מאמר:
מִשַׂק אשפה  לְשִׁיר / יעקב אלג'ם

כותב  על  "אנטומיה  של  פח  זבל",

                      מתוך הקובץ  "ימינה  לסמטת  גן  עדן"- - -

                         מבחר  שירים  מאת  חיים  נגיד.

בְּשַׂק  אַשְׁפָּה שָׁקוּף

תִּיקָן מָעוּךְ בְּקַצֶּפֶת.

דָּם עַל צֶמֶר-גֶּפֶן,

תַּפּוּחַ  וְעִתּוֹן טָחוּב.

מִתְפּוֹרֵר  בַּצַּחֲנָה  הָרְקוּבָה

תַּצְלוּם  גֶּבֶר  בְּמִּקְטֹרֶן,

עָטוּף  בְּשַׂהֲרוֹנֵי  צִפֹּרֶן,

וְקֶרַע  מִמִּכְתַּב  אַהֲבָה.."..

"....בַּלְּחוּד שֶׁל הַיַּחַד אֲנִי נֶעֱזָב,

הַבַּיִת  נֻסַּר. הַכֹּל  נֶאֱסַף....

בַּקָּרוֹב  הָרָחוֹק  תִּהְיֶה  לִי בְּשׂוֹרָה ,

בְּצִפָּרְנַיִם  אֲנִי חוֹפֵר מִנְהָרָה...."

שיר זה נכתב כסונטה- אחת מתוך 92 סונטות הכלולות בקובץ "ימינה

לסמטת גן עדן." הספר "שירה מקומית" הקדים את זמנו. שירים כמו "אשפואטיקה"  ו "אשפמות" נראים כיום רלוונטיים : אקולוגיה ואיכות הסביבה. תופסים מקום מרכזי  בדעת הקהל ומקום חשוב  גם באמנות. קיים משרד ממשלתי לאיכות הסביבה  הנדרש למזער נזקים שאנחנו, "האדם החושב" , גורמים לכדור הארץ . האנושות הִפְנִימה  כי עולמנו מזדהם עד כדי סכנה קיומית. תרבות הצריכה הפכה לגולם שקם על יוצרו.

במקום אחר בספר המשורר חיים נגיד כותב:

 "זבל הוא ..... שפת הסדר הסמוי//אשפה היא לא תמיד לכלוך

 "הוֶֹה  דָּרוּס באדישות... // שירה היא האשפה בלי הלכלוך

  "היא ארכיון אחרון, מבטיח/ עתיד קפוא באחריות. חָרוּך."

      שיר מפתיע שכן האשפה היא מיטת לידתו וינקותו.,הטקסט  חושף חלקים  של סיפור שכאילו נתגלה  על מגילת קלף שחוקה  ויש  לשחזר את החסר, כיד  דמיוננו הרגשי - על מנת  להרכיב  את הפאזל, בתובנה שהאפרויות הן יותר מאחת.המשורר חיים נגיד  מלביש על נפשנו כפפת גומי סטרילית  ועם אף אטום אנו מחטטים  בתוכנו של פח זבל שנשפך לרגלינו  כחומר בלשי למשורר חוקר .מתוך הרקבון   עולה  תצלום מהוי  של  גבר במקטורן, {טָקְסִידו}ֹ.לתמונה נכנס  שַׂהֲרוֹן~ - אובייקט מיסטי ,מן תכשיט שהיה נהוג בימי קדם, דמוי  חצי-ירח. שהרוני צִפֹּּרֶן עוטפים את התצלום הדהוי = צפרן הוא מן צמח בר ונוי שפירותיו נדמים לפניו של חתול . תמונת השיר אמבוויולנטית: תצלום ממורטט של אדם נמצא באשפה – והוא עטוף בצמח רענן ופורח. משאלת לב סמויה:הלוואי ומשהו מפכה חיים  יצמח תמיד גם  מתוך טרשים שקמלו .כְּחַוָּק  בסולם  מטפורי כעת מופיע קרע של מכתב אהבה. קיים זרם אמנותי- ספרותי, המשתמש באובייקטים  של  יום-יום, לצורך עיצוב פרסונה שירית.

