צילומים: דוד ניאו בוחבוט
נפרדים משלמה זמיר/ חגית בת אליעזר
המשורר שלמה זמיר, יליד 1929, מת ביום שישי 23 ליוני 2017. המשוררים עודד כרמלי ודוד ניאו בוחבוט, השותפים כבר מספר שנים להפקת אירועיי שירה, המכירים ומוקירים את שירתו של שלמה זמיר, ארגנו ערב פרידה מהמשורר ב-4 ליולי ב- Radio E.P.G.B. בתל אביב.
ספר שיריו הראשון של שלמה זמיר – "הקול מבעד לענף" יצא לאור בשנת 1960. שיריו הייחודיים זכו להערכה של המשוררים הבולטים של התקופה: אברהם שלונסקי, נתן זך, אריה סיון, לאה גולדברג. הספר זיכה את שלמה זמיר בפרס שלונסקי לשירה באותה השנה. לאחר ההצלחה המידית הזאת באו 30 שנות שתיקה, והוא חזר לפרסום ספרי שירה משנת 1990, כש - "כנפי השחר", שיצא לאור בשנת 2009 בהוצאת "כרמל", מהווה אוסף מקיף של שירתו של שלמה זמיר ומכיל את הקבצים הקודמים ושירים חדשים, שראו אור בו לראשונה.
ציון הדרך הבא בתולדות שירתו של שלמה זמיר הוא שנת 2015, בה דוד ניאו בוחבוט מצא את "הקול מבעד לענף" בחנות ספרים יד שנייה, הוקסם מהפלא הפואטי של שירה אימג'יסטית צבעונית, מסוגננת בייחודיות, ומאופיינת ברגישות לשונית גבוהה. בעקבות ביקור בביתו של שלמה זמיר, ראיונות עם אנשי ספרות גבריאל מוקד, עודד כרמלי, דניאל עוז ואחרים, דוד ניאו בוחבוט הכין כתבה מקיפה על שלמה זמיר, שפורסמה בשער של "גלריה שישי" והביאה את המשורר לתודעתו של ציבור רחב. דוד ניאו בוחבוט רואה בכתבה הזאת "אחד הדברים שהוא הכי גאה שזכה לעשותם בחייו", לדבריו, והיא שכנעה אותו, שהכתיבה העיתונאית היא כלי שבאמצעותו ניתן להפיק גם לא מעט טוהר וחסד.
עודד כרמלי התוודע אל שירתו של שלמה זמיר מהספר "כנפי השחר", אותו קיבל מחברו המשורר יואב עזרא, ואהב במיוחד את השירים בהם המשורר נכנס לתוך הדמויות של חיות, וצחק בזמן הקריאה, שיכור מהנאה, בדואט עם שלמה זמיר שכתב "אני אֶצְחַק צַחֲקָה, שתניס / את כל הצפרים מעל העצים.". לפי דבריו של עודד כרמלי, זה מעשה דמוקרטי גדול, יש בו משהו כמעט אוניברסלי. המשורר
מרשה לעצמו מצד אחד להנמיך לבסיס הדברים - להשתעשע כמו ילד קטן שמשחק בגולות, ומצד שני – להמריא למופשט.
בהמשך לכתבה ב"הארץ", דוד ניאו בוחבוט ועודד כרמלי ערכו לכבודו של שלמה זמיר אירוע רב משתתפים במסגרת "פסטיבל תל אביב לשירה" בדצמבר 2015. לפי דבריו של דוד ניאו בוחבוט, שהנחה את הערב בהתרגשות גדולה, היה זה רגע קדוש של הכרה מלאה, נחרצת וחד משמעית, כששלמה היקר והטוב מתבונן בו מהשורה הראשונה, בעיניים זורחות של ילד.
והנה עכשיו, כעשרה ימים אחרי מותו של שלמה זמיר, מתקיים ערב פרידה בנוכחות המשפחה וביניהם גיסתו של המשורר דיצה זמיר, ובהשתתפות המשוררים נוית בראל, רוני סומק, אגי משעול, יואב עזרא ודוד ניאו בוחבוט. עודד כרמלי הנחה את הערב בחכמה ובחן. הוא סיפר על הלוויה ב-25 ליוני 2017, בה קרא על קברו של שלמה זמיר את השיר "הַמְנֻוָּנִים" מספרו "הקול מבעד לענף":
הַמְנֻוָּנִים
לאן מוֹרָה שבשבת הרוח?
