בסד

פרשת מטות – מסעי/ צב'יה כהן

אקדמת דברים

פרשות מטות ומסעי הן שתי הפרשות המסיימות את ספר במדבר. בפרשות אלה מסתיים למעשה מסע הלימוד הרוחני של עם ישראל במדבר, לקראת כניסתו לארץ ישראל. הפרשות נקראות יחדיו בשבת השניה של תקופת שלושת השבועות, החלה מ יז' בתמוז ועד ט' באב. תקופת שלושת השבועות- מעבר למנהגי האבלות שנוהגים בה על חרבן בתי המקדש- גם היא, כמו הפרשות, מסכמת את השנה הרוחנית של עם ישראל. לאחריה, מתחילות הלכה למעשה ההכנות לקראת השנה הרוחנית החדשה שראשיתה בחודש תשרי. ההכנות לימי תשרי מתחילות בחודש אלול, הוא חודש הסליחות והרחמים. בחודש זה צריך עם ישראל לעשות השתדלות גדולה כדי להתקרב יותר אל השם. מאמר זה יתרכז בעניינים הרוחניים המרכזיים בפרשות אלה, בתקווה שהבנתם תסייע בהכנה הרוחנית בתקופת אלול. העניין הרוחני הראשון העולה מפרשת מטות הוא הנדר כביטוי התקרבות אל השם. מהו נדר, מה חשיבות הנדר בחיי הרוח של האדם, ומדוע הפרשה מדגישה דווקא את החשיבות הרבה שיש להתרת הנדר. עניין רוחני נוסף עולה מפרשת מסעי, המסכמת את מסעם של בני ישראל אל הארץ המובטחת. הפרשה מבהירה את משמעותה של הדרך הרוחנית שעבר עם ישראל כדי למלא את שליחותו הרוחנית כעם השם בארץ ישראל. סיכום מסע הלימוד הרוחני בפרשת מסעי, עומד ביסוד ההשתנות הרוחנית של בני ישראל והפיכתם מעם עבדים לעם השם. מלימוד עניינים אלה בשתי הפרשות נקבל כלים להשתנות הרוחנית שאנו צריכים לה כהכנה לקראת השנה הרוחנית הבאה.

פרשת מטות

נדר ושבועה: מכשירים לחיזוק החיבור עם השם

כזכור מן המאמר על פרשת פנחס, על פי המחשבה היהודית, עם ישראל נדרש לעשות את עבודת הנשמה בדרך התורה והמצוות, היא דרך הקדושה. בכך הוא מתחבר אל השם ברובד הנשמה, ש\היא חלק אלוקה ממעל המצוי באדם. אם העם פונה לחיות את חייו בדרגת הנפש כדרך הגויים, הוא אינו מצוי בקדושה. למעשה, הוא נוהג בכך עבודה זרה, והוא סוטה מן השליחות הרוחנית שיעד לו השם בעולם הזה להיות לו לממלכת כהנים וגוי קדוש. ולא רק זאת, אלא, שבמאבק בין הטוב והרע בעולם התיקון, ההימנעות מקיום המצוות ומדרך הקדושה, מחזקת בהכרח את כוחות הנפש הנמוכים שמקורם בנחש הקדמון. והרי ,כל תכליתו הרוחנית של עם ישראל היא לנצח את הכוחות הללו בעולם התיקון, ולהביא בכך את גאולת הנצח לעולם. בהתאמה, כאשר עם ישראל קיבל על עצמו את עבודת השם, השם הבטיח לעם ישראל טוב רוחני וגשמי. (תהלים ק' ה'). לעיתים, לאורכה של הדרך הרוחנית, נזקק העם או מי מיחידיו לסיוע רוחני מיוחד. כדי לזכות בסיוע מיוחד זה, ישנם שני מכשירים רוחניים בהם יכול להשתמש האדם היהודי: המכשיר הראשון הוא הנדר. המכשיר השני הוא השבועה. על טיבם של מכשירים רוחניים אלה אעמוד להלן. יחד עם זאת, רז"ל מסבירים כי בשני מכשירים אלו נסתרים סודות גדולים של קיום העולם ונשמת האדם בו, ולכן השימוש בהם צריך להיעשות מעט, בזהירות גדולה, ועל פי כללים סדורים.

