קליפסו רמלה מאת ציפי שחרור, פרק מתוך רומן חדש בהוצאת פרדס -2012

פרק שישה-עשר

כשאמרה לרישי שהם נוסעים הביתה, לא ידעה לאיזה בית ייסעו. בתחנת הרכבת איבדה את דרכה בין התחנות והקרונות עד שראתה את השלט. משכה את בנה אחריה, הניחה את התיק הגדול על כתפה ומיהרה לעלות לרכבת הנוסעת לבומביי. בקרון האחרון מצאה מושב פנוי, ישבה והניחה את רישי על ברכיה. כשהרכבת התחילה לנוע על המסילה, דמעות חנקו את גרונה, היא חיבקה את בנה: ״אתה רואה רישי? אנחנו נוסעים הביתה," ולא אמרה לו לאיזה בית הרכבת הזאת נוסעת.

מבומביי הם טסו ללונדון, היעד היחיד שמצאה, שיוביל אותם משם למקום שהיא יכולה לקרוא לו בית, מאז שסאט נדד לעולמות אחרים והפך סדהו.

מי היה מעלה בדעתו שכמה שעות מאוחר יותר תהיה כבר דורכת על אספלט ישראלי, גוררת את בנה בחום הלוהט אל מחוץ לנמל התעופה...

רישי הביט בפליאה באנשים הזרים שדיברו בשפה ששמע רק בשירים ששרה לו, ובסיפורים שסיפרה, מתוכם הוא קלט מילים, צלילים, לפעמים גם משפטים שלמים שהתערבבו בפיו בהינדית. הוא נצמד אליה ופרץ בבכי: ״מאמא, אני רוצה הביתה, אני רוצה לבאבא," התחנן. גם היא כמוהו הייתה עייפה וחרדה, ובכל זאת אמרה לו, ״זה הבית." אבל הוא ביקש את סאט, והיכן שסאט, נמצא שם הבית האמיתי שלו. ״איפה אבא?" שב ושאל כפי ששאל משך כל שעות הטיסה ובזעף הכה באגרופיו הקטנים על ירכיה. שוב, כמו בשדה התעופה בלונדון, כשהמתינו לטיסה הבאה, שב והתעורר בו זיק של תקווה, אולי יפגוש אותו כאן, ממתין לו בזרועות פרושות, אבל ככל שהזמן חלף והוא לא נראה הגביר את בכיו והתחנן

שילכו משם. היא אחזה בו בנוקשות. לא יודעת לאן היא גוררת אותו, אבל יודעת שהיא רוצה לו בית.

היא הידקה חזק את ידה על כף ידו. רחמיה נכמרו על היד הקטנה של בנה התלויה ברצונותיה, בחסדיה. רישי השעין את ראשו עליה והיא שמעה מבעד לנשימתו הרכה את יפחות הבכי.

מונית מהירה וקטנה עצרה בחריקה עצבנית לצד המדרכה, הנהג שרבב את ראשו מהחלון, הביט בה, בילד, בתיק הגדול ושאל:

״לאן?"

״שורש! מושב שורש." שמעה את עצמה אומרת לו, ומיהרה לחטט בארנקה, שלפה שטרות מקומיים ושאלה את הנהג אם יקבל ממנה גם לירה שטרלינג, אם הלירות האלה לא יספיקו, הוא הנהן בהתלהבות, יצא מהמונית והכניס את התיק הגדול שלה לתוך תא המטען.

כל הדרך הציץ בה מבעד למראה. היא התעלמה ממבטיו, שמטה את ראשה לאחור ומשכה את רישי אליה. אחר כך הוציאה כריך גבינה ששמרה מהטיסה וניסתה להאכילו, אבל רישי סירב, וסירובו עורר את מצוקותיו. הוא שאל: ״למה לא רואים מהחלון את הגנגס?" אף היא הביטה בחלון שהחליף נוף בנוף, ריח אורנים הכה בנחיריה ועורר בה התרגשות ישנה, ואז גם נראו הבתים הקטנים מעבר לחורשות, ריח של שדות הקיץ וחמניות בשלות שהשחירו והחליפו את ריח האורנים. היא נעה מחלון לחלון. נשימתה הייתה כבדה.

״הרבה זמן לא היית אצלנו," קבע הנהג, האט את הנסיעה ופנה לתוך המושב.

רישי התרפק עליה ושאל אם גם כאן יש קופים ופרות ומקדש שאבא ייקח אותו אליו. ״כאן יש דברים אחרים," אמרה, קצרת רוח אליו פתאום. רישי חש את הנוקשות בקולה ושתק, מתח את צווארו והביט כמוה בבתים המתקרבים.

היא הורתה לנהג לעצור ליד הבית האחרון במושב וראתה שרמיאל

המשיך לצבוע בלבן את הסבכה במרפסת הגדולה. היא השעינה את גבה על משענת המושב, כמו שהייתה נשענת פעם על הסבכה הלבנה ממול... איי וונט טו הולד יור הנד, הדהד בראשה שיר משם.

הייתה שעת ערב מוקדמת, אבל בתוך הבית ובמרפסת כבר דלקו כל האורות. היא שמעה את קולה של רחל וקולות ילדים ואז נפתחה דלת המטבח הפונה לחצר בגלל רחש המנוע, ובפתח עמדו שני ילדים ואישה בהיריון. הנהג דיבר אליה. היא לא שמעה, הוא צעק והיא התנערה, פתחה את הארנק ושילמה מה שביקש, רישי אמר שהוא רעב וגם צריך פיפי, והנהג אמר: ״גברת תמהרי, לפני שהילד ירטיב את הריפוד," מאז קיבל את הכסף נהיה גס אליה ודחק בה לרדת, אבל היא המשיכה לשבת והביטה בדמויות שבדלת ובדמות הגברית שבחלון.

רחל יצאה מהפתח והתקרבה אליהם. והיא ראתה את הבטן ההריונית, בדיוק כפי שראתה אותה בפעם האחרונה. הילדים הלכו אחריה. רמיאל נופף לה בידו מהחלון, אחר כך נעלם ושב והופיע בדלת, הולך אחרי רחל והילדים. היא אחזה בידו של רישי וירדה מהמונית. הורידה מאחור את התיק הגדול ונשענה עליו. קריאות התרגשות מילאו את החצר, הילדים של רחל ורמיאל בחנו את רישי ונגעו בו, רישי נבהל ונצמד אליה. הם דיברו אליו בשפה שהכיר, אבל מעולם לא שמע ילדים מדברים בה. רחל עטפה אותה בזרועותיה, והצמידה אותה אל בטנה התפוחה:

״שלומית, פתאום הגעת... מבלי להודיע..." אמרה בהתרגשות, ״תני לי להסתכל עלייך." ורמיאל אמר: ״סוף סוף. ידעתי שתחזרי." הילדים משכו את רישי אל תוך הבית, הוא נענה להם ושאל בחצי הודית וקצת עברית אם יש להם קופים.

רמיאל האיץ בהם להיכנס אל הבית. אותו בית ישן וחמים שהכירה,

דבר לא השתנה בו, אותם שטיחי צמר, כורסאות מרופדות קורדרוי דהוי, אותו כיסא נדנדה עשוי עץ גס. אבל היא חשה את החיים החדשים בו. רחל ורמיאל עקבו אחריה בעיניהם.

היא עמדה באמצע החדר ולא ידעה מה לומר. כבר לא רגילה לשיחות ולפטפוטים שלהן. בהודו אהבה את השתיקות הארוכות עם סאט, עם הנשים בנהר, ולבדה עם רישי, אחרי שסאט עלה למנזר.

פתאום אמרה לרחל: ״אף פעם לא נסעתי לדוד שלך בקוצ׳ין..."

רחל החווירה.

״המכתבים והתמונות שנתת לי בשבילו נסחפו לים בסערה," המשיכה.

״אין לי דוד בקוצ׳ין." אמרה רחל.

״אין לך?"

״כל המשפחות שלנו עלו לארץ מזמן."

״את שלחת אותי אל הדוד..."

״כי היית צריכה ללכת מכאן, לנסוע הכי רחוק. אבל לא תיארתי לעצמי שתישארי שם כל כך הרבה זמן."

״והכסף שנתת לי?"

״רמיאל מכר סוס."

״סוס... אז אין לך דוד בקוצ׳ין..."

רחל משכה אליה את כף ידה ושינתה את נושא שיחתן, ״כבר היית אצל אסתר ויוסף?"

היא נדה בראשה.

״לכי אליהם!"

״אני אלך," אמרה, אבל לא אמרה מתי תלך.

״שבע שנים עברו," אמרה רחל, ״אבל כשרואים את אסתר ויוסף נדמה שאפילו לא עברה שנה מאז..."

״אולי מחר," אמרה לה באי שקט ונשאה את עיניה למרפסת.

רישי הלך כל הזמן אחרי רמיאל.

״בחיים הקצרים שלו רישי פגש יותר נזירים מילדים," אמרה פתאום והתחרטה שהטילה דופי בחיים שלה שם.

כל אותו הערב הן דיברו, בעיקר דיברה רחל. גם אחרי שהילדים

נרדמו הן המשיכו לדבר, וכשרמיאל פרש לחדר השינה, הן עברו למרפסת הקרירה וכמו פעם נשענו על הסבכה הלבנה.

רחל דיברה על עמוס. היא לא העזה להזכיר את יאיר, וגם רחל לא הזכירה אותו, אבל כשהשחר עלה ורחל אמרה: ״כדאי שנישן קצת לפני שכל הבית יתעורר," היא לא עצרה עוד ושמו פרץ מפיה כמו אש שנצרה כל השנים.

״יש לו תאומות," סיפרה רחל, ״ולפני שנה הוא עלה עם המשפחה שלו למצפה בגליל."

הגוף שלה התערבל. היא התהלכה לאורך המרפסת.

״בהתחלה היה שואל עלייך בכל פעם שבא לכאן, אחרי ששמע על רישי הפסיק."

שנים היא לא העזה להעלות את שמו על דל שפתיה, ואז ברגע אחד כאן הוא חזר ונשטף לתוך חייה.

לפנות בוקר הן הלכו לישון. מדי פעם היא קמה לבדוק את רישי בחדר הילדים. שנתו הייתה עמוקה ושקטה. היא נשארה לשבת על הספה עד ששמעה את הילדים מתעוררים ורישי קרא לה.

שבועיים נשארה במושב.

אבל מדי לילה, לבדה על הספה, הייתה מבטיחה לעצמה שתיקח את רישי בבוקר, תיסע אליהם ותגיד: ״אמא, רק הלכתי וכבר חזרתי, כמו שרצית," תרגיע. ואת רישי היא תניח על הברכיים של יוסף. אבל מדי בוקר הייתה ממהרת לשכוח וממשיכה בשגרת הימים אצל רחל ורמיאל. עוזרת בטיפול בילדים, וכמו בביקוריה כאן בילדותה, יוצאת מדי בוקר אל הלול לאסוף ביצים טריות ולהאכיל את התרנגולות. פעם ביקשה להצטרף לרמיאל למטע, כפי שפעם היו, מצטופפים כולם על הטרקטור הישן ונוסעים אתו. עכשיו רק שניהם נסעו בשתיקה והיא ידעה שבמוחו, כמו במוחה, רוחשות אותן מחשבות.

הימים במושב היו ארוכים ומשמימים, אבל בלילות היה סאט חוזר אליה מגואה, עירום על סירה רעועה, וכהרף עין היה מתחלף בנזיר מפויח. לילה אחד, כשחזרו אליה כל המתים וסוואמי שיווננדה הצעיד אותם סביבה, היא התעוררה לפנות בוקר שטופת זיעה, קמה ורגליה הוליכו אותה אל מחוץ למושב, עד לכביש הראשי. נהג משאית שהוביל תרנגולות עצר בצד הדרך. היא עלתה למשאית והתיישבה לצדו. מבלי שנשאל אמר לה: ״אני נוסע עד לרמלה, לשוק, זה טוב לך?" היא משכה בכתפיה והקשיבה לקרקורי התרנגולות המובלות לשחיטה והרגישה אחת מהן. היא שתקה כל הדרך, גם כשהנהג ניסה לדובב אותה, אבל כשנכנסו לרמלה ביקשה לרדת.

היא צעדה לעבר השיכונים הישנים. מבנה בטון שהוקם מעל לשדה הסביונים הטעה אותה בדרכה, אך המגדל הצלבני הלבן שהיתמר מעל סימן לה את הדרך. היא שאפה את האוויר הדליל, קיוותה להציל ממנו מעט מריח השדה. אבל ריחות מנוכרים וזרים עלו בנחיריה. היא פנתה בשביל המוביל לשיכון, עמדה שם והתבוננה בחיים המתעוררים בו. רק בבית הוריה היו התריסים מוגפים עדיין. היא עמדה שעה ארוכה על השביל והמתינה. אצל השכנים כבר נפתחו תריסים וחלונות, מצעים הונחו על החלונות, ומהמרפסות ילדים שלא הכירה קראו זה לזה, אבל כשראתה את גברת סימון יוצאת מאותה כניסה עם אותו סל קניות מיהרה להסתלק. היא רצה סביב מבנה הבטון אל שביל עפר שלא כוסה עדיין בטון. מצאה פרצה קטנה בגדר שהוקמה שם, יצאה בעדה, רצה אל הכביש הצר ונכנסה לשוק שכבר המה קונים וקריאות רוכלים, ופנתה לתוך אחת הסמטאות. מי ביוב שזרמו שם הדיפו אותו ריח מסמא שנמהל בריחות בשר הנצלה במסעדות הסמוכות. היא רצה ברחובות בכל כוחה, אף פעם לא רצה מהר כל כך, חלפה במהירות על פני הבתים הערביים והקיפה את החצרות. רוח חמה שרקה באוזניה, השמלה של רחל שלבשה אותו יום דבקה לגופה, זיעה התערבבה בזיעה וריח הודי חזק נדף ממנה. מבוססת

בנחלי הביוב שזרמו מצינורות סמויים נכנסה לרחוב המוביל בחזרה אל הכביש הראשי. אבל הלמות תופים, צרימות סקסופון וגיטרות חשמליות הסיטו אותה מדרכה. היא זכרה את קליפסו והלכה בעקבות הצלילים הכבדים עד לדיסקוטק, אבל הצלילים שבקעו משם היו זרים לאוזניה והלמו ברקותיה. בכל זאת הקישה בדלת ולחצה על ידית, אך היא הייתה נעולה. שוב הקישה בחוזקה, אבל הלמות התופים בלעה את הנקישות שלה. היא המשיכה לעמוד שם, קיוותה שהמוסיקה תתחלף ומישהו בפנים אולי יתחיל גם לנגן את השירים ששמעה כאן פעם. נשענה אל הדלת והמתינה. היא הייתה עייפה וצמאה, עצמה את עיניה וגלשה על המרצפות החמות. היא חיכתה זמן רב, לשווא, המוסיקה החדשה שלא הכירה, כבדה ורועשת, המשיכה להתנגן שם גם אחרי שהלכה. היא רצה לעבר הכביש הראשי, אבל במקום להמשיך לעבר השיכונים החדשים חזרה לעיר הישנה, הקיפה את החצרות הפתוחות, חלפה על פני ה״גטו" ונבלעה ברחוב שרצתה לשכוח.

בפתח בית הכנסת היא בלמה את ריצתה, נתקפה סחרחורת ונשענה אל הקיר. רגלה האחת דרכה על אבן המדרגה שלפני הדלת והשנייה נותרה תלויה באוויר. בית הכנסת היה שקט והחלונות היו פתוחים לרווחה. היא מתחה את צווארה, תלתה את זרועותיה על אדן החלון והתרוממה אל החלון. בית הכנסת היה ריק מאדם. היא נחתה על המדרגה, לחצה על ידית הדלת והיא נענתה לה בקלות. היא עמדה בפתח והביטה לתוכו. הנשימה שלה שרקה בכבדות. אותה פרוכת סגולה רקומה מילים, אותו דוכן תפילה ישן, וארון הקודש כנגד אותו הקיר. על דוכן התפילה דלק נר תמיד, טובל בשמן עכור, אותו נר, חשבה, אותו שמן. אבל רגליה השיגו את מחשבותיה וניתקו מהרצפה. היא רצה בין הספסלים הריקים, עטה בסערה על ארון הקודש. ידיים קטנות צמחו לה פתאום, משכו בידית הדלת. רק תציץ לתוכו ותברח לפני שהשמש יגיע, אבל הידיים הקטנות האלה רעדו על הדלת של אלוהים. היא משכה בכוח את הידית ונהדפה לאחור, אל

דוכן התפילה. אבל נר התמיד נשמט והאש אחזה בשולי שמלתה, חרכה את ירכיה. היא צעקה, אבל איש לא שמע את צעקותיה. רק אלוהים היה שם. משכה בבהלה את הפרוכת וחבטה בה על ירכיה, האש פשטה אל הפרוכת ושרפה את כפות ידיה, היא השליכה אותה בבהלה לעבר החלון הפתוח, האש אחזה בווילון, זחלה אל כונניות הספרים. היא רצה לעבר הדלת. לשונות אש פרצו מהחלון אל הרחוב. היא שמעה קולות המולה בחוץ. אבל רק הוא היה על סף הדלת, זקן וכפוף הוא צלע לעברה, ״מי את... מה את עושה פה? שרפת לי את בית הכנסת..." היא זכרה היטב את הקול, חמקה מפניו והתערבבה בין האנשים שנאספו ברחוב ונעלמה לתוך הסמטאות הצרות. בשארית כוחותיה היא רצה אל הכביש הראשי. סירנה צפרה, כפות ידיה וירכיה בערו, אבל היא תרוץ, כל הזמן, גם כשמכונית מכבי האש תחלוף על פניה. היא תרוץ עד לשביל העפר, תשתחל לתוך פרצה בגדר, תקיף את מבנה הבטון בשדה. התריס בביתה כבר יהיה פתוח. והיא תשעט אל תוך הכניסה, תטפס במדרגות. בקומה השלישית תהלום בדלת עד שתיפתח לאטה.

אמא שלה תעמוד בפתח, ריקה וקטנה. גם יוסף יעמוד שם והעיניים שלו כבר יהיו משוגעות. אבל לא אכפת. אמא שלה תלטף אותה... תרפא אותה... תאכיל אותה. היא תהיה הילדה של יוסף.

היא תהיה בת חמש ־ ללא אהוב, ללא בעל, ללא ילד. ללא ארץ.

* ציפי שחרור-משוררת, סופרת, סופרת ילדים.  עורכת כתב העת "מאזניים". חלק גדול מיצירותיה נלמד בבתי ספר יסודיים ובבתי ספר תיכוניים. קולה הספרותי המקורי והייחודי נחשב בתור אבן דרך חשובה לספרות העברית.