בסד

פרשת במדבר/ צב'יה כהן 

אקדמת דברים

פרשת במדבר פותחת בציווי הבא: "וידבר ה' אל משה ... באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם ממצרים לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן"         (במדבר א' א - ג).

כאמור בפרשה, באחד בחודש השני הוא חודש איר, בשנה השניה לצאתו של עם ישראל ממצרים, נצטוו משה ואהרן למנות את כל עדת בני ישראל. הציווי למנות את עם ישראל ניתן עם סיום הקמת המשכן שהיה מקום משכן השכינה בתוך מחנה כל שבטי ישראל. קודם להקמת המשכן, לא היה צורך להקהיל את כל עם ישראל, למנות ולספור את כל העם מניה מדויקת על כל שבטיו. אולם לאחר הקמת המשכן להשם בתוך מחנה עם ישראל, כאשר השם השרה שכינתו בתוך מחנה עם ישראל בקדושה נעלה, נדרש עם ישראל על כל שבטיו להיקרא אל הדגל, אל הצבא, אל השליחות המיוחדת לו בעבודתו בצבא השם.  לאחר הקמת משכן להשם בתוך מחנה עם ישראל, הופך כל אחד מיחידי העם, וכל שבט משבטי ישראל להיות בעל שליחות מיוחדת רק לו בעבודת השם. בהתאמה לשליחותו המיוחדת של כל יחיד וכל שבט בעבודת השם, נמנה כל יחיד מעם ישראל, על פי הדרך שבה השם מצווה למנות אותו. לכן, הכתוב נוקט כמה לשונות מפורשות של מניה וספירה ומפורטות בו הוראות מדויקות כיצד על משה ואהרן למנות את העם. ההוראה הראשונה : שאו כל ראש מעדת בני ישראל. כלומר יש לספור כל ראש מעדת בני ישראל. כולם נספרים, כל ראש וראש נספר. ההוראה השניה : למשפחתם לבית אבתם. מפרש רש"י: יש לדעת מניין כל שבט ושבט, מה מקורו ומוצאו. בנוסף לכך, כל בן יימנה בכלל השבט שממנו בא אביו. כך, במשפחה שבה האב משבט אחד והאם משבט שני, נמנים כל בני המשפחה על שבט המוצא של האב. ההוראה השלישית היא תנאי מצטבר נוסף: כל זכר לגלגלתם מבן עשרים שנה ומעלה נחשב כיוצא צבא בישראל, ואותו יפקדו משה ואהרן לצבאותם. מן ההוראות המפורטות בפרשה בעניין המנייה והמפקד, אנו מבינים כי ישנו חיבור הדוק בין מניית העם ובין עשיית השליחות הרוחנית המיוחדת שמסר השם לכל שבט משבטי ישראל ולכל אחד מיחידי עם ישראל. על  כך ועוד במאמר להלן.

בין שליחות ותפקיד

כל אדם הנולד בתוך עם ישראל הינו בעל שליחות רוחנית מיוחדת שנמסרה לו מן השם. המילה שליחות נגזרת מן השורש ש.ל.ח ומשמעותה היא כי אדם מסוים נשלח על ידי מישהו אחר כדי לבצע משימה כל שהיא. במשמעות הרוחנית הקדומה והגבוהה של המילה, נשלח אדם הראשון לגן העדן כדי לעשות את רצון השם. גן עדן נמסר לאדם הראשון בשליחות השם "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב' טו' ). זו היתה השליחות הראשונה שמסר השם לאדם הראשון. מיום שאדם הראשון כשל בשליחותו וגורש מגן העדן אל העולם הזה, נולדים בעולמנו, בניו של אדם, הם עם ישראל. אנו נמצאים בעולם הזה בשליחות השם לתיקון העולם, לתיקון הקלקול שגרם אדם הראשון בחטאו. מכאן, כי לכל יהודי באשר הוא, לכל אחד מיחידי עם ישראל, מסורה שליחות רוחנית מיוחדת מאת השם. האדם היהודי, בו נפח השם נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל, הוא שליחו של השם עלי אדמות. אין שליחות אם כן אלא בעבודת השם. בהתאמה, כאשר האדם היהודי עושה את תכליתו הרוחנית בעבודת השם, הוא משתתף עם השם בהנהגת העולם שברא, על פי כללי הנהגת השם בתורה, הוא מפיץ את אורו של השם בכל העולם, ומזכיר בכך לכלל עמי העולם כי השם הוא בורא העולם והאדם בתוכו. כך, כאשר עם ישראל מקיים את שליחותו בעבודת השם הוא הופך להיות אור לגוים. לכל אחד משבטי ישראל מסר השם שליחות. משעה שהשם השרה שכינתו במחנה עם ישראל, במשכן שהוקם לו, צריך היה כל שבט לקיים את שליחות הרוחנית בעבודת השם. כל השבטים נקראו אל הדגל מול המשכן. כך, שליחותו של שבט לוי, ממנו יצאו הכהנים,  היתה להיות השבט המשרת את השם במשכן ובבית המקדש. שבטים נוספים - שליחותם היתה לעסוק במסחר ולדאוג לענייני החומר שבקיום של עם ישראל, ללמוד ולהפיץ את תורת השם והנהגתו, ועוד. כל שבט וכל אחד מיחידי השבטים עשה שליחותו למען השם כפי שנמסרה לו. לעומת השליחות הרוחנית שמסר השם לעם ישראל יש לאדם המתקיים בעולמנו גם תפקידים. יש להבין כי תפקיד אינו שליחות. תפקידו של אדם יכול להיות הדרך שמוצא האדם להתפרנס, הדרך שבה מסייע האדם בתוך הקהילה בה הוא חי, חינוך ילדים על ידי הוריהם ועוד. בתפקידיו בעולם, האדם מקיים את נפשו ואת גופו, אבל כדי לקיים את נשמתו שהיא חלק אלוקה ממעל שלו, עליו לעשות את שליחותו הרוחנית בעבודת השם, כפי שמסר לנו השם בתורה.  בהתאמה, כאשר כל עם ישראל על שבטיו השונים, מתפקד במאוחד כדי לקיים במשותף את שליחותו הרוחנית בעבודת השם, הוא נקרא "צבא", צבא השם.