הנדר

משמעותו הרוחנית של הנדר היא שהאדם היהודי מונע מנפשו ומגופו, כלומר מן החלקים הנמוכים יותר שלו, טוב גשמי מסוים שהשם נתן לו בעולם הזה , ובכך הוא מראה להשם כי הוא מקטין את צרכי נפשו וגופו בעולם הזה כדי להתחבר אל השם חיבור חזק ומידי ברובד הנשמה. הקטנה זו של הנפש, על ידי תוספת עינוי לנפש או לגוף, מגדילה מיד את חלק הנשמה והקדושה שבאדם, וגורמת לו להתעלות יותר ולהתחבר אל השם ברובד רוחני עליון. בחיבור מוגדל ומחוזק זה, יוצר האדם מיוזמתו מעין "משפך" רוחני גדול שעל ידו יקבל עזרה, שפע רוחני וגשמי מן השם, בדרך ניסית גלויה או נסתרת. הנדרים הנפוצים הם: נדר איסור –  נדר בו האדם אוסר על עצמו הנאה מחפץ או ממעשה המותר לו. למשל הוא נמנע ממאכל, או מהנאה מחפץ מסוים, או, הוא נמנע מעשית מעשה מסוים. נדר הקדש  - הוא התחייבות האדם להבאת קרבן להשם, כדי לקבל ממנו עזרה וסיוע במצבו. כיום באים במקום נדרי הקדש נדרי תרומה לבית הכנסת. נדר נזיר - בו האדם מתנזר מענייני העולם הזה ומקדיש עצמו לעבודת השם. נדר תענית - בו האדם מקבל על עצמו עינוי הנפש בתענית או בצום כדי לקבל סיעתא דשמיא בעניין מסוים. נדר מצווה – זהו נדר נוסף בו האדם נודר לקבל על עצמו תוספת קיום מצווה כלשהי, אותה לא קיים עד כה. התורה מלמדת אותנו על נדרים שנדרו אבותינו: הנדר שנדר אליעזר עבד אברהם למצוא את האשה המיועדת ליצחק מאת השם, באמרו כי האשה שיפגוש על הבאר, ואשר תציע מים לו ולגמליו היא המיועדת ליצחק. הנדר שנדר יעקב בברחו מפני עשיו, שאם השם יהיה עמו בדרך, יעזור לו, וישיבו בשלום אל ביתו, הוא יבנה במקום שקרא את שמו בית אל, בית להשם, ויעשר מעשר כפול להשם מכל רכושו. הנדר שנדר יפתח במלחמתו נגד בני עמון, הנדר שנדרה חנה בעקרותה, להקדיש להשם את הבן שייוולד לה, הוא שמואל הנביא, ועוד. בכל המקרים הללו נזקקו הנודרים שהיו כולם עבדי השם, לעזרה מיוחדת מן השם, ולכן נדרו נדרי הקדשה להשם, כדי להגדיל את החיבור ברובד הנשמה אל השם, ולקבל ממנו סיוע המוגדר כסיוע ניסי. כל ענייני הנדרים נכתבו בתורה בצמצום, אך הם מפורשים בתלמוד במסכת נדרים ובמסכתות נוספות.   

החובה לקיים את הנדר

אדם הנודר נדר מתחייב לקיימו. החובה לקיום הנדר היא מצוות עשה מן התורה והיא נלמדת משני פסוקים בתורה: "איש כי ידר נדר או השבע שבעה ...ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל' ג') "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך" (דברים כג' כד'). אדם העובר על הנדר שנדר ולא מקיימו עובר על מצוות לא תעשה הנלמדת מן הפסוק "לא יחל דברו" (במדבר ל' ג'). כלומר, אסור לאדם לא לקיים את נדריו, שכן אי קיום הנדר הוא עבירה על מצווה ממצוות לא תעשה שבתורה.

