צילום: אבי מצליח
סקירת המחזה פרימה דונה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין/ אסנת יששכרוף
עלילת המחזה 'פרימה דונה' המבוסס על הסרט 'המין היפה' מאת ג'פרי האצ'ר,המוצג בימים אלה בסטודיו למשחק מיסודו של יורם לוינשטיין ,מתכתבת באיזשהו אופן עם הסרט הצרפתי המצליח 'הארטיסט', כאשר בשני המקרים דמות הגיבור מאבדת מהרלוונטיות שלה ונאלצת להמציא עצמה מחדש,אם כי במקרה של פרימה דונה מדובר בסדרים חברתיים חדשים הבאים לידי ביטוי בשינוי תודעתי באשר למעמד האישה, ואילו במקרה של הארטיסט מדובר בהתפתחות טבעית של עולם הקולנוע לאור האפשרויות הטכנולוגיות המרובות. אך בשני המקרים, בין אם באמצעות קול צלול ונוקב או על ידי מחוות פיזיות נוגעות, תחושת התסכול של הגיבור אינה נעלמת מעיני הצופה, כאשר הצניחה הפתאומית מהפסגה אל התחתית מאגדת בתוכה לא מעט אלמנטים המאפיינים את דמותו של הגיבור הטרגי, כפי שהיא ניבטת בדרמה זו אחרת.
ואכן, עלילת המחזה פרימה דונה מתנהלת בצל המחזה אותלו, כאשר המוטיבים החזקים הניבטים מהמחזה השייקספירי מערסלים את עלילת המחזה הנוכחי, אך לאלו מתווספים אלמנטים מזוקקים בדבר מגדר, מיניות, הצלחה, כאשר הדמויות המובילות אותו נאלצות לעתים להתמודד עם מצבים אבסורדיים,בדומה לדמויות שהן מגלמות, כך שלא פעם נפער לו התפר הדק והמעורפל שבין המציאות לאמנות.
המחזה מגולל את סיפורו של אדוארד קינסטון- שחקן שייקספירי מהולל מהמאה ה-17 המגלם תפקידי נשים בתיאטרון- זאת בהתאם לצו התקופה, וכן את סיפורה של מריה- המלבישה של קינסטון, או בשמה הבימתי- מרגרט יוז,אשר נשבית בקסמי התיאטרון ושואפת לעבור לקדמת הבמה ולגלם את התפקיד המזוהה ביותר עם קינסטון- 'דסדמונה' במחזה אותלו. כביכול מדובר בשאיפה פורצת דרך, אך לאורך המחזה נדמה כי מריה מובלת על ידי כוחות גדולים ממנה והופכת בעל כורחה לגיבורה פורצת גבולות, זאת בעידודם של פיפס- מתעדת התקופה,נל- המאהבת הפמיניסטית של המלך צ'ארלס השני (המוצגת לכאורה כבחורה קלת דעת), וצ'ארלס השני עצמו אשר למרות התנהלותו הקפריזית משהו לצד ביקורת פארודית מוסווית על גינוני המלוכה המעושים, מפגין פתיחות יתר כאשר הוא נענה לקולות מסביבו ומחליט לאפשר לנשים לעלות על בימת התיאטרון ובכך למעשה מנסח צו חדש האוסר על גברים לגלם תפקידי נשים מעתה והלאה.
אמנם מדובר בהחלטה נאורה הדוגלת בשוויון זכויות ומאפשרת לנשים להוות חלק מהרפרטואר התיאטרלי האמנותי ולהפיח חיים מחודשים בעולם התיאטרון אשר הציג עד כה נשים מנקודת מבט גברית. אך נראה כי החלטה זאת משנה באופן ניכר את סדרי עולם התיאטרון וזורעת לא מעט קשיים על פני השטח, שכן גברים שעד כה גילמו תפקידי נשים בנאמנות רבה עד כדי פקפוק בנוגע למיניותם, נדרשו לעבור טרנספורמציה ולהתחבר מחדש לסממנים הגבריים באישיותם ובחיצוניותם, זאת בשעה שהטרנסג'נדריות היתה עניין שבשגרה- לפחות בגבולות התיאטרון, ורבים מאותם שחקנים אימצו לעצמם אורח חיים נשי גם מחוץ לבמה וכן ניהלו זוגיות חד מינית. גם הנשים התקשו להסתגל למעמד החדש, שכן הן התקשו לעצב דמות אישה בעלת מאפיינים אותנטיים ,זאת לאחר שבמשך שנים רבות הן נשבו בדמויות הנשים המיוצגות מנקודת מבט גברית.
