בסד

פרשת שלח לך/ צב'יה כהן 

אקדמת דברים

פרשת שלח לך היא פרשה מיוחדת, באשר היא מורה, כבר בפסוק הראשון שבה, שיעור רוחני ערכי. השיעור הוא זה: עבודת השם וידיעת הנהגותיו, מתקיימת בדרגות רוחניות שונות. ככל שעם ישראל בוטח בהשם ובדרכו, כך משתפר מצבו הקיומי של העם. אך גם להיפך. השם מלמד בפרשה זו את עם ישראל כי מחשבת השם, המבטאת את רצונו בדרגה הגבוהה ביותר, היא הטובה ביותר לעם ישראל, ובתנאי שהעם ידע מחשבה אלוקית זו, יקבל אותה, וידבק בה.  פרשת שלח לך מתרכזת בסיפורם של שנים עשר המרגלים שתרו את ארץ ישראל, ובתוצאותיו של תיור זה.  אולם, סיפור המרגלים אינו עומד בפני עצמו. סיפור המרגלים הוא סיפור עוקב לשיח הרוחני שהתקיים בין השם ומשה, עוד בטרם גאל השם את העם ביציאת מצרים. קדם לו מאמרו של השם למשה, בעניין הבטחת הארץ על ידי השם לעם ישראל. לאחר שהמרגלים חזרו ממסעם, נשא עם ישראל בתוצאות הרוחניות והגשמיות שבאו עליו בעקבות סיפור המרגלים. סיפור הפרשה הוא אם כן, סיפור על מערכת היחסים הרוחנית לדרגותיה השונות, בין השם לעם ישראל, וכיצד משפיעות הדרגות במערכת יחסים רוחנית זו, על חיינו הקיומיים כפרטים וכעם . על כך ועוד במאמר להלן.

ביטחון בהבטחה האלוקית או תיור בארץ?

פרשת שלח לך נפתחת בפסוקים הבאים: "וידבר ה' אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם" (במדבר יג' א' ב') רש"י מפרש לכתחילה את הביטוי "שלח לך" על פי המדרש (במדבר רבה סוטה לו')  ואומר : "שלח לך לדעתך. אני אינני מצווה לך, אם תרצה שלח...". כבר בתחילת הציווי אנו מבינים את רוח הדברים על פי רצון השם. השם לא רצה בכלל שעם ישראל, ובראשם משה, ישלחו את המרגלים לתור את הארץ. זהו ציווי שנתן השם למשה, כדי להרגיע את העם, ולהפיס את דעתו של משה בתהליך המורכב של המעבר אל ארץ ישראל. אולם, רצונו האמיתי והגבוה של השם היה שונה. כדי להבין זאת, עלינו לחזור אל הבטחת השם את הארץ כפי שניתנה למשה, כאשר נגלה השם למשה במראה הסנה הבוער בהר חורב. וזה לשונה: "ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים... וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני, והחתי, והאמרי והפרזי, והחוי והיבוסי... ואמר אעלה אתכם מעני מצרים... אל ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג', פסוקים ז ' ח ' יז') . עוד בהבטחת הארץ למשה בגילוי השכינה בסנה הבוער, נתן השם למשה ולעם ישראל את כל הפרטים הצריכים לעניין בואו של עם ישראל לארץ ישראל. ואלה הם: ראשית, השם לבדו הוא זה המעלה את עם ישראל לארץ ישראל. אין בהבטחה האלוקית כל מעורבות של גורם אחר. לפיכך, לא חשוב מה מצבה של הארץ, כמה עממים ישבו בה , האם העממים חזקים או חלשים, האם עריהם מבוצרות או שמא הם יושבים ביישובי ספר. כאשר השם הכל - יכול , הוא לבדו המעלה את עם ישראל לארצו, עם ישראל מוגן. השם הוא שנלחם בעממים, הוא לבדו המסדיר את בואו של עם ישראל אל ארץ ישראל. בהבטחה האלוקית למשה, נותן השם למשה , אם כן, מידע מלא על תנאיה של הארץ: הארץ היא ארץ טובה, ומה שיש בה הוא טוב לעם ישראל. הארץ רחבה, כלומר היא תכיל את עם ישראל בנחת. הארץ היא ארץ זבת חלב ודבש, כלומר זוהי ארץ שיש בה המיטב הרוחני והגשמי הצריך לעם ישראל על פי רצון השם. הקדוש ברוך הוא נוקט בשמם של כל העממים שישבו בארץ, ונמצאו בה ברשותו שלו. ברצותו, ידחה אותם מפני עם ישראל. השם יעשה למען עמו האהוב את כל שנדרש כדי שהעם יכנס אל הארץ, ויחיה בה חיים רוחניים וגשמיים בעבודת השם. זוהי ההבטחה האלוקית שניתנה על ידי השם לעם ישראל. זוהי הבטחה שלימה ומושלמת. כל שצריך היה עם ישראל, הוא, לבטוח בהשם ולהניח לו להוביל אותו בדרך, ממצרים הנחותה אל הארץ הטובה והרחבה שנותן השם לעם ישראל. הנה לנו סיפור המסגרת של ההבטחה האלוקית, שנתן השם לעם ישראל בעניין ארץ ישראל. מאותו הרגע, להתנהגותו של עם ישראל במערכת היחסים הרוחנית עם השם, יש השלכות על הדרך שבה יתפתח סיפור ההבטחה האלוקית. מכיוון שהתנהגות העם מבטאת ספקות וחוסר בטחון, בדרך בה מוביל אותו השם אל הארץ, הולך  העניין ונעשה מורכב יותר. 