השבועה

השבועה מפעילה כוחות רוחניים של שמות הקודש

המכשיר השני לחיזוק החיבור עם השם הוא השבועה. מקור השבועה הוא מן הציווי הראשוני שצווה אותנו השם בעשרת הדברות: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ' ו'). יש להבין כי שמות הקודש של השם הם כוחות רוחניים על ידם פועל השם בעולם. הכוחות הרוחניים בשמותיו הקדושים של השם מוציאים דיבורים ודברים מן הכח אל הפועל, ולכן הם מממשים את מציאות הנהגת האמת של השם, גם בעולם הזה. ברור לכן, האיסור המפורש להשתמש בשמותיו הקדושים של השם לשוא. הזוהר הקדוש מביא דוגמא ממשית לשבועה, המפעילה את הכוחות הרוחניים המצויים בשמות השם, והוא מלמד כי כאשר השם ברא את העולם, הוא הטביע בתוך מי התהום רסיס אבן בו חקוק השם הקדוש. כאשר מי התהום רוצים לעלות מן התהומות ולהטביע את העולם, הם רואים את השם הקדוש החקוק באבן, ושבים לאחור.  (הזוהר הקדוש לפרשת יתרו קיט)

שבועה המקיימת את האמת האלוקית

כאשר מדובר בשבועת אמת, נשבע האדם בשם הקדוש של השם, בהדגישו כי הדברים שהוא אומר, או המעשה שהוא מכוון לעשותו, הינם אמת קיומית, הנגזרת מהנהגת האמת האלוקית. יש להבין כי החיבור בין שבועת אמת ובין האמת האלוקית והקיומית הוא חיבור רוחני בל יינתק. אדם הנשבע בשם השם, מעיד כי השם קיים, וכי הנהגותיו הן הנהגות אמת. באמצעות השבועה, האדם הדובר או הפועל, מבקש לעשות שימוש בכוח מכוחות האמת של השם, כפי שהם מתבטאים בשמותיו הקדושים, כדי לאמת את דבריו ולקיים את מעשיו כמעשי אמת. שבועת אמת בשם השם, נותנת תוקף של אמת לדברי האדם ולמעשיו, כמתאימים לאמת האלוקית, והיא כבקשה שדבריו יתקיימו כהווייתם. בד בבד, מהווה השבועה הצהרה לאדם השומע אותה, כי אם אין בדבריו ובמעשיו של הנשבע אמת אלוקית, השם בעצמו הוא זה שיבוא אתו חשבון בהתאם להנהגות האמת האלוקית. אם כך, מובן האיסור החמור להישבע בשם השם שבועת שקר, כיוון ששבועת שקר נוגדת את האמת האלוקית ופועלת נגדה. בתורה ידועות שבועות מספר: השבועה שנשבע אברהם למלך סדום: "הרימתי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך" (בראשית יד' כב')  כך שבועת עלי הכהן הגדול (שמואל א' ג' יז'),  שבועת שמואל (שמואל א' יב' ה'), ובדברי משה אל העם:" את ה' אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק  ובשמו תשבע" (דברים י' כ'). מכל האמור מובן, כי כאשר בני האדם נשבעים בשם השם על האמת, שבועות האמת שלהם מתאחדות עם שמות הקודש של השם, כמו השם החקוק באבן התהום. שבועת אמת מקיימת לכן את העולם ואת האמת האלוקית בו, כי מקורה הוא בהנהגות האמת של השם.

התרת נדרים ושבועות

התרת נדר בפני מותב

ישנם מצבים בהם ניתן להתיר לאדם את הנדר שנדר. כך נעשה אם האדם נדר נדר, והוא מתחרט עליו. החרטה על הנדר יכולה להתבסס על כך שהנודר לא הבין את משמעות הנדר בכלל, או שלא היה מודע לקיומם של תנאים מסוימים בנדר, שאילו היה מודע להם לכתחילה, לא היה נודר את הנדר. תנאים אלו מהווים פתח לחרטה של הנודר על הנדר, ומאפשרים להתיר לו את הנדר כאמור. התרת הנדר איננה יכולה להיעשות על ידי כל אדם. בפרשת מטות מלמד משה את עניין התרת הנדרים רק לראשי המטות ולנשיאי העדה: "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר: זה הדבר אשר צוה ה'. איש כי ידר נדר לה', או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר, ל' א' – ג'). רש"י מפרש כי כך נעשה כדי ללמד שהתרת נדרים צריכה להיעשות על ידי יחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה, יתירו את הנדר שלושה הדיוטות, כלומר שלושה שאינם מומחים בהתרת נדרים (לעיתים גם עשרה) .רמב"ן מוסיף בפירושו לפסוק ,כי היתר הנדרים לא נתפרש בתורה, אלא נמסר למשה על פה, הלכה מסיני, כדי ללמד את ראשי המטות הם נשיאי העדה. מכאן למדים כי לא צריך שכל עם ישראל ילמד את עניין התרת הנדרים כדי שלא ינהגו בנדרים בקלות ראש.

