פרק מספר:

ג'קומטי, או הפָּסל המפסל עבור עיוורים/ ז'אן ז'נה מצרפתית אביבה ברק הומי

אולם, לפני עשר שנים, חוויתי כבר אותה הנאה כאשר ידִי, אצבעותיי וכף היד נעו על פני מנורות הקָנים שלו. אכן ידיו של ג'קומטי, לא עיניו, הן המעצבות את החפצים ואת הפסלים שלו. הוא אינו חולם אותם, הוא חווה אותם.

הוא מתאהב במודלים שלו. הוא אהב את היפאני.

דאגתו לתכנון דף הנייר נראית לי מקבילה בתכלית לתחושה שתיארתי לעיל: להאציל את דף הנייר או את בד הציור.

בבית הקפה. בשעה שג'קומטי קורא, ערבי מעורר רחמים, כמעט עיוור, מקים שערוריה קלה בקוראו "מזדיין" ללקוח אחד, ולאחר ... הלקוח הנעלב נועץ מבט בעיוור, מבט מרושע, מניע את לסתותיו, כאילו הוא לועס את כעסו. הערבי כחוש, רפה שכל במקצת. הוא נחבט בקיר בלתי נראה אך מוצק. הוא אינו מבין כלל את העולם שבו הוא עיוור, חלש ורפה שכל, הוא מגדף אותו בכל אחד מגילוייו.

"אם לא היה לך המקל הלבן שלך!" שואג הצרפתי שהערבי קרא לו "מזדיין"... אני מתפעל בחשאי מכך שמקל לבן עושה את העיוור לקדוש יותר ממלך, לחזק יותר משוחט הפָּרים האתלטי ביותר.

אני מציע לערבי סיגריה. אצבעותיו מגששות אחריה, מוצאות אותה כבדרך מקרה כמעט. הוא נמוך קומה, כחוש, מלוכלך, גם שיכור במקצת, מגמגם, הוא מְרַיֵּיר. זקנו מדובלל ולא מגולח. נדמה כי אין רגליים במכנסיו. לפיכך הוא בקושי עומד זקוף. טבעת נישואין לאצבעו. אני אומר מילים אחדות בשפתו:

"אתה נשוי?"

ג'קומטי מוסיף לקרוא ואיני מעז להפריע לו. יחסי אל הערבי אולי מרגיז אותו.

"לא... אין לי אישה."

בעודו אומר לי זאת, מחווה הערבי בידו תנועת מעלה מטה, להבהיר לי שהוא מאונן.

"לא... אין אישה... יש לי את היד שלי... ועם היד שלי... לא, אין כלום, רק המגבת שלי... או הסדינים..."

עיניו הלבנות, נטולות צבע, נטולות מבט, מתנועעות בלי הרף.

"... ויענישו אותי... אלוהים הטוב יעניש אותי... אתה לא יודע כל מה שעשיתי..."

ג'קומטי גמר לקרוא, הוא מסיר את משקפיו השבורים, מכניס אותם לכיסו, אנחנו יוצאים משם. הייתי רוצה לדבר על התקרית, אבל מה ישיב לי, מה אומר אני? ידוע לי כי הוא יודע כמוני שהאיש האומלל הזה משמר, מטפח – בחרון ובחמת זעם – מצב זה שבגינו הוא דומה ליתר בני האדם ואף יקר ערך מהם: מה שנותר לאחר שנסוג אל תוך עצמו, הרחק ככל האפשר, בדומה לים הנסוג ונוטש את החוף.

סיפרתי אנקדוטה זו משום שנדמה לי כי הפסלים של ג'קומטי נסוגו – נטשו את החוף – אל המקום החבוי שאיני מסוגל לא לתארו ולא להצביע עליו בבירור, ההופך כל אדם ואדם, כאשר הוא פורש אליו, ליקר ערך יותר מיתר בני האדם.

הרבה קודם לכן, סיפר לי ג'קומטי על הרפתקאות האהבים שלו עם קבצנית זקנה, מקסימה ולבושה בלואים, מזוהמת מן הסתם, שיכול היה לראות, כאשר אירחה לו לחברה, גבשושיות חֶלֶּב מגבננות את ראשה הקרח כמעט.

הוא: "די חיבבתי אותה, כן. כאשר לא הופיעה שניים שלושה ימים, יצאתי לרחוב לראות אם היא באה... היא הייתה ראויה יותר מכל הנשים היפות, אתה לא חושב?"

אני: "היית צריך להתחתן אתה ולהציגה כגברת ג'קומטי."

הוא מביט בי, מחייך קלות:

הוא: "אתה חושב? אילו עשיתי זאת, היו רואים בי ברנש תמהוני, לא?"

אני: "כן."