אם יש ספק – אין ספק בדרך השם!

בספר דברים, כאשר משה מסכם את מסעם של עם ישראל במדבר, הוא חוזר בפני העם על ציוויי התורה ועל הקורות אותם במדבר. וכך הוא מתאר את סיפור המרגלים: "ותקרבון אלי כלכם, ותאמרו נשלחה אנשם לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן  וייטב בעיני הדבר... "(דברים א' כב' כג') מדברי הסיכום של משה בספר דברים עולה, כי עם ישראל דרש ממנו לשלוח את המרגלים כדי לחקור את הארץ, ולעמוד על טיבה. משה, זכר את ההבטחה האלוקית המפורטת בעניין הארץ, שניתנה לו בהר חורב, ובטחונו בהשם היה גדול. אולם, בהיותו רגיש לרצון העם שלא גילה דרגת ביטחון גבוהה בהשם,  הסכים משה לדרישת העם לשלוח מרגלים. הסכמה זו ניתנה על ידי משה ככל הנראה על כרחו , למרות שידע כי רצון השם הוא שונה, וכדברי רמב"ן :"ומשה קיבל מהם למלאות תאוותם ...שסבלתי רעתכם והוריתי לעשותו".

המשך הציווי בפסוק ב' מפרט מי יישלח לתור את הארץ: "איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם". בניסיון רוחני נוסף של השם להימנע מתוצאותיו החמורות של חטא המרגלים, מצווה השם את משה לשלוח את מנהיגי כל השבטים, את הנשיאים, שנחשבו להיות יודעי הנהגות השם, וקרובים אליו. אך זה עתה, העלו כל הנשיאים את מתנות קרבנותיהם להשם בחנוכת משכן השם באהל מועד. ציפייתו של השם מהנשיאים היתה, כי בהיותם קרובים אליו רוחנית, ייזכרו בהבטחתו האלוקית בעניין הארץ, יבטחו בו,  ידברו טוב על הארץ המובטחת, ובכך יעודדו את רוחו של העם ויימנעו מן החטא. אולם לשון הפסוק מגלה לנו כבר לכתחילה, כי רק שניים מן המרגלים יימנעו מן החטא. "איש אחד איש אחד" נאמר בפסוק וזהו הוא רמז לכך שרק שני אנשים, יהושוע בן נון וכלב בן יפונה לא יחטאו בחטא המרגלים.

הספק ותוצאותיו

סיכום התיור של המרגלים בארץ ידוע וכואב : כל המרגלים, למעט יהושוע בן נון וכלב בן יפונה, חטאו להשם, בהוציאם  את דיבת הארץ רעה, ובאמרם: "כי עז העם הישב בארץ .. לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו... ארץ אכלת יושביה הוא... וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אלהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו נתנה ראש ונשובה מצרימה " (במדבר יג' פסוקים כח' לא' לב', במדבר יד' פסוקים ב' ג' ד' ) . ואם לא די בכך, הרי כאשר יהושוע בן נון וכלב בן יפונה קרעו את בגדיהם לאות אבל על דברי העם, וניסו לשכנעו לבטוח בהשם, העם חישב לרגום אותם באבנים. אכן, הספקות של המרגלים וחוסר בטחונו של העם בהשם ובהבטחתו בעניין הארץ, עומדים ביסוד חטא המרגלים. לחטא המרגלים היו תוצאות חמורות מבחינה רוחנית וגשמית כפי שמתואר בהמשך הפרשה : בראשונה, השם נשבע למשה כי כל מנאציו לא יזכו לראות את הארץ הטובה, וכי העם ייאלץ ללכת במדבר ארבעים שנה עד יפלו פגריהם במדבר. רק יהושוע בן נון וכלב בן יפונה, זכו להיכנס אל ארצו הטובה של השם. בשניה, כאשר העם כולו, כולל המרגלים, התעשת בבוקר, הבין את חטאו באי בטחונו בהשם, ורצה להעפיל אל הארץ, אל ראש ההר, שלח השם את העמלקי והכנעני להכות בהם עד חרמה (במדבר יד' מ – מה).