ביטול שבועה רק בהסכמת המשביע

בגמרא מסופר כי המלך צדקיהו היה ביחסים קרובים עם נבוכדנצר. בעת שביקר בארמונו, הוא שמע במקרה כי נבוכדנצר עתיד להילחם במלך מצרים. נבוכדנצר ידע שצדקיהו היה ביחסים טובים גם עם מלך מצרים, ולכן השביע אותו שלא יספר למלך מצרים על כוונתו להילחם בו. אולם לבקשת צדקיהו הסנהדרין התירו לו להפר את שבועתו שלא בפני נבוכדנצר, והוא סיפר למלך מצריים על כוונתו של נבוכדנצר להילחם בו. הפרת השבועה לא היתה מקובלת על נבוכדנצר, שידע כי על פי הציווי האלוקי אין להפר את השבועה ללא הסכמתו. משכך, הפרת השבועה לא היתה מקובלת גם בבית דין של מעלה. למרות שצדקיהו גילה את אזנו של מלך מצרים בדבר המלחמה הצפויה, נבוכדנצר אכן יצא למלחמה נגד מלך מצרים וניצח אותו. נבוכדנצר ידע כי השם הוא שנתן לו לנצח במלחמה, ומכך הבין כי גם על פי הנהגות האמת של השם הסנהדרין טעה בהפרת השבועה שלא בהסכמתו. הוא זימן את הסנהדרין ואת צדקיהו למשפט על כך שפעלו בניגוד לציווי האלוקי (גמרא, נדרים סה').

התרת נדרי הציבור

בראש חודש אלול, מתחילים לומר סליחות על פי מנהג הספרדים. זוהי הכנה רוחנית לימים הנוראים של השנה הרוחנית החדשה המתחילה בחודש תשרי. הסליחות כוללות נוסח של התרת נדרים. התרת הנדרים חיונית כדי לאפשר סליחה וכפרה לכלל עם ישראל ולכל יחיד בעם ישראל. בגמרא נאמר: "הרוצה שלא יתקימו נדריו כל השנה  יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר" (נדרים כג' ב') . התרת הנדרים החשובה ביותר היא תפילת "כל נדרי" מלאת ההוד, הנאמרת בהתקדש יום הכפורים, יום הסליחה והכפרה לכל עם ישראל. תכליתה של התפילה המיוחדת ליום הכיפורים, היא להתיר כל נדר שנדר כל הציבור בשגגה, כמו גם נדרים שהציבור נדר והוא אינו זוכר אותם עוד.  תפילת כל נדרי מזמינה את הכפרה והסליחה המיוחדים ליום הכיפורים, לכלל הציבור "כי לכל העם בשגגה". (ראו דברי רב סעדיה גאון תשובות הגאונים, שערי תשובה,  וכן רש"י, ליקוטי הפרדס לרש"י). התרת נדרים והפרת שבועות הנעשות לכלל הציבור וליחיד לקראת יום הכפורים הן חיוניות משום שאי קיום נדר או הפרת שבועה שלא על פי כללי התורה, יוצרים קלקול רוחני בעולם התיקון. קלקולים אלה, גוררים אחריהם תשלום מורכב. לעיתים תשלום זה ייגרר הלאה משך דורות רבים. לפיכך, עניין התרת הנדרים והשבועות נמסר רק לראשי העדות, כדי שינהגו בו זהירות רבה, במיוחד כאשר מדובר בכלל הציבור.  

