בסד

פרשת קורח/ צב'יה כהן

אקדמת דברים

פרשת  קורח היא מן הפרשות החשובות ביותר בתורה. דרך סיפור המחלוקת של קורח ועדתו עם משה, אנו מתוודעים ללימוד הרוחני של הפרשה: מהי קדושת עם ישראל, וכיצד משפיעה בחירתה של ההנהגה הרוחנית של עם ישראל, הנעשית ביד השם, על קדושתו של עם ישראל. לכאורה, לא ברור מדוע אירעה מחלוקת קורח ועדתו. הרי משה נבחר על ידי הקדוש ברוך הוא להיות מנהיגו של עם ישראל, ביחד עם אהרן, לקראת יציאת העם מגלות מצרים. ברי, כי כל פעולה שעשה משה בתקופת מנהיגותו הוא עשה על פי הציוויים שקיבל מן השם שבחר בו. קורח ועדתו בוודאי לא כיוונו לחלוק על השם שבחר במשה ואהרן כמנהיגים את העם. אם כך, מה ראה קורח לאסוף עמו עדה שלמה של אנשי שם, ולחלוק על הנהגתו של משה ? מה טיבה של מחלוקת זו? טובי מפרשי המקרא מספקים הסברים רבים ושונים למחלוקת המסופרת בפרשה, בין היתר בהסתמכם על מדרשי התורה. (מדרש רבה על פרשת קורח) כך פירשו מפרשי המקרא כי קורח בן יצהר, שהיה בן דודו של משה, ידען גדול ומלומד בתורה, ערער על הכהונה שנתן משה לבני לוי. (רש"י) כמו כן נתבאר כי קורח נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, בן דודו השני של משה, כאשר משה מינהו להיות נשיא על בני קהת. עוד ניתנו הסברים רבים וטובים לטעם המחלוקת, כנובעת מפעולות שעשה משה כמנהיג. אולם עיון בהמשך הפרשה מגלה, כי תמצית המחלוקת איננה פעולה כזו או אחרת שעשה משה בהפעלת מנהיגותו, אלא, כטענת קורח, משה ואהרן מנהיגי העם שנבחרו על ידי השם, התנשאו בקדושתם על כל העם. וכדברי קורח, מאחר שכל העם, כולם קדושים להשם, יש לבטל התנשאות זו בקדושה של משה ואהרן. הפרשה מעלה אם כן שאלה חשובה: מהי קדושתו של עם ישראל, ומה טיבן של ההשפעות שיש למנהיגי העם שנבחרו ביד השם על קדושתו של העם? כדי ליתן תשובה לשאלה זו עלינו להבין ראשית מה היא קדושתו של עם ישראל.

מהי קדושה

קדושתו של עם ישראל כעם השם באה לו למן הרגע שבו הוציא השם את עם ישראל ממצרים, כדי לתת לו את התורה. מרגע שעם ישראל קיבל את התורה במעמד הר סיני בבחינת "נעשה ונשמע", הוא כרת ברית בל תינתק עם השם, שמהותה היא לחיות על פי דבר השם. זוהי ברית של קדושה, של מיוחדות ונבדלות. תנאיה של ברית קדושה זו הינם פשוטים וברורים: עם ישראל צריך לעשות את רצון השם, לחיות על פי דרך התורה, ולקיים ללא סיג את מצוות התורה. כאשר העם עושה כן, השם מרומם את עם ישראל מכל העמים, והופך אותו קדוש ונבדל מהם. ועוד, השם שומר את עם ישראל כאוצרו המיוחד ומעניק לו מטובו. המילה "קדושה" מופיעה בתורה מספר רב של פעמים. בחומש ויקרא נאמר: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם" (ויקרא יט' ב'). רש"י מפרש את המילה "קדושים" כך: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה (ויקרא רבה) שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה" (ויקרא כא')  המלבי"ם מפרש: "קדושים תהיו - פרושים תהיו". ועוד נאמר בכתובים, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט' ו') מפרש רמב"ן: "ממלכת כהנים - ותהיו ממלכת משרתי; וגוי קדוש - לדבקה באל הקדוש ..." אם כן, משמעותה של המילה ברורה : הקדושה היא דרגת הקירבה של עם ישראל כולו אל השם, ובכללה דרגת הקירבה של האדם היהודי אל השם, הנובעת מחיים בדרך השם. הקדושה כרוכה בהכרח בכך, שעם ישראל יבדיל את עצמו באורח חייו מדרך חייהם של יתר אומות העולם. בהתאמה, אדם יהודי המצוי בקדושה, מסגל עצמו לפרוש תדיר ממרבית ענייני החולין של העולם הזה, תוך שהוא מקפיד לקיים את מצוות השם בתורה. הוא משקיע את כל חייו בלימוד התורה, באופן המשמר אותו רחוק מן העבירה וקרוב אל השם. זוהי קדושת האדם והעם.