לעֵבֶר בית-הֶעָלְמִין.
אנו, שתסביך-נחיתות לנו מפני החתול,
נטפס זה על גבי זה, לִקְטֹף חַבּוּשׁ מִבַּד,
וְנִשֹּׁף שלושה בנר, לְכַבּוֹתוֹ.
האורלוגין מצלצל 12 בצהרים!
כבר הינשופים קוראים על הגזוזטרות
והשועלים שטים בשדותינו.
אנו נותנים מספוא באבוסים
ואוכלים יחד עם הסוסים.
עכשיו, בזמן ההקלדה מתוך הספר, המילים המכושפות מפנות את שבשבת הרוח לעבר החיים, בצוותא עם הטבע, עם החיות ובפרט עם השועל, אשר נושא דברו בשיר מאוחר יותר - מהספר "כנפי השחר". עודד כרמלי אומר שהשיר מייצג אותו וקורא מתוך הזדהות (הוּת הוּת...) :
שׁוּעָל
הוּת הוּת... בודד אני ביקום,
אך איני חש בדידות.
תחת הכוכבים אני רץ חפשי.
צַיָּד אורב, אך לא אתרגש.
סער מתחולל, אך לא אכפת לי!
אני כה רגיל לסביבה עוֹיֶנֶת –
מעולם לא הכרתי סביבה אחרת.
פַּנּוּ דרך לַשּׁוּעָל, זוזו הצידה,
הוא נושא מֶסֶר, עושה שליחות!
איזה מֶסֶר, ממי השליחות, ולאן הוא מועיד פניו?
מרחוק כלבים נובחים בעקשנות וקורעים
פִּסּוֹת גדולות מֵהַחֲשֵׁכָה בְּשִׁנֵּיהֶם.
נוית בראל דיברה על מפת השירה העברית בשנת 1960, בה יצא "הקול מבעד לענף" לאור. נתן זך פרסם אז את ספרו השני "שירים שונים", בו השמיע את קולו של "האני" הפרטי. "האני" של שלמה זמיר הוא אחר – מופשט במידה רבה, ללא פרטים ביוגרפיים, ומצליח להיות אוניברסלי. עכשיו אני מבינה, שכמה שנחפש – בשיריו של שלמה זמיר, בראיונותיו – לא נמצא תשובות לשאלות המתבקשות: למה הפסיק לפרסם ספרי שירה במשך 30 שנים, מדוע התבודד, התרחק מ- "סצנת השירה", נמנע מהופעות, מפרסום בכתבי עת. העדר פרטים ביוגרפיים, אותו ציינה נוית בראל בדבריה, עולה בקנה אחד עם השמירה הקנאית הזאת על הפרטיות ואולי למעט עירית מהשיר ללא שם בעמוד 19 של "הקול מבעד לענף" במהדורה המחודשת משנת 1990, היא הצוהר היחיד אל סיפור חיו. עירית מתכתבת עם נערתו של נתן זך מ - "שיר ערב": "בערב / כשאמרה לי נערתי / לֵךְ, / ירדתי לרחוב להתהלך", אבל עירית של שלמה זמיר מסתורית ומעניינת יותר:
כשמתה עירית, לא יכולתי לבכות,
אז הלכתי לים ובקשתיו נטפים כחולים
לבכות בהם על עירית.
לא יכולתי לצְוֹחַ
אז בקשתי מהרוח צִוְחַת-כאב אחת!
וברקיע נזרו הכוכבים כה זְהֻבִּים ונאים, -
רק מעלי לא היה כוכב.
דוד ניאו בוחבוט דיבר מתוך טלטלה של זיכרון וגעגוע על היקסמותו משירתו של שלמה זמיר, על הדרך אל דירתו של המשורר, קרא קטעים מהמאמר ונזכר בעיניו הזורחות של הילד בן ה- 86 שריגשו אותו, כשהנחה את אירוע ההוקרה בדצמבר 2015.
רטט ההתרגשות עבר אלי ומתוכו אני זוכרת את המשך האירוע אך למקוטעין.
רוני סומק מכיר את שירתו של שלמה זמיר כבר שנים, דיבר עליה בהערצה וקרא את השיר:
השמים הַסְּגֻלִּים כֹּה נמוכים, -
ילד, העולה על ענף-עץ, יכול לדקֹר
באולר את אֱלֹהִים.