פרשת מסעי

פרשת מסעי היא למעשה סיכום מסעם של בני ישראל במדבר. יש בפרשה מעין יומן זיכרון תבוני. יומן זה כולל פירוט המסע ובחינתו, הערכת המסע והפקת לקחים ממנו, וגזירת הוראות ברורות איך צריך עם שלם ומאוחד לנהוג כאשר מגיעים אל מקום היעד הנשגב, אל ארץ ישראל. הפרשה מעלה שתי שאלות חשובות: מהו המסע שלנו כעם וכפרטים בעולם הזה ? ומהי תכלית הקיום שלנו כעם השם בארץ ישראל? 

המסע מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה

פרק לג' בספר במדבר נפתח בפסוקים א' וב' כך: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן. ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם". פסוק א' מצין את מקום המוצא ממנו יצא עם ישראל למסע, ארץ מצרים, משום שהוא הפוך לחלוטין ממקום היעד אליו יגיע עם ישראל בסוף המסע. בפסוק ב' נאמר בתחילתו "מוצאיהם למסעיהם" ובסופו "מסעיהם למוצאיהם". המפרשים שואלים מה פשר החילוף בפסוק. התשובה היא, שכאשר יצא עם ישראל ממצרים, הוא יצא מנקודת מוצא רוחנית נמוכה מאוד. זו היתה נקודת מוצא שביטאה גלות, עבדות של הגוף והנפש, ושפיפות רוחנית. לעומתה, ארץ ישראל, הארץ המובטחת אליה צפוי העם להגיע בסוף המסע, היא ההיפך הגמור ממצרים. היא מקום שיש בו רוחניות גבוהה בהיות ארץ ישראל ארצו של השם. ארץ ישראל היא המקום בו עם ישראל מסוגל לקיים חיבור רוחני גבוה ותמידי עם השם, ולקיים בה את ייעודו הרוחני כעם השם. יחד עם זאת, מאחר שעליה רוחנית יש לעלות בהדרגה, צריך היה העם לצאת למסע שתכליתו לימוד והכנה, לקיום רוחני גבוה יותר בארץ ישראל. הלימוד הוא אם כן לימוד של הכללים הרוחניים של האלוקות הניתנים בתורה, בבחינת הנהגות חיים לעם ישראל בבואו לארץ ישראל.

הגוף הוא בית לנשמה הארץ היא בית לנשמת העם המאוחדת

כפי שגוף האדם מהווה בית לחלק הרוחני של האדם, לנשמתו, כך ארץ ישראל היא הבית לנשמה המאוחדת של כלל עם ישראל. בביתו יכול העם לקיים את תכליתו הרוחנית כעם השם. קיומו של העם כעם מאוחד בביתו הרוחני, מצריך שהעם יתאחד תחת הכללים הרוחניים שנמסרו לו מהשם במסעו. התאחדות העם בקיום תורת השם ומצוותיו היא זו המבטיחה אם כן, את קיומו המעולה של עם ישראל, רוחנית וגשמית, בארץ הבית שלו, לשם תכליתו. מכאן מובן גם המושג "עולים לארץ" שכן הכניסה לארץ ישראל משמעה, כאמור, עליה רוחנית .

סיכום

ארץ ישראל היא המקום שנועד מימי בראשית לעם ישראל, כדי שיקיים בה חיבור רוחני גבוה ותמידי עם השם. זהו ייעודו הרוחני של עם ישראל כעם השם ההולך בדרך השם  וחי בארצו של השם. שליחותו של  עם ישראל כעם השם היא שליחות נצח. בתקופת הגלות עם ישראל צעד בדרך המסע הארוכה של שרשרת הדורות, וכל דור למד לימוד רוחני ותיקן תיקון רוחני שהיה מיוחד לאותו הדור. לפרקים, לאורך המסע הארוך נזקק עם ישראל לעזרתו המיוחדת של השם בעשיית שליחות זו, והשתמש לשם כך בנדר ובשבועה. עתה לקראת סוף התיקון בארץ ישראל, עלינו לאזור כוח לדבקה בהשם. מותר ורצוי לבקש את עזרת השם תמיד, במיוחד בימי סוף התיקון. אולם כאשר מבקשים את עזרת השם יש לומר "בעזרת השם" ולהוסיף תמיד את צמד המילים "בלי נדר". מתוך מודעות זו, נוכל להימנע מקלקולים רוחניים נוספים בדורנו ונקרב בכך את הגאולה . לו יהי.