דרגות של קדושה

התלמוד מסביר כי קדושת השם גדולה מקדושת העם. וכך אומרת הגמרא: "קדושתי למעלה מקדושתכם" (גמרא, קידושין ע"ב פ"ב). השם אכן דורש מעם ישראל להתקיים בדרך התורה ולהתמיד במצוותיה. אולם הוא מבהיר כי קדושת העם מקורה בקדושת השם. השם הוא פרוש ונבדל, אין דומה לו ואין בלתו. מכאן אנו למדים כי ישנן מדרגות בקדושה. פרשת "שלח לך" לימדה אותנו בסיפור המרגלים כי אין שוויון בין בני האדם בעבודת השם. עבודת השם וידיעת הנהגותיו, מתקיימת בדרגות רוחניות שונות. לכל אחד דרגת ביטחון ואמונה שונה בהשם, אך השם משלם לאדם שכר על השתדלותו כמיטב יכולתו בעבודת השם. מפרשת קורח, לעומת זאת, אנו למדים כי עבודת השם נעשית בדרגות שונות של קדושה. דרגות אלה הן תולדה מכך שקדושת העם נובעת מקדושת השם, ומכך שדרגת קדושת העם נמוכה מקדושת השם. לכן, לא כל עם ישראל שווים בדרגת הקדושה. ישנם מי מעם ישראל שהם פרושים יותר מענייני החולין של העולם הזה ומקדישים את מחשבתם ומעשיהם לעבודת השם בדרך התורה בלבד. אלה הם מנהיגי העם משה ואהרן שנבחרו על ידי השם. הכוהנים - הם אלה העושים את עבודת הקודש במשכן ובבית המקדש בדרגת קדושה גבוהה, הלויים - הוקדשו להשם במקום הבכורות לסייע לכוהנים בהקרבת הקרבנות, נביאי השם - מתנבאים את דבר השם ברוח הקודש אל העם, ועוד. כל אלה מורמים מעם בקדושתם. הם המנהיגים הרוחניים של העם שנבחרו על ידי השם בכבודו ובעצמו על ידי שליחו משה, והם נמצאים בדרגות קדושה גבוהות יותר מרוב העם. תפקידם להיות אלה המחברים את קדושת העם הנמוכה יותר עם קדושת השם הגבוהה. בזכות עבודת הקודש של המנהיגים הרוחניים, ובשל דרגת הקדושה הגבוהה שלהם, נשמרת קדושתו השלימה של עם ישראל כעם קדוש להשם.

