שיר:
רְגָשׁוֹת מִתְפַּשְּׁטִים/ גבריאל דבוש 

בָּאתִי עַד חִלַּלְתִּי.

רָצִיתִי לְנַמְנֵם

עוֹד מְעַט,

עַל פִּסַּת חוֹף שָׁדַיִךְ ,

עַד יִזְלְגוּ גַּעְגּוּעַי,

 עַל מַצְּעֵי יְצוּעַיִךְ.

וְהִתְפַּתַּלְתְּ ,

בַּסִּחְרוּר שֶׁבֵּין רֹגַע לְתַאֲוָה.

עַכְשָׁו אֲנִי מְדַפְדֵּף

בְּסֵפֶר נָשִׁיּוּתֵךְ ,

בְּחֵשֶׁק שֶׁל אֵינְסוֹף,

 וּמְכַסֶּה עֵירֻמִּי בְּלִטּוּפַיִךְ.

מְצַיֵּר לָךְ  לַחֲשֵׁי לָשׁוֹן

וְיוֹנֵק לַחוּת שְׂפָתַיִךְ.

עַד תִּפְשְׁטִי אֶת הָרֶגֶשׁ,

בְּתֹם מַעֲשֵׂי גֶּבֶר בָּךְ,

 וְתִלְחֲשִׁי לִי אַנְחוֹתַיִךְ .

כִּי אֲנִי כֻּלִּי,

מַפְרֵט מְנַגְּנִים לָךְ,

שֶׁבָּאתִי וְעָשִׂיתִי

מַעֲשֵׂה

 אִישׁ וְאִישָׁהּ.