עם ישראל הוא צבא השם

המילה "צבא" ידועה בלשוננו כיום כצבא לוחם. אולם רמב"ן מביא פירוש שונה: "כל היוצאים להיקהל בעדה.. כי הנערים לא ייקהלו בתוך העם... כי כל אסיפת עם תקרא צבא... ואמר כאן כל יוצא צבא כדרך כל יוצאי שער עירו (בראשית לד' כד') ואמר לצבאותם שהם צבאות רבות כי כל שבט ושבט צבא גדול". על פי רמב"ן אם כן, המילה "צבא" משמעה התקהלות גדולה מאוד של כל שבטי ישראל. לשיטתו של רמב"ן רק אסיפת העם כולו על כל שבטיו נקראת צבא. הכתוב אינו מדבר על התקהלות לשם יציאה למלחמה באויבים דווקא. מכאן נראה כי תפקידו של הצבא, עליו מדבר הכתוב, אינה דווקא צבא היוצא למלחמה באויבים. לצבא העם על כל שבטיו מייעד הכתוב בפרשה שליחות רוחנית מהשם. שליחות זו קודמת בחשיבותה ליציאתו של צבא העם למלחמה באויבי העם.  ממילא, כאשר עם ישראל עושה שליחותו הרוחנית בעבודת השם ופועל כצבא השם, השם צבאות מגן עליו מפני אויבי ישראל.

משמעותן הרוחנית של לשונות המנייה

הציווי בפרשת במדבר נוקט לשון "שאו" לאחר מכן "מספר שמות" ולבסוף "תפקדו". כל אלה הם לשונות של ספירה ומנייה של כל אחד מעם ישראל, אולם לכל מילה משמעות רוחנית מיוחדת. את המילה "שאו" פגשנו כבר בפרשת כי תשא שם נכתב : "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם" (שמות ל' יב'). הכתוב לא השתמש במילה "תספור" או "תמנה" אלא במילה "תשא". השורש נ.ש.א מובנו בציווי הוא לספור. מנייתו של עם ישראל משמעה כי בעת מניית כל אחד מיחידי העם, באים לפני השם כל זכויותיו הרוחניות של היחיד המרכיבות את זכויותיו הרוחניות של עם ישראל כאחד. בעת הספירה, נמנים ההישגים הרוחניים של כל איש ואיש הנמנה בקהל, ונבחנת תרומתו הרוחנית של כל אחד מעם ישראל למצבו הרוחני הכללי של עם ישראל. לכן, כאשר מונים או סופרים את הציבור, מנשאים ומרוממים אותו רוחנית, במובן זה שכל איש אשר נספר ובא במניין הקהל, נבדק ברגע הספירה על פי תרומתו הרוחנית. במעמד מניית העם לשם ביצוע תכליתו הרוחנית, נישא כל אחד ואחד מיחיד העם ומתבהרת לו שליחותו הרוחנית בעבודת השם. את הציווי "תפקדו" מפרש רמב"ן כי "ענין פקידה זכרון והשגחה" על דבר כמו פיקדון שעניינו שמירה והשגחה. הנה לנו החיבור בין צבא השם וצבא ישראל: כאשר עם ישראל עושה שליחותו הרוחנית להיות צבא השם, השם פוקד את עם ישראל ואת צבאו ושומר ומשגיח על עם ישראל כעל פיקדון יקר.

סיכום

פרשת במדבר מבהירה את משמעות החיבור ההדוק הקיים בין השליחות הרוחנית המסורה לעם ישראל מן השם, בין היותו של עם ישראל המקיים את שליחותו זו צבא השם, ובין השמירה וההגנה שנותן השם לעם ישראל כאשר הוא מבצע את שליחותו הרוחנית. בימים אלה, אנו חוגגים יובל שנים לאיחודה של ירושלים, שהיא המקום בו מתרכזת השליחות הרוחנית שמסר השם לעם ישראל, בעבודת בית המקדש. התרגשנו גם מביקורו של נשיא ארצות הברית, מנהיג העולם החופשי, בכותל המערבי, השריד היקר לנו מבית המקדש. כאשר נקדים להבין, כי אחדותה של ירושלים תלויה באחדות של עם ישראל לקיום שליחותו הרוחנית בעבודת השם, וכאשר נתמסר לקיום שליחותינו הרוחנית כעם השם, נהיה אור לגוים ונזכה לאישורם של מנהיגי העולם כולו לקיומנו בארץ הזו ולזכותנו על המקומות הקדושים. ונאמר אמן.