וכך קינסטון נקלע בעל כורחו בתוך דמות טרגית לכאורה המאבדת מיוקרתה וממעמדה עד רעב לפת לחם ,כאשר הוא מפנה את קצפו כלפי מריה אשר לטענתו גזלה ממנו את גדולתו המקצועית בכדי לחולל סנסציה חברתית. ככל שקנאתו וארסו כלפי מריה מתעצמים, כך גם מריה עצמה לא נותרת אדישה לעלבונותיו, ומרום מעמדה ככוכבת תיאטרון מתהווה היא מתוודה בפניו כי תמיד סלדה מדמותה של דסדמונה כפי שגילם אותה, שכן הוא לא השכיל לטעת בה עוצמה מספקת,וכל שידע זה 'למות יפה, עד שלבסוף מת בעצמו'.
אך ברגע האמת כאשר מריה מתבקשת לגלם את דמותה של דסדמונה בהצגה חגיגית בנוכחות המלך, היא נאלמת דום ומביעה ספק בנוגע ליכולתה למלא את החלל שהותיר אחריו קינסטון, ומתקשה לייצר דסדמונה משל עצמה.
בשלב זה קינסטון מוזעק אל מאחורי הקלעים על מנת להנחות את מריה, תוך שהוא מגלם את דמותו של אותלו בעוצמה כה מטלטלת עד כי הפחד והאימה המציפים את דסדמונה המסכנה העומדת להירצח על ידי בעלה תאב הקנאה, מתפרצים ממנה בהרמוניה הראויה ובאותנטיות המתבקשת.
מהלך זה מנפץ באחת את דמותו הטרגית המתהווה של קינסטון ולפתע הוא מגלה את העוצמות הדרמטיות הגלומות בו, כך שגם הוא וגם קהל הצופים מבינים כי ביכולתו של התיאטרון להציג הוויה קיומית המתעלה אל מעבר לגבולות המין והמגדר.
לעתים ,כאשר מדובר במחזה רב משתתפים,כל שכן דמויות המוחצנות בחלקן, מתעורר קושי לייצר זרימה עלילתית, שכן העושר הרב וריבוי המונולוגים והדיאלוגים עלולים לייצר אנדרלמוסיה בימתית שופעת אפקטים עד כדי קטיעת הרצף הנרטיבי של המחזה.
אך הבימוי הנוכחי של עמית אפשטיין מצליח לשמור על קו נרטיבי אחיד לאורך כל המחזה, זאת לצד חושניות ועוצמה רבה הנחוצים לצורך המחשת האווירה, כאשר הנימה החברתית הקיומית מתעצמת בהדרגה עד לאותו רגע עוצמתי,כאשר קינסטון ומריה מצליחים להתעלות אל מעבר לגבולות המגדר והסטריאוטיפים החברתיים שהניעו אותם עד כה ונותנים דרור לאותם רגשות אותנטיים קיומיים אשר היו קלועים עד אז בתוך אותן מחוות תיאטרליות מעושות. אותו קו הדרגתי המנחה את העלילה בא לידי ביטוי גם באופן בו מגולמות הדמויות השונות,כאשר מעל כולם בלטו נדב שמה בתפקיד קינסטון ובר אקרמן בתפקיד מריה.
נדב הפליא לגלם את דמותו המורכבת של קינסטון על שלל רבדיה השונים תוך שהוא מיטיב להמחיש את הטלטלה אשר עוברת הדמות, החל מאותו שחקן יהיר המכונה 'הדיווה של עולם התיאטרון', דרך תסכולו הרב לנוכח הדרתו מבימת התיאטרון שהיתה לו כבית, ועד הרגע המטלטל בו הוא פורק לכאורה את תסכולו דרך דמותו של אותלו ומתגלה כשחקן- גבר רב עוצמה.
