בסד

פרשת ויקרא/ צב'יה כהן

על הפרשה

הפרשה הפותחת את דברי התורה בחומש ויקרא, פרשת ויקרא, הינה פרשה חשובה אשר כל עיסוקה  הוא בדרך שבה יש להקריב את הקרבנות בעבודת השם. פרשה זו היא הפרשה הראשונה בספר ויקרא הקרוי גם "תורת הכהנים". הפרשה נפתחת בפסוק א' כך : "ויקרא אל משה וידבר אליו מאהל מועד לאמר"  (ויקרא א' א'). מפרש רש"י: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה לשון קריאה לשון חבה (יומא ד' ויקרא רבה) לשון שמלאכי השרת משתמשים בו (ישעי' ו ב ) שנאמר וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר ויקר אלהים אל בלעם".

כיצד מסיק זאת רש"י? אם נסתכל בכתוב נראה כי לשונו הברורה היא: "ויקרא אל משה" אולם "ויקר אל בלעם". בין שתי המילים מבדלת האות א' שהיא הראשונה באותיות לשון הקודש, והיא מייצגת את האמת הרוחנית הגבוהה בהנהגת השם, היא הנהגה שיש בה כללים רוחניים נשגבים. ישנו רק עם אחד, עם סגולה, אוצרו המיוחד של השם, הוא העם הנבחר, שעבודה נשגבת זו מסורה לו. זהו עם ישראל. בהיותו כזה, מדבר השם אל משה לשון חיבה ולכן נוקט לשון "ויקרא". כלומר השם למעשה אומר למשה: "אתה, משה הנמנה על עמי הנבחר, העושה את עבודת האמת של הנהגתי, זוכה לחיבתי הגדולה". לעומת זאת, כשמדובר בבלעם, גדול מכשפי אומות העולם, הרי שאין לו כל קשר לעבודת האמת של השם יתברך. כך, נתיני אומות העולם חיים בתפיסה רוחנית שקרית הקרויה בלשון המפרשים טומאה. לפיכך אין הכתוב נוקט לשון חיבה כלפי בלעם, ומחסיר את האות א' בלשון הקודש, כדי להורות כי אין בלעם מייצג את האמת הרוחנית של השם ואינו זוכה לכן לחיבת השם.

 בין קריאה להקרבה ולקירבה

בהיות עם ישראל העם הנבחר, תפקידו של עם ישראל הוא ללמוד את התורה ולקיים את המצוות משמע: לפעול על פי כללי עבודת השם. לעם ישראל נמסרו תרי"ג מצוות (613), רמ"ח (248)מצוות עשה, ו שס"ה (365) מצוות לא תעשה. ברי, כי לכל מצווה דרגה רוחנית שונה, אולם כלל המצוות שומרות את עם ישראל בדרגה רוחנית גבוהה ובקירבה אל השם. בין המצוות שדרגתן הרוחנית היא הדרגה הגבוהה ביותר, נמצאות מצוות העוסקות בהקרבת הקרבנות. הקרבת הקרבנות נעשית אך ורק במקום בו שוכן השם, ראשית במשכן ולאחר מכן בבית המקדש. כמו כן, עבודה זו מסורה אך ורק לכהנים שנבחרו מכל עם ישראל להיות בדרגת קדושה גבוהה, והם מקדישים את כל חייהם לשרת את השם ואת קדושת עם ישראל. אין דרגת קירבה גבוהה אל השם, אלא כאשר האדם עושה רצון השם ומשרת אותו. זוהי עבודת הכהנים, וזוהי תכונתה של עבודת הקרבת הקרבנות הנעשית על ידם. למעשה, בעבודת הקרבת הקרבנות המיוחדת לכהנים, שומרים הכהנים את עם ישראל קרוב אל השם, ולפיכך העם הנבחר, הקרוב אל השם ועושה רצונו, מקבל גם את חיבתו של השם. זהו החיבור בין "ויקרא" (חיבת השם אל משה)"הקרבה" (של קרבנות) ו"קירבה" (של עם ישראל כולו) אל השם, כפי שמלמד אותנו השם בלשון התורה הקדושה.