במכתב  אהבה אתה מצפה למצוא ביטויי אהבה,געגועים ותשוקה ;מילות של צער ויסורים על אהבה נכזבת או,לחילופין-ציפיה לקראת פגישה צפויה. אין מכל זה בשיר . הטקסט  הרמטי, סגפני ,דמוי מברק מדווח. המשורר  ט.ס.אליוט כותב: "שירה  תהיה  שירה  רק  כאשר המצב  הדרמטי  הגיע  לנקודה  כזאת  של אינטנסיביות שהשירה נעשית לכלי ביטוי טבעי,מפני שאז היא  הלשון  היחידה  שבה בכלל ניתן להביע רגשות" {ציטוט מתוך מאמר מאת ברכה רוזנפלד}

          הבית האחרון הוא קצה הסולם של השיר והשורה הראשונה יוצרת אוקסימורון סתום מעט,הדורש קריאה חוזרת, מן משפט מחץ מוזיקלי קשה לפענוח: "בַּלְּחוּד שֶׁל  הַיַּחַד  אֲנִי נֶעֱזָב" – זהו משפט  קורנס הַמָכֶּה בראש . גם אם  "היחד"  כבר לא קיים - "הלחוד",זה הלבד, האחד שננטש- לא יוקא מתוך "היחד" כ-total lost . לאמור:  השלכות מהקשר בעבר- מוּחַשוֹת  גם  בהווה, למרות הפרידה. אין ניתוק מחלט. אין כאן מלודרמה : הטקסט מפוכח. "הבית נֻסַּר" מספר על קשר אהבה שכנראה עבר פרידה טראומתית-בני הזוג כתשו זה את זו בפרץ של הטחת האשמות ושנאה , על גבול אלימות מילולית ואולי גם פיזית .טורנדו  רגשי "הרס את הבית.".לאיזו  בשורה אפשר לצפות אחרי הרס כזה? השיר שוב מפתיע עם אוקסימורון נוסף: מקודם  "הלחוד של היחד" ועכשיו :  "בקרוב הרחוק" .כותב המכתב מדווח שבקרוב הרחוק ימסור בשורה.קרוב - רחוק הוא זמן מתעתע,בלתי מוגדר,  גובל ב-:לעולם לא!?איזו בשורה יש לאדם שנפל לבור אפל ועכשיו הוא נמצא בקרב השרדות-חופר מנהרה בציפורניו ,כדי להנצל ?

            המשורר חיים נגיד  בוחן כאן את גבולות היכלת של האדם לצאת ממצבים אבודים, לכאורה.השיר  מתחיל  מִ"בֵירָא  עֲמִיקְתָא" {הזבל}  ומטפס  לֵ"אִגָּרָא רָמָא".{כוחות הנפש של האדם} אנו מסוגלים להתעלות על עצמינו גם אם אבדנו כל סיכוי ,לכאורה, בהיותינו בשפל המדרגה,עדין  יש תקוה שנראה את האור בקצה המנהרה –בתנאי  שאנחנו חופרים מנהרה זו בציפרנינו,עד זוב, אם צריך..וזוהי בשורת השחרור של אדם הכלוא במבוך  חייו. כל עוד רוח באפו- –החמצן יִמָצֵא.       

               "האני" הוא אלגורי. -זו הַחֶבְרָה שתדיר נוטשת  את החלש, הנידח, האחד שבשוליים. אמנם נוטשת, אך  אינה מצליחה "לצערה" להתנער ממנו. הנעזב, הדחוי,  - לעולם  ישכב  על מצפונָהּ של החברה.  אויב חיצוני שולח טילים לעבר הבית . אויב מבית {במלחמת אחים } אמנם מסוגל להרסו אך עם אותו מַשׂוֹר ,האויבים{לשעבר} מבית  מסוגלים  לבנותו מחדש. אלה תובנות משיר לא קל ללעיסה. חיים נגיד מעמיד מולנו  מראה משויפת  ומבריקה בעזרת טקסט  עוצמתי . מטלית המחשבה הופכת את האבק  לפירורים של שירה. 

           . המשורר הבריטי ויליאם אודן כתב :"שירה לא גורמת לשום דבר לקרות. היא צורה של התרחשות. שיר אוטונומי קובע לאחרים את צורת הראיה של העולם. דבר אינו קורה בגלל השיר, אבל אחרי שנכתב יש דברים רבים שאינם קורים בלעדיו"

 נראה לי שאפשר לייחס מילים אלה לספר "ימינה לסמטת גן עדן"                                               

                                                                                יעקב אלג'ם                                                                          

                                                                             מרץ-אפריל 2013