טעותו הגורלית של קורח

קורח טען כלפי משה את הדברים הבאים : "רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' " (במדבר טז' ג'). בדבריו , אומר קורח למשה: אין באמת דרגות של קדושה בעם ישראל. אין הבדל בדרגת הקדושה בין מי שנבחר להיות מנהיג, כהן , לוי, או נביא. כל העדה כולם קדושים. כלומר כל עם ישראל נמצא בדרגת קדושה שווה. כדי להראות את לגלוגו של קורח למשה, ואת זלזולו בידיעותיו של משה במצוות התורה, מביא המדרש את דברי קורח למשה: מצוות הציצית מורה כי יש לשים על כנף הטלית פתיל תכלת. אם כך, כאשרה הטלית כולה תכלת, היא מקיימת את המצווה ולכן עליה להיות פטורה מן הציצית. משה לא הסכים לומר כי זו מצוות השם. ועוד התריס קורח: בית שמכיל בתוכו ספרי תורה, והתורה שומרת על האדם, האם צריך שתהיה בו מזוזה? משה ענה כי זו מצוות השם, וקורח לעג לו באומרו : איך יתכן ששתי פרשיות מן התורה, הכתובות בקלף המזוזה, פרשת "שמע" ופרשת "והיה אם שמוע" שומרות על הבית יותר מאשר כל ספרי התורה המצויים בו ? בסופו של הויכוח מספר המדרש כי קורח אמר למשה : "דברים אלו לא נצטוית עליהם ומליבך אתה בודאן " (בודה אותם – צ.כ)  (מדרש רבה, לחומש במדבר פרשת קורח ג). בידענותו הגדולה בתורה, הצליח קורח לסחוף אחריו את צאצאיו של ראובן שנאלצו לוותר על בכורתם בעבודת הקודש לטובת הלויים, ועוד מאתיים וחמישים אנשי שם מתוך כל העם. הוא ראה בדרך של נבואה לעתיד, כי ממנו יצא שמואל הנביא וכי בניו יתנבאו , ולפיכך, הוא היה בטוח כי אין בידו טעות. אולם קורח טעה טעות גורלית שעלתה לו ולעדתו בכליה. השם קבע כי משה הוא המנהיג בקדושה ולא קורח. השם קבע כי אהרן ובניו יהיו הכהנים המשרתים בקודש. השם קבע כי שבט לוי ישרתו אותו בקודש ולא הבכורים. קביעה זו היה על קורח לקבל ולא לבוא בטענות כלפי משה ואהרון המנהיגים הנבחרים. קורח, כמו כל עם ישראל, צריך היה להשכיל להבין, כי ברצון השם נקבעות דרגות הקדושה, ונקבעים גם בעלי התפקידים במדרג הקדושה. מתוך קבלתה של קביעה זו, אסור היה לו לחלוק על משה ולפלג את עדתו מתוך העם. ההיפך מכך. היה עליו להבין כי מדרג הקדושה שעשה השם ומדרג המשרתים בקודש שנקבע על ידי השם,  הוא המרומם את עבודת השם לשלמות רוחנית. שלמות רוחנית זו אין משמעה שיוויון בדרגות הקדושה, אלא חיבור של כל דרגות הקדושה השונות בעבודת השם, לכדי שלימות אחת .זוהי אחדות עם ישראל בדרגתה הגבוהה ביותר, ורק היא המסוגלת להפוך את עם ישראל לעם קדוש ונבדל, לעם השם. אם כך, קדושת העם באה דווקא מתוך השוני בדרגות הקדושה, בהן נעשית עבודת הקודש על ידי המשרתים בקודש. לא ניתן לקיים את קדושת עם ישראל כאשר ישנה אחידות בדרגת הקדושה. משרתי הקודש של השם אינם חיילי בדיל העומדים בשורה אחת. יש בעם ישראל דרגות קדושה שונות ואחדות דרגות הקדושה (להבדיל מאחידותן) היא המשמרת את קדושת עם ישראל כעם שקדושתו נובעת מקדושתו הגדולה של השם.