הקרבת הקרבנות עבודה רוחנית נשגבת

מן הפרשה עולה שאלה חשובה נוספת: מה יש בה, בעבודת הקרבת הקרבנות שהוא כל כך מיוחד בעבודת השם? מדוע השם נותן לעבודה זו של הקרבת הקרבנות מעמד כה חשוב ונשגב, ומצוווה כי רק הכהנים יעסקו בה, בבית השם? לכאורה ניתן היה לצפות כי העיסוק הפיסי בגוף הקרבנות המוקרבים צריך היה להיעשות דווקא מחוץ למקום המשכן, מחוץ לבית המקדש, משום שהעיסוק בגוף הקרבנות הוא פיסי ממש והוא אינו מתאים לדרגה הרוחנית הגבוהה של הקדושה הנמצאת בבית המקדש. הרוחניות המצויה במקום משכן השם היא הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, הרבה מעל הגוף הפיסי. אולם דע עקא מסתבר, כי הקרבת הקרבנות במשכן ובבית המקדש, כאשר היא נעשית על ידי הכהנים על פי כללי הקדושה, דווקא מרוממת את הגוף הפיסי של עם ישראל כאחד, לדרגת קדושה גבוהה של קירבה אל השם. הכיצד?

עם ישראל כאמור, הוא עמו הנבחר של השם. בעבודתו את השם, עם ישראל אמור לקחת כל חומר המצוי בעולם הזה, להכניס בו דרגות רוחניות של קדושה על פי המצוות, ובכך לרומם את דרגת החומר לדרגה רוחנית גבוהה יותר. בכך מתקן האדם היהודי את חטא אדם הראשון שנכנע לכוחות הנפש של הנחש. זוהי למעשה עבודת האדם היהודי בעולם הזה, לרומם את דרגת החומר לדרגות רוחניות נעלות יותר. גם את גופו החומרי צריך האדם לרומם לדרגות רוחניות יותר על ידי שימוש בגוף בקדושה. הזוהר הקדוש קורא לגוף האדם "נעל" כי כמו שנעל מלבישה את תחתית הגוף, את כף הרגל, כך הגוף כולו מלביש את הגוף הרוחני של האדם שמגיע לעולמות רוחניים עליונים. על שימוש בגוף בקדושה למדנו בפרשת פינחס כי יחסי אישות גופניים צריכים להתקיים בקדושת הנישואין ובכך מתרוממים יחסים אלה להיות רוחניים יותר. זוהי משמעות המילה "נשואים" כלומר מרוממים רוחנית. בנישואין אם כן, מדובר ביחסים זוגיים וגופניים בקדושה, יחסים זוגיים כאלחה עושים שימוש בגוף ברוממות רוחנית. גם 248 מצוות עשה הן כנגד 248 נאיברים בגוף האדם וכל איבר בגופו של האדם משתתף בעשיית המצוות ובכך מרומם האדם היהודי את גופו ועושה בו שימוש רוחני. על עבודה רוחנית זו בעולם הזה מתקיים מאבק בין הכוחות הרוחניים של הקדושה וכוחות הנפש הנמוכים שמקורם בנחש. במאבק זה , כמו בכל מאבק, יש קרבנות גם בגוף ובנפש. על מנת שקרבנות אלה מקרב עם ישראל יהיו מעטים, קבע השם את מנגנון הקרבת הקרבנות מתוך הבהמה הטהורה, בדרך של קדושה, רק על ידי הכהנים המשרתים בקודש, ורק בתוך המקום הקדוש ביותר להשם הוא בית המקדש (והמשכן) כמנגנון של הגנה ושמירה על עמו הנבחר. רק הקרבת הקרבנות בדרך של קדושה כמפורט, היא זו המגנה על עם ישראל בעשייתו את עבודת השם. בהתאמה, הקרבת הקרבנות במשכן או בבית המקדש, במקום הרוחני הנשגב ביותר, על ידי הכהנים משרתי השם משמעה למעשה כי גופה של הבהמה הטהורה, מוקרב חלף גופות עם ישראל. בכך, מספקת עבודת הקרבנות הגנה לעם ישראל בעבודתו את השם, ושומרת את עם ישראל קרוב אל השם.

סיכום