בר אקרמן רבת המבעים הצליחה לייצר דמות מרשימה ומסקרנת, כאשר הרגש הרב והאמפתיה הניבטים ממנה אינם מיטשטשים גם כאשר דמותה מתעלה למעמד כוכבת על, שכן לאורך המחזה ניכר כי דמותה של מריה אינה חפצה בהכרח בתהילה, אלא נחושה לנצל את ההזדמנות אשר נקרית בדרכה ולתת דרור ליצר המשחק המפעפע בה. אך כאשר היא מתקשה להביא לידי ביטוי את דמותה של דסדמונה, דמותה מתעגלת ומעמיקה עוד יותר עד אשר היא מגיעה לשיאה בסצינת המוות המטלטלת של דסדמונה.
עבודת הבימוי האלגנטית והמדוקדקת של אפשטיין מאפשרת לכל אחת מהדמויות לקבל ביטוי הולם וראוי,כך שכולן יחד תורמות ליצירת מפגן תיאטרלי מהודק ומרשים המגובה בשחקנים נהדרים ומבטיחים הניצבים בתחילת דרכם, ביניהם- לישי זאטלאוי בתצוגה מרעננת וכריזמתית בתור המלך צ'ארלס השני, המציג דמות הומוריסטית ופשטנית מחד אך קשובה ללב העם מאידך, תוך הבעת סלידה מגינוני המלוכה המעושים. מאי רופ גילמה בקסם רב את דמותה של נל גווין- המאהבת החושנית של צ'ארלס השני, אשר למרות קלות הדעת המיוחסת לה, מצליחה לדבר אל לבו של המלך ולהניע אותו לבצע החלטות הרות גורל. ספיר אזולאי גילמה בחן ובאצילות רבה את דמותה של פיפס- מתעדת התקופה( תפקיד המיועד במקור לגבר) המעודדת את מריה לעבור לקדמת הבמה. דורון בלאנק הרשים ביותר בדמותו של הלורד וילרוז אשר בתחילה ניהל רומן קצר עם קינסטון אך לאור הסטטוס החדש הוא נאלץ להסוות את תשוקתו ולשאת אישה. עוד יש לציין את רוני סבג ויהב מרום בתור העלמות החינניות, תומר ברש בתפקיד הכומר סדלי הסורר אשר אינו עונה בדיוק להגדרה 'ירא שמיים', תומר יוסף בתור- תומס בטרטון,יריב דהן בתור- הייד/פטר ללי ובר קליין בתור ברברה.
המעטפת הויזואלית של ההצגה לרבות המוסיקה העוצמתית והדרמטית אשר מותאמת בחלקה לאופי הבארוקי של המחזה, התפאורה המדוייקת והמרשימה המיטיבה להדגיש את החציצה בין קדמת הבמה למאחורי הקלעים באמצעות במה מסתובבת, וכן התלבושות המהודרות והמוקפדות ברוח התקופה, מיטיבים להמחיש את המימד הקלאסי של המחזה, זאת לצד חושניות הרמונית המוסיפה נופך מרענן ויצרי לעלילה. כל המרכיבים הללו תרמו לכדי יצירת מחזה חשוב ומטלטל, הנושא בחובו מסר חברתי רלוונטי רב שנים אודות מיניות, מגדר, אמנות ומה שביניהם.
פרימה דונה
על פי המין היפה מאת: ג'פרי האצ'ר. עיבוד ותרגום: רועי חן. בימוי: עמית אפשטיין. ניהול אומנותי: לילך סגל. דרמטורגיה: עינת ברנובסקי. עיצוב תנועה: עמית זמיר. תפאורה: נטע הקר. תלבושות: יהודית אהרון. תאורה:איל דניאל. מוזיקה מקורית:אביב קורן.
משתתפים:
נד קינסטון- נדב שמה, מריה- בר אקרמן, תומס בטרטון- תומר יוסף, פיפס- ספיר אזולאי, המלך צ'ארלס ה-2- לישי זאטלאוי, נל גווין- מאי רופ, הלורד וילרוז- דורון בלאנק, מדמואזל דובונה/ג'ני- יהב מרום, הליידי מרסואל- רוני סבג, ריצ'רד/הכומר סדלי- תומר ברש, הייד/פטר ללי- יריב דהן, הליידי ברברה- בר קליין.