ותחת הצפצפות נצבת הדממה
ואצבעה על שפתיה.
השמים הַסְּגֻלִּים כֹּה נמוכים, -
ילד, העומד על בהונות רגליו, יכול לתלֹש
ממחטה מענף סָגֹל.
ושם, מעל גל-אבנים, פרחו לפתע שני שחפים
וקראו זה לזה בפיניקית.
יואב עזרא, שמתוך ההומור האופייני שלו, אמר לעודד כרמלי "זה ספר של דוד שלי, שלמה. גם הוא עיראקי מרמת גן.", כשמסר לו את הספר "כנפי השחר", קרא את השיר האבסורדי:
הילדים נִתְיַפְּחוּ באמבט,
כי אִמָּם שְׂכָחָתַם ונסעה לקנדה.
חששו לֵירֵד, פן ילכלכו רגליהם,
לכן הוסיפו לסרק שערותיהם,
עד שנעשו דקיקות כחוטי משי.
לסוף העזו וישבו אל החלון;
פניהם, הנשקפים החוצה, נזדקרו אלה מעל אלה,
כ-'עלי' צבר.
והנה הרעמים רעמו ברקיע,
לו רק נראתה צורתם, - הָיְתָה כמניפות יפות.
ואבני הבתים, לו רק נשמעו קריאותיהן, -
היו כְּשֶׁל חצוצרה בחג.
אגי משעול קראה את אחד השירים המפורסמים של שלמה זמיר על היותו משורר והדגישה, שבשונה מהמוטיב המופיע בשירי משוררים אחדים, אין בו כל נימה של טרוניה כלפי הקורא.
- מה לְּךָ שָׁר, משורר, בַּלַּיִל, -
אינך מניח לילדים לִישֹׁן.
דַּיֵּנוּ בִּשְׁנֵי משוררים בעיר,
לשיר גבורת אבותינו, יְפִי נָשֵׁינוּ
ומעשינו בעולם.
הו, משורר, מפני-מה אתה שר?
- השושנה סמוקה, הסלע כבד,
ואני משורר.
בסיום הערב יאיר דלאל ביצע שיר עדין ויפיפה בשפה העיראקית.
משפחת זמיר העמידה למכירה ספרים של המשורר מעיזבונו האישי. אפשר לקנות את ספריו גם ישירות מההוצאות, בהן פרסם: "כרמל" ו-"ספרית פועלים". כדאי לקרוא את הכתבה המכוננת של דוד ניאו בוחבוט משנת 2015 ואת המאמרים מאת מנחם בן ודניאל עוז, שהתפרסמו ב"הארץ" שבוע לאחר מות המשורר לפי הקישורים המופיעים בערך ויקיפדיה של שלמה זמיר, ולשים לב לשירו של אריה סיון, שפורסם בשנת 1987 בכתב העת "עכשיו" בעריכתו של גבריאל מוקד, שקטעים ממנו מובאים כאן:
שיר על שלמה זמיר / אריה סיון
הוּא הָיָה לוֹטֵשׁ יַהֲלוֹמִים רַכֵּי־צְלָעוֹת
מֵעֵין מַרְאוֹת פְּרִיסְמָטִיּוֹת שֶׁהָעוֹלָם
הָיָה נִשְׁקָף מֵהֶן בְּזָוִיּוֹת בִּלְתִּי־צְפוּיוֹת
וּבִגְוָנִים מְקוֹרִיִּים, כְּמוֹ הַבְּקָרִים
עַל הַחִדֶּקֶל, נַחַל־עֵדֶן, בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים.
...
...
אַךְ דַּע לְךָ, שְׁלֹמֹה זָמִיר, אַחַת וּלְתָמִיד:
יַהֲלוֹמֶיךָ הַקְּטַנִּים הָפְכוּ פְּנִינִים
בְּתוֹכְכֵי צִדְפוֹת־דַּפִּים.
בהמשך ל- "הוא נטה למין סוריאליזם שמח." - התבטאותו משובבת הנפש של גבריאל מוקד על שלמה זמיר, המופיעה בכתבתו של דוד ניאו בוחבוט, נזכור את המשורר בדמותו של ההלך בשורות הסיום של השיר:
הַהֵלֶךְ
...
...
ומי יודע,
שמא, בכל-זאת, צפוי לי עתיד מאֻשָּׁר
כחוף ירוק, המסתתר מֵעֵין המפליג בים
מבעד ליריעת המפרשׂ.