מלשון הפרשה

בפסוק ב' בפרשה מופיעה מילה מיוחדת היא המילה "ויתרו"  מן השורש ת.ו.ר. מהי משמעותה הרוחנית של המילה בלשון הקודש? השורש ת.ו.ר בלשון הקודש משמעו ראיה והתבוננות. אולם תוכנה של המילה יכול להיות תוכן רוחני גבוה, בעל משמעות טובה, אך גם להיפך. וכך אומר שלמה המלך החכם באדם : "ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים " (קהלת א' יג'). רש"י מפרש פסוק זה באמרו כי התורה גם היא מלשון ת.ו.ר. כאשר האדם מסתכל בתורה ומתבונן בה, הוא מסתכל בה בראיה רוחנית . הוא מתבונן בדברי התורה, מתוך מחשבה שכל תכליתה היא להבין, מה רוצה השם לומר לאדם הלומד את דברי התורה. כך, מקבל האדם את חכמת השם הקיימת בתורה, ויכול לחיות על פיה תחת השמים. "לתור" במשמעותה הרוחנית הטובה היא, אם כן, לדרוש בתורה, בחכמת האמת של השם, להתבונן בה, לנסות להבינה ולחיות על פיה. במשמעותה השלילית, המילה "לתור" מתארת מצב בו האדם רואה בעיניו הגשמיות בלבד, ואינו מתייחס התייחסות רוחנית של חכמת התורה למה שעיניו רואות. כך מפרש רד"ק (רבי דוד בן יוסף קמחי 1160- 1235 פרשן המקרא, מחבר "ספר השורשים" על דקדוק לשון הקודש), כי המילה "לתור" היא חקירה וחיפוש "כדרך הסוחרים הקטנים מעטי הסחורות והעסקים, שהם מחפשים הרבה על המקח והממכר". אדם שכל עיסוקו במסחר ובפרנסתו, בדרך כלל אינו מבין את המשמעות הרוחנית של מה שעיניו רואות. משכך, מראות אלה משפיעים על הרגשות בלבבו ומנווטים אותו לדרך המרחיקה אותו מחכמת האמת האלוקית. בדיוק כדי למנוע זאת, ניתנה מצוות הציצית, שתכליתה להזכיר לאדם היהודי, להתבונן בחכמת התורה ולזכור את השליחות הרוחנית שניתנה לו מן השם: "והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זנים אחריהם"  (במדבר טו' לט') על דרך זו, מפרש רש"י את המילה "לתור" בפסוק המרכזי במצוות הציצית: "מתור הארץ, הלב והעיניים הם מרגלים לגוף, ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה, והלב חומד והגוף עושה את העבירות. גם רמב"ן מזהיר בפירושו לפסוק  זה, מפני העבירות הנמשכות אחר מראה העיניים שאינו רוחני ואחרי חולשת הלב הנמשכת ממנו. זהו חטאם המדויק של המרגלים והעם איתם: העדפת מראה העיניים הגשמיות של המרגלים, לאחר שתרו את הארץ, ודיברו עליה מתוך חולשת הלב, על פני הראיה הרוחנית של הנהגות השם, ועל הביטחון בהשם,  שהבטיח למשה את הארץ בהבטחה אלוקית שאין למעלה ממנה.

סיכום

בדורנו אנו, לאחר חידוש השפה העברית, אנו משתמשים בשורש ת.ו.ר במובן של טיול מהנה, ברחבי הארץ או ברחבי העולם. מעולם לא היה שדה התעופה בן גוריון עמוס לעייפה כבימי הקיץ של השנים האחרונות. כולנו תיירים, נוסעים ממקום למקום, כמעט אך רק לצורך מראה העיניים והנאות הלבב. לא בכדי נקראת פרשת "שלח לך" בימים אלה. דווקא עכשיו, כהכנה לימים הרוחניים של חודש תשרי, אל לנו לתור וללכת אחר מראה העיניים הגשמי בלבד. השם רוצה מעם ישראל דווקא עכשיו, ראיה שונה, ראיה רוחנית, שכל תכליתה לעודד את האדם היהודי לביטחון בהשם. לצורך זה ניתנה לעם ישראל התורה, כי רק בה יוכל עם ישראל לראות ראיה רוחנית, להתבונן ולהשכיל בחכמת האמת. לו היה עם ישראל נמנע מלשלח את המרגלים לתור את הארץ בגופם בעיניהם ובלבבם, ותחת זאת ,מגלה ביטחון בהשם וממתין באורך רוח למימוש ההבטחה האלוקית על הארץ הטובה, לא היה העם נאלץ לנדוד במדבר ארבעים שנה. סבורני כי נוכל ללמוד מסיפור המרגלים כיצד עלינו לתור בעיקר את חכמת האמת שבתורה, כדי לסגל לעצמנו התבוננות רוחנית מושכלת בחכמת האמת , ועל ידי כך לרומם את דרגת האמונה והביטחון בצור ישראל וגואלו. ויפה שעה אחת קודם.