פרשת דברים/ צב'יה כהן  

אקדמת דברים

בכל פרשה מפרשות התורה ישנו לימוד רוחני גדול שעניינו, כיצד על עם ישראל לקיים את ציוויי השם, אותם כללים רוחניים שהתווה לנו השם בתורה. לקיום ציוויי התורה השלכות חשובות על דרכו הרוחנית והקיומית של עם ישראל. פרשת דברים, היא פרשה מיוחדת בכך שהיא מספרת את סיפורו של הסדר האלוקי בהנחלת ארץ ישראל לעם ישראל, תוך הדגשת חשיבותם הרוחנית של האזורים הסמוכים לארץ ישראל, לשליחותו הרוחנית של עם ישראל. תחילתו של סדר אלוקי זה מתממשת על ידי עם ישראל בתקופת משה רבנו. הפרשה מלמדת עוד על קיומו של קשר הדוק, כמעט יחס ישר, בין קיום הכללים הרוחניים שציווה אותנו השם בתורה, ובין ישיבת עם ישראל בארץ ישראל. כאמור בכתוב, כיבוש הארץ המובטחת מיוחס ליהושוע בן נון. הארץ מוגדרת כארץ אשר בה ישבו שבעת העממים. לכאורה, רק ארץ שבעת העממים היא ארץ ישראל המובטחת לעם ישראל מן השם בהבטחה אלוקית. אולם, מן הפרשה עולה כי תהליך הכניסה לארץ המובטחת החל מיד בכיבוש ארצם של סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן בעבר הירדן המזרחי, עוד לפני שיהושוע בן נון החליף את משה רבנו בהנהגת העם, ועבר עימו את הירדן.  לכיבוש מקומות אלה בעבר הירדן המזרחי יש משמעות רוחנית מיוחדת לעם ישראל, ולכן, גם עליהם, בתקופות מסוימות, חלה באופן חלקי קדושת העם והארץ. מחד גיסא, כיבוש זה מתקן אירועים מעברו של עם ישראל; מאידך גיסא יש לכיבוש זה משמעות רוחנית הצופה פני עתיד, גם לעניין גלות ישראל בהמשך הדורות. מתוך כיבוש ארצותיהם של המלכים הגדולים בעבר הירדן המזרחי, לומד עם ישראל על דרכו המיוחדת של השם לתת לו את הארץ המובטחת לשבת בה, ועל התנאים הרוחניים אותם צריך עם ישראל לקיים, כרצון השם, כדי להבטיח את ישיבתו בארץ לנצח. על כך ועוד במאמר להלן.

משה ועם ישראל מתקנים את חטא המרגלים

כזכור מפרשת שלח לך, השם לא חפץ בכך, שמשה ישלח את המרגלים לתור את הארץ.  שליחת המרגלים לתור את הארץ נעשתה רק כדי להרגיע את העם וליתן בידו מידע לקראת המעבר לארץ ישראל. ואכן, בפרשת דברים, משה מבהיר כי העם הוא זה שביקש לשלח את המרגלים ולא משה עצמו: "ותקרבון אלי כלכם, ותאמרו נשלחה אנשם לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן  וייטב בעיני הדבר... "(דברים א' כב' כג') משה, לעומת העם, זכר את ההבטחה האלוקית המפורטת בעניין הארץ, שניתנה לו בהר חורב, ובטחונו בהשם היה גדול. אולם, בידיעתו כי העם אינו מגלה דרגת ביטחון גבוהה בהשם,  הסכים משה, על כרחו, לדרישת העם לשלוח מרגלים. כל המרגלים, למעט יהושוע בן נון וכלב בן יפונה, חטאו להשם, בהוציאם  את דיבת הארץ רעה. וכך מסכם משה את שאירע לאחר שהמרגלים שבו: "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אתנו, הוציאנו מארץ מצרים, לתת אותנו ביד האמרי, להשמידנו. אנה אנחנו עלים, אחינו המסו את לבבנו לאמר, עם גדול ורם ממנו, ערים גדלת ובצרות בשמים, וגם בני ענקים ראינו שם. ואמר אלכם לא תערצון ולא תיראון מהם, ה' אלהיכם ההלך לפניכם, הוא ילחם לכם, ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם ". (דברים א כז' – ל') חוסר בטחונו של העם בהשם ובהבטחתו בעניין הארץ, הביא לתוצאות חמורות מבחינה רוחנית וגשמית: בראשונה, קבע השם כי מכל דור המדבר, רק יהושוע בן נון וכלב בן יפונה יזכו להיכנס אל הארץ המובטחת. בשניה, כאשר העם כולו, כולל המרגלים, התעשת בבוקר, הבין את חטאו באי בטחונו בהשם, ורצה להעפיל אל הארץ, שלח השם את האמורי להכות את עם ישראל עד חרמה. וכך נאמר בכתוב: "ויאמר ה' אל;י אמר להם, לא תעלו ולא תלחמו, כי אינני בקרבכם, ולא, תנגפו לפני איביכם. ואדבר אליכם ולא שמעתם. ותמרו את פי ה,' ותזדו ותעלו ההרה. ויצא האמרי הישב בהר ההוא לקראתכם, וירדפו אתכם, כאשר תעשינה הדברים, ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה" (דברים א' מב' –מד')

אם כך, כיבוש ארצו של סיחון מלך האמורי, בידי משה ובני ישראל נעשה עתה במצוות השם. השם הוא שנלחם עתה לעם ישראל ולכן זהו תיקון לחטא המרגלים ולתוצאותיו בחטא המרגלים עם ישראל רצה לעלות בכוח אל הארץ ולכבוש את ארץ האמורי. כאן, משה פנה בפניה של שלום אל סיחון מלך האמורי וביקש ממנו רק לעבור בארצו ברגל מבלי לאכול או לשתות בארצו. שלא כבחטא המרגלים, סיחון סירב לפניית השלום של משה, הוא יצא למלחמה נגד ישראל ונוצח בה. (דברים ב' כו' – לז'). בהיפוך לתוצאות חטא המרגלים, עם ישראל  לא רק שלא הוכה עד חרמה,  אלא ניצח את סיחון וכבש את ארצו.

גם כיבוש ארץ הבשן מידי המלך עוג, היה בבחינת תיקון לחטא המרגלים . וכך אומר הכתוב : "ויפנו ויעלו דרך הבשן, ויצא עוג מלך הבשן לקראתו, הוא וכל עמו, למלחמה אדרעי.  ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו, כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו, ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמרי אשר יושב בחשבון. ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו עד בלתי השאיר לו שריד וירשו את ארצו" (במדבר כא' לג') . על עוג מלך הבשן אומר הכתוב: "כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים  הנה ערשו ערש ברזל הלא הוא ברבת בני עמון תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש" (דברים ג' יא'). המפרשים מסבירים, כי עוג מלך הבשן היה שריד לעם הרפאים, הם הענקים שפגשו המרגלים בארץ. לכן, הניצחון על עוג הענק, היה תיקון לפחדם של המרגלים ושל בני ישראל מן הענקים שישבו בארץ.

משה ועם ישראל מתקנים את קלקול הערב רב

כאמור, סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן ישבו בהרי עבר הירדן המזרחי, באזורים הקרויים הגלעד והבשן. כיום נמצאים אזורים אלה בשטח ממלכת ירדן בין הכנרת  ובין ים המלח במורדות ירושלים.  (דברים ג' ח' – י,' דברים ד' מט'). באזור עבר הירדן המזרחי, התיישבו שבטי ראובן גד וחצי המנשה, ובכך החלו את תיקון הערב רב על ידי עם ישראל. פטירתו של משה בהר נבו בעבר הירדן המזרחי, גם היא תיקון קלקול הערב רב על ידי משה. כיצד נעשה תיקון זה?

ביסוד כיבוש עבר הירדן המזרחי עומד תיקון הקלקול שקלקל משה, בעת שהתיר לערב רב להצטרף ליציאת עם ישראל ממצרים. כזכור, משה, מנהיגו הנצחי של עם ישראל, היה בדרגת קרבה אל השם שאין למעלה ממנה, ולכן הבין את הנהגות השם בדרגה גבוהה. למרות זאת, משה לא הבין את הרצון האלוקי, כאשר התיר לערב רב, תערובת אומות של גרים שהיו במצרים, להצטרף אל עם ישראל ביציאת מצרים. הערב רב הוא שהסית את עם ישראל לחטא העגל, ובכך גרם להארכת מסעו של עם ישראל לארץ ישראל. כאשר השם ראה את חטא העגל אמר למשה: "רד, כי שחת עמך אשר העלית ממצרים" (שמות לב ז ) ומפרש רש"י: "עמך" זהו הערב רב שמשה התיר להם על דעת עצמו להצטרף לעם ישראל. קלקול חטא העגל שגרם הערב רב הביא לשתי תוצאות חמורות: בראשונה הוארך מסעם של בני ישראל במדבר ארבעים שנה כדי לכלות בו את דור המדבר. עם ישראל , שיכול היה להגיע בתוך זמן קצר אל הארץ המובטחת, נאלץ בגלל הערב רב לנדוד במדבר בארץ לא לו, כתשלום עבור חטא העגל, עד למותו של כל דור המדבר. גם משה לא פטור היה מן התשלום עבור הקלקול שגרם, ונגזר עליו, ככל דור המדבר, לא להיכנס אל הארץ המובטחת. ביציאת מצרים, הערב רב הצטרף לעם ישראל, וגרם לקלקול בקיום ברית הקודש עם השם. עתה כדי לתקן את הקלקול יש להפוך את המצב. עם ישראל , הוא זה שיצטרף אל הערב רב הנמצא בסמוך לארץ ישראל, ושם יהא עליו להיזהר שלא להיות מושפע מעבודת האלילים, ולשמור מכל משמר על ברית הקודש עם השם. תיקון קלקול הערב רב עומד גם ביסוד אלפיים שנות הגלות של עם ישראל לאחר חורבן בתי המקדש, כאשר פזורת העם היהודי בגולה צריכה היתה לשבת בארצות נכר, ולשמור על קיום ברית הקדושה עם השם בתנאים קשים. ישיבה זו בארצות הנכר מתוך שמירת ברית הקודש, תחילתה בסמיכות גיאוגרפית לארץ ישראל , עוד לפני הכניסה לארץ המובטחת , מיד עם כיבוש עבר הירדן המזרחי מידי סיחון ועוג. בחבל ארץ זה, התיישבו  שניים וחצי השבטים, ראובן גד וחצי המנשה, וקיימו בו את ברית הקדושה מן השם בהיותם חלק בלתי נפרד מעם ישראל.  (דברים ג' יב' יג') יחד עם זאת, מתוך כך ששבטים אלה קיימו את ברית הקודש עם השם, התפרשה קדושת ארץ ישראל ועם ישראל בתקופה זו, גם באזור עבר הירדן המזרחי. מן האמור עולה, כי ככל שדרגת הקדושה של העם היתה גבוהה יותר, התחיל תיקון הערב רב, אם נרצה סוג של גלות, בסמיכות גיאוגרפית למקום הקדוש ביותר להשם, הוא ארץ ישראל. זוהי הסיבה שראובן גד וחצי המנשה ישבו בסמוך לארץ המובטחת, ולא רחוק הימנה. זו גם הסיבה שמשה הגיע עד לפתחה של ארץ ישראל, ולא נכנס אליה. בהמשך הדורות, ככל שהתרחק עם ישראל מן השם, נעשה תיקון הערב רב במקומות רחוקים יותר גיאוגרפית מארץ ישראל, ומלאחר חורבן בית המקדש השני נעשה תיקון זה הלכה למעשה בכל ארצות העולם כולו.

השם הוא הנותן את ארץ ישראל לעם ישראל 

כאמור בתורה, השם, הוא ורק הוא, הביא את עם ישראל לארץ ישראל , בדרך של הנהגה אלוקית מיוחדת. בפרשת דברים, מתוארת הדרך האלוקית הפתלתלה, בה נותן השם לכל עם את ארצו. כך, השם מצווה את עם ישראל לא להתגרות בבני עשיו היושבים בארץ שעיר: "אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם, עד מדרך כף רגל, כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר" (דברים ב' ה') . גם ארץ מואב שייכת על פי השם לבני לוט "כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה" (דברים ב' ט'). הפרשה מספרת עוד , כי לפני בני עשיו ולפני בני לוט, ישבו בארצות אלה עמים אחרים: הרפאים, האימים ,החרים, "ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם, וישבו תחתם,  כאשר עשה ישראל לארץ ירשתו, אשר נתן ה' להם" (דברים ב' י' – יב' ). עוד מתארת הפרשה את דרכו המיוחדת של השם להושיב עממים אחרים בזמנים שונים בארץ ישראל, עד לכניסתו של עם ישראל לארץ המובטחת. על פי רצון השם,  מגורשים עממים אלה מן הארץ על ידי עממים אחרים ולא על ידי עם ישראל. בדרך זו, בה עממים מגרשים עממים, השם נלחם לעם ישראל. עם ישראל אינו צריך להילחם פיסית בכל עממי הארץ אלא, בשבעת העממים, שהשם קבע כי עם ישראל יכבוש את הארץ מידיהם. כיבוש הארץ על ידי עם ישראל מיד שבעת העממים, היא השתתפות של עם ישראל בדרכו המיוחדת של השם להכניס את עם הקודש לארץ הקודש. וכך נאמר בפרשה : "ראה נתתי לפניכם את הארץ. באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבתיכם, לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם" (דברים א' ח').אם כך, ארץ ישראל ניתנת לעם ישראל מן השם, לעיני כל עם ישראל, כקיום ההבטחה האלוקית שנתן השם לאבות האומה, ומכוח זכויותיהם של כל אחד מן האבות הקדושים על הארץ. רש"י מפרש עוד, כי אלמלא שלח העם את המרגלים, וביטא במעשה זה את ספקנותו בהבטחה האלוקית על הארץ, לא היה עם ישראל נזקק כלל להילחם. משכך, כיבוש ארץ ישראל על ידי עם ישראל במלחמה היה נמנע ,אילו רק היה עם ישראל מגלה ביטחון ואמונה בדרכו הייחודית של השם לתת לו את הארץ, ונשמע לרצון האלוקי בציוויי התורה. בהקשר זה נאמר עוד, כי ברצון השם, כאשר ישמעו כל עמי העולם את שמעו של עם ישראל, הם יפחדו ממנו ולא יהינו לעשות כנגד עם ישראל דבר: "היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים, אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך" (דברים ב' כה') "לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם" (דברים ג' כב').

סיכום

בימים אלה, אנו מצויים במאבק רוחני מורכב, במקום הקדוש ביותר בארץ ישראל , בהר הבית. במאבק זה משתתפים, בדרגות שונות,  עמי העולם כולו, ואין לדעת מה ילד יום . אולם, דווקא מתוך תקווה לחיי שקט ושלווה בין עמי האזור, ומתוך רצון לשבת ישיבה של בטח בארץ ישראל , עלינו לזכור, כי כל מאבק רוחני וגשמי שמקיים עם ישראל, הוא מאבק שניתן לייתר אותו. לא מתוך חולשה, לא מתוך רפיון רוח, אלא מתוך התחזקות רוחנית, מתוך דבקות בדרך השם. די אם נזכור כי השם הוא שנתן את ארץ ישראל לעם ישראל , הוא הנותן את אויבי ישראל ביד עם ישראל, הוא הנלחם לנו. הכל כבר נכתב בתורה, חלקו אירע בדורות קודמים, וחוזר עתה לפתחנו בעת הזו. מתוך ידיעה וודאית זו, יש להסיר את הספקות בענייני הרוח, לקיים חיים רוחניים בדרך התורה והמצוות, איש איש כפי יכולתו, ולדבוק בדרך האמונית ככל הניתן. לו יהי.