מאמר:
פשקווילים- תרבות לא נכחדת/ דורית שירה ג'אן

יהיה זה אך נכון לומר כי אהבתי לרחוב החרדי/ האשכנזי אינה פחותה מאהבתי לרחובות וסמטאות שכונת התקווה בה גדלתי. בצעירותי התחנכתי בבית הספר בית יעקב של אגודת ישראל והמוסד שכן אצלנו בשכונה. החלטת הוריי לרשום אותי לחינוך החרדי תמוהה בעיני עד היום. מעולם לא שאלתי . כל צוות ההוראה בבית הספר הגיע מהעיר בני ברק: כולן היו מורות אשכנזיות, גלוחות ראש או חבושות בפאה. היו לא מעט ערבים וימים שמצאתי את עצמי משוטטת ברחובות בני ברק ומתארחת לשבתות אצל המורות. כך נחשפתי ל"תרבות" הפשקווילים ואהבתי את חוויית הקריאה בהם (לא התמקדתי ממש בתוכנם ). אהבתי את ההעזה שבניסוחים הבוטים והתקיפים. כל צד שרצה להעביר דעתו עשה זאת בלשון נחרצת ובלי שום היסוסים. תמיד בטון חזק והרבה סימני קריאה. כל מי שניסח פשקויל כתב וניסח כאילו האמת היא שלו בלבד, ואין אמת זולתה.

היה ניחוח מזרח ארופאי להווי הזה של הפצת פשקווילים. זה הניחות שאפף אז את רחובות בני ברק והוא קסם לי אותו ניחוח. בני ברק הפכה החוץ לארץ שלי מעבר לשכונה. הכול התחבר גם לניחוח המאכלים המזרח אירופים שנישא מן המעדניות וחנויות הדליקטסים של החרדים: ריח של חומץ ובצלים וגם משהו מתוק. ריח הקוגל היה תמיד מתוק.

ולענייננו -פַּשְׂקֶוויל הוא כינוי לכרזת קיר או כרוז ברחוב החרדי הנושאים מסר לוחמני כלפי רעיון או אדם כלשהו. לא פעם היו כרזות של מחנות בחברה החרדית, ויכוחים מעל קירות הרחובות.

מקור המונח בפסקוינו (Pasquino), פסל קטוע גפיים קדום המוצב ברומא החל מהמאה ה-16 נהגו תושבי העיר לתלות עליו מודעות היתוליות בגנות האפיפיור ומוסד הכנסייה.

החרדים אימצו נוהג זה אשר עדיין קיים בקהילות יהודיות ברחבי העולם ובריכוזים חרדים בארץ. מי שרוצה מדפיס כרזה ומתאר את החדשות של החברה החרדית, את הנושאים המעניינים אותה,וכמובן כל אחד מביע את דעתו.

החילונים מעדיפים עיתונים,ואמצעי תקשורת אחרים החרדים מעדיפים פשקווילים על אף שבשנים האחרונות אמצעי התקשורת שלהם גם התרחבו וקיבלו " הכשר ".

למעשה הפשקווילים הם לא רק מודעות קיר ברחובות של החרדים, הם בעצם מסמך היסטורי, חברתי ותרבותי. ניתן ללמוד מהם על החברה החרדית ועל המתרחש בה, וגם על העמדות של פלגי החברה החרדית. גם על המחלוקות שלהם עם החילונים, וגם על המחלוקות בינם לבין עצמם. הם מעבירים לכל הציבור את הדעה שלהם על הצורך בחינוך טהור, ללא תלות בתרבות של החילונים. לכן הם מביעים הסתייגות מסמרטפון, מטלוויזיה, מאינטרנט, מפיסבוק ומכל הטכנולוגיה. הם קוראים לנשים לשמור על צניעותן, וכותבים אזהרות לחילונים להיכנס בלבוש צנוע לרחובות של החרדים.

המיוחד בפשקווילים , וזה שונה מעיתונות רגילה, שכותב הפשקוויל אינו חותם את שמו. כל הפשקווילים הם אנונימיים. וזה יוצר סקרנות. הפשקוויל גם נעלם תוך כמה ימים מן הקיר ואין לו תיעוד למעשה. לכן יש אספנים שעושים הכול לשמר ולתעד את הפשקווילים. היום מכוני מחקר ואוניברסיטאות מחפשות את החומר הזה כדי ללמוד ממנו, ויש לו בסופו של דבר