בין לקיחה ומחלקת

פרשת קורח פותחת כך: "ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" (במדבר טז' א'). לכאורה, צריך היה לשון הכתוב לספר, ראשית, במה חלק קורח על  משה ורק לאחר מכן , מה היה המעשה שעשה קורח בעקבות מחלוקתו. והנה, מקריאת הפסוק הראשון בפרשה עולה כי הדבר הראשון שעשה קורח היה לקחת. כמו כן קורח לקח את מה שלקח, ביחד עם צאצאיו של ראובן בן יעקב. מה לקח קורח? ומדוע הלקיחה הזאת היא הפותחת על פי לשון הכתוב את המחלוקת שלו עם משה?  רש"י מפרש את שתי המילים הראשונות בפסוק, "ויקח קורח" כך : "לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה". למעשה, קורח לא קיבל על עצמו את בחירת השם באהרון ובניו, להיות לו לכהנים המשרתים בקודש במשכן השם. פירושו של רש"י מתאים גם לתרגומו של אונקלוס על התורה (אונקלוס הגר, בן אצולה ממשפחת קיסרי רומא שהתגייר במאה הראשונה לספירה. הוא היה תלמידו של רבי עקיבא ונמנה על התנאים. תרגומו לתורה הוא התרגום הארמי העתיק והמוסמך לתורה – צ.כ.) . אונקלוס מתרגם גם הוא את המילה "ויקח" למילה הארמית "ואתפליג... ונסיב גולייתיה דכולא תיכלא" כלומר: קורח נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, ונשא את מעילו שכולו קלקול.  תרגום אונקלוס מספק לנו כבר לכתחילה את סופו של הסיפור. לבושו של קורח כולו מקולקל; קורח עתיד לשלם בחייו על מחלוקתו עם משה ועל כך שלא קיבל למעשה את בחירת השם באהרן ובניו ככהני השם. לא זו בלבד, אלא שקורח לא הסתפק בכך שהוא חלק על משה ועל הציווי האלוקי, אלא הוא לקח עמו ומשך אחריו בדברים ראשי סנהדראות, אנשי שם. בבסיס הלקיחה של קורח, בבסיס המחלוקת שלו עם משה, עמדה המחשבה הרוחנית כי הוא ועדתו זכאים לדרגת קדושה גבוהה יותר בעבודת השם, דרגת קדושה שלא ניתנה לו מן השם והיא איננה שייכת לו. לכן, המחלוקת נפתרה בדרך של קדושה: קורח ועדתו ניגשו אל פתח אוהל מועד שם רצו להקריב קטורת אל השם, אך השם הרחיקם מן הקדושה , מפתח האוהל. קורח דתן ואבירם נבלעו חיים בתוך האדמה, הם ורכושם, וירדו שאולה. ומאתיים וחמישי מקריבי הקטורת, שלא היו צריכים לתבוע לעצמם את הקדושה שבהקרבת הקטורת להשם, נשרפו באש שיצאה מאת השם.

סיכום

מחלוקת קורח מלמדת אותנו לימוד רוחני חשוב בענייני הקדושה של עם ישראל: אין לקיחה בענייני הקדושה, אין לתבוע זכויות בענייני הקדושה. דרגת הקדושה נמסרת מן השם לאדם ואין לקחת אותה בכוח. לקיחה הבאה מתוך המחשבה כי "מגיע לי ואני זכאי לכך" היא לקיחה המביאה מחלוקת. ומשום שאין זו מחלוקת לשם שמיים, אלא לשם העצמי והאישי, אין היא עתידה  להתקיים. ובלשון הזוהר הקדוש השואל: "מהו ויקח קורח ומשיב, קורח לקח עצה רעה לעצמו. כל הרודף אחר שאינו שלו הוא בורח מפניו, ולא עוד, אלא מה שהיה שלו נאבד ממנו. קורח רדף אחר שאינו שלו, שלו אבד, והאחר לא הרוויח" .יחד עם זאת, משום שקורח היה ידען גדול בתורה ועסק בקדושת התורה, זכו צאצאיו שתימסר להם מן השם  דרגת קדושה גבוהה של נבואה: בניו של קורח פרשו מן המחלוקת שחלק אביהם, וזכו להימנות בין עשרת משוררי התהילים. הם כתבו  ברוח הקודש אחד עשר ממזמורי התהלים, והתנבאו על גלויות ישראל. נכדו של קורח, בן בנו אלקנה, הוא שמואל הנביא. בהמשך השרשרת, נכדו של שמואל, הימן, מונה להיות אחד המשוררים בבית המקדש.  מכאן נלמד כי כפי שענייני הקדושה נמסרים לאדם, כך נמסרים לו כל ענייני חייו. לו ננהג בחיינו פחות לקיחה ויותר מסירה, בוודאי נימנע מן המחלוקת, ונתרום את חלקנו לאחדות עם ישראל. לו יהי.