קיים מן הסתם קשר בין הדמויות חמורות הסבר והבודדות הללו לבין חיבתו של ג'קומטי לזונות. תודה לאל, לא הכול אפשר להסביר, ואיני מבין קשר זה בבירור, אך אני חש בו. יום אחד אמר לי:

הוא: "מה שאני אוהב בזונות, זה שהן אינן משמשות שום מטרה. הן קיימות. זה הכול."

איני חושב – אולי אני טועה – שצייר אי פעם ולו אחת מהן. אילו היה עליו לעשות זאת, כי אז היה עומד מול יצור חי ובדידותו, שאליה מתוספת בדידות מסוג אחר השייכת לתחום הייאוש או הריקנות.

רגליים או מָסָדים מוזרים! אני שב אליהם. כאן נדמה (מכל מקום, במבט ראשון) שג'קומטי נענה - ואני מקווה שהוא יסלח לי! – לא רק לדרישות הפיסול וחוקיו (הכרת המרחב ושיחזורו) אלא גם לקיום טקסיות אינטימית שלפיה הוא ייתן לפסל בסיס סמכותי, של בעל אחוזה ארצי, פאודלי. פעולתו של בסיס זה עלינו היא מאגית... (יאמרו לי כי הדמות כולה היא מאגית, אכן כן, אבל האי נחת, הכישוף שמטילה עלינו רגל-קלוטה מופלאה זו אינם מתעלים לדרגתם של כל היתר. בכנות, אני סבור כי יש כאן חריגה במלאכת האמנות של ג'קומטי: מעוררת התפעלות בשני האופנים, אבל בהיפוך: באמצעות הראש, הכתפיים, הזרועות, אגן הירכיים, הוא מאיר את עינינו. באמצעות הרגליים, הוא מהלך עלינו קסם.)

אילו יכול היה, ג'קומטי, כי אז היה מפורר את עצמו לאבקה, לאבק, כה מאושר יכול היה להיות!

- אבל "הפרגיות"?

האבק יכול בקושי לקנות, לכבוש את לבן של "הפרגיות". אולי יצטנף לו בקפלי עורן כדי שתהיה להן מעט זוהמה.

כיוון שג'קומטי מציע לי לבחור – לאחר היסוסים שנדמה כי לא ייפסקו אלא במותי או במותו – אני בוחר ראש קטן שלי (כאן, פתיחת סוגריים), הראש הזה אכן קטן מאוד. לבדו על הבד, גובהו אינו עולה על שבעה סנטימטרים ורוחבו שלושה וחצי או ארבעה סנטימטרים, ובכל זאת יש בו החוזק, המשקל והממדים של ראשי האמיתי. כאשר אני מוציא את הציור אל מחוץ לסטודיו כדי להביט בו, אני נבוך כיוון שאני יודע שאני נמצא על בד הציור בה במידה שאני עומד מולו ומביט בו - אני מחליט אפוא לבחור בראש קטן זה (השופע חיים, וכה כבד עד כי הוא נראה ככדור עופרת זעיר בעיצומו של מעופו).

הוא: טוב, אני נותן לך אותו. (הוא מביט בי). ברצינות. הוא שלך. (הוא מביט בציור ואומר בתוקף רב יותר, כאילו עקר לעצמו ציפורן:) הוא שלך. אתה יכול לקחת אותו אתך... אבל מאוחר יותר... אני צריך להוסיף פיסת בד מעליו. עכשיו, כשהוא מראה לי זאת, התיקון הזה אכן מתחייב, אבל בה במידה על בד הציור עצמו, שראשי הקטן מקצר אותו. ועל הראש המקבל כך את כל כובד משקלו.

אני יושב, זקוף מאוד, בלי ניע, נוקשה (אם רק אזוז, הוא יקרא לי מייד לסדר, לשתיקה ולמנוחה) על כסא מטבח לא נוח מאוד.

הוא: מביט בי בארשת של התפעלות: "אתה כל כך יפה!" – הוא מוסיף שתיים שלוש משיכות מכחול על הבד בלי, כך נדמה, לחדול מלנקב אותי במבטו. הוא מוסיף למלמל כמו לעצמו: "אתה כל כך יפה." ואז הוא מוסיף הערה זו, המפעימה אותו שבעתיים: "ככל בני האדם, נכון? לא יותר, לא פחות".

הוא: כשאני מטייל לי, איני חושב אף פעם על עבודתי.

אולי זה נכון, אך מייד עם היכנסו לסטודיו שלו, הוא עובד. ובאופן מוזר. הוא גם דרוך לקראת מימוש הפסל – כלומר, מחוץ לכאן, מחוץ לכל קירבה – וגם נוכח.

הוא אינו חדל מלעצב.

כיוון שבימים אלה הפסלים גבוהים מאוד, הוא עומד מולם – הם עשויים מחומר חום – אצבעותיו עולות ויורדות כאצבעותיו של גנן הגוזם שיח של ורד מטפס או מרכיב עליו ענפים. האצבעות מנגנות לאורך הפסל. וכל הסטודיו רוטט וחי. יש לי רושם מוזר, שאם הוא נמצא כאן, אזי בלא שייגע בהם, הפסלים הישָׁנים, הגמורים כבר, משתנים, עוברים תמורה משום שהוא עובד על אחד מאחיהם. זאת ועוד, הסטודיו הזה, הנמצא בקומת הקרקע, יתמוטט מרגע אחד למשנהו. הוא עשוי מעץ אכול תולעים, מאבקה אפורה; הפסלים העשויים מגבס, חושפים את הפתילים, את המילוי או קצה של חוט ברזל; בדי הציור, צבועים באפור, איבדו זה מכבר את השלווה שהייתה להם אצל מוכר הצבעים; הכול מוכתם ומשומש, הכול רעוע ועומד לקרוס, הכול נוטה להתפורר, הכול צף: ועם זאת, נדמה שכל זה כמו לכוד בתוך ממשות אבסולוטית. לאחר שעזבתי את הסטודיו, כשאני ברחוב, רק אז דבר מכל הסובב אותי אינו עוד אמיתי.

האומר זאת? בסטודיו הזה, אדם גווע לאיטו, מתכלה, ומול עינינו משתנה והופך להיות אֵלוֹת.

ג'קומטי אינו עובד למען בני זמנו, ולא למען הדורות הבאים: הוא עושה פסלים המקסימים בסופו של דבר את המתים.

האם כבר אמרתי זאת? כל חפץ רשום או מצויר בידי ג'קומטי מגיש לנו, מפנה אלינו, את מחשבתו הידידותית מכול, רווית החיבה מכול. לעולם אין הוא נראה לנו בדמות מביכה, לעולם אין הוא רוצה להיראות כמפלצת! להיפך, ממרחק רב מאוד הוא מביא מעין ידידות ושלווה המשרות ביטחון. ואולי, אם הם מדאיגים, הרי זה משום שהם טהורים ונדירים כל כך. הסכמה עם חפצים כאלה (תפוח, בקבוק, גופי תאורה תלויים, שולחן, דקל) משמעה סירוב לכל פשרה באשר היא.

אני כותב כי מעין ידידות קורנת מן החפצים, שהם מפְנִים אלינו מחשבה ידידותית... זו אמירה מוגזמת במקצת. לגבי וֵרְמִיר, אולי יהיה זה נכון. ג'קומטי הוא משהו אחר: לא משום שעשה עצמו "אנושי יותר" – אלא משום שהוא ניתן לשימוש והאדם משתמש בו בלי הרף – אם החפץ שג'קומטי מצייר מרגש אותנו ונוסך בנו ביטחון, אין זה אומר שטיפל בו הטוב ביותר, הענוג ביותר, הרגיש ביותר שבנוכחות האנושית, אלא להיפך, שהוא "החפץ הזה" בכל רעננות החפץ התמימה שלו. הוא עצמו ולא שום דבר נוסף אחר. הוא עצמו בבדידותו המוחלטת.

ניסחתי זאת רע מאוד, הלא כן? אנסה ניסוח אחר:

דומני שכדי לגשת אל החפצים, העין, ואחריה העיפרון, של ג'קומטי משילים מעליהם כל התכוונות כנועה. בתואנה שהוא מאציל אותו – או משפיל אותו – לפי האופנה הרווחת כעת – הוא מסרב (ג'קומטי) להניח על החפץ גוון קל שבקלים – ולו עדין, אכזרי או מאומץ – של אנושיות.

אל מול גוף תאורה בתקרה, הוא אומר:

"זה אור מן התקרה, זהו זה." ותו לא.

וקביעה זו שופכת לפתע פתאום אור על הצייר. האור מן התקרה. על הנייר הוא ייראה בעירומו הטבעי ביותר.

איזו יראת כבוד כלפי החפצים! לכל אחד מהם יופי משלו משום שהוא קיים "לבדו", יש בו מה שאינו ניתן להחלפה.

אמנותו של ג'קומטי אינה אם כן אמנות חברתית בגלל שהיא קובעת בין החפצים קשר חברתי – האדם והפרשותיו – היא דווקא אמנות של קבצנים נעלים, כה טהורים עד כי מה שיוכל לאחד אותם יהיה הכרה בבדידותו של כל יצור חי ושל כל חפץ. "אני לבדי," אומר כמדומה החפץ, "לפיכך אני לכוד בהכרחיות שנגדה אין בכוחכם לעשות מאומה. אם איני אלא מה שאני, אזי איני ניתן להכחדה. בהיותי מה שאני, ובלי הסתייגות, בדידותי מכירה את בדידותכם."

• ז'אן ז'נה-מחזאי , משורר וסופר  והוגה דיעות צרפתי שחי ופעל באמצע המאה ה20. ספריו ומחזותיו, שבדרך כלל שטופים בסיטואציות מיניות, עוסקים לרוב בסרסורים, גנבים, גברים הומוסקסואלים ואנשים אחרים בשולי החברה של זמנו,