפייה נוראית לטלפון שלו, אפילו דמיינתי שיופיע פתאום מולי ברחוב , למרות שהבנתי שאין זה הגיוני להיפגש ככה סתם בעיר הענקית, כשהוא אפילו לא יודע היכן אני מתאכסנת. דמיינתי שניסע לטייל במרחבי אירופה, דמיינתי... ושבתי לארץ בדיכאון גדול. הבחור לא הגיע וגם לא צלצל. ולא כתב. נעלם.

עם שובי לחדר הצ'אט, נפגשנו שם שוב אחרי ימים. וסיפר לי שבלילה של היום שבו נסעתי לאירופה, לא הצליח להירדם. ואז, בסביבות השעה 06.00 בבוקר, הוא שמע קולות ירייה מחוץ לביתו ויצא בריצה לראות מה קרה. הסתבר שהשכנה ניהלה רומן עם גבר אחר ובעלה שגילה זאת, רצח את המאהב. ואז, בשנייה ההיא, הבחור "שלי" החליט שלא לבוא לפגוש אותי באירופה. הוא השליך את סיפור השכנה עלינו וחשב על אפשרות התרחשותה של סצנה דומה. ויתר.

שלושה חודשים אחרי אי המפגש ההוא, הוא החליט להגיע לפגוש אותי בארץ. הביקור היה קצר- 3 ימים בסך הכל. הזמנתי לו חדר במלון בעירי. גם הפעם הגיע ברכבת ואספתי אותו במונית. התחבקנו קצרות, תוך שמלמלנו : " מאוחר יותר, מאוחר יותר". בנוסף למזוודה, הוא החזיק בידו שקית ניילון שממנה ביצבץ ראשו של דובי גדול... טיילנו קצת בעיר, שוחחנו והלכנו לאכול ארוחת ערב, שהייתה מוצלחת מאד הן מהצד הקולינארי והאלכוהולי והן ובעיקר, בגללנו, שתי הנפשות גיבורות המחזה. השעון התקדם מהר מאד, הרבה יותר מידי מהר ממה שרצינו והייתי חייבת להגיע הביתה כדי לא לעורר חשדות. התחלנו בהליכה לכיוון הבית, כיוון שהיה הפוך לבית המלון . ואז, נשמע מכיוון הבחור "שלי" קול מצועף ממבוכה ותחינה וחנוק מהתרגשות ותשוקה: "בואי איתי". ואני, בהתרגשות תמימה, אך חנוקה לא פחות, בדיוק מאותן תחושות כמו של הבחור "שלי" , שאלתי :" לאן? לרומא?( ידעתי שלשם הוא טס )". " לא" , ענה באותו טון מצועף, ל"חדרי".  " מאוחר מידי" , ענה הציווי המוסרי ההורי , מגרוני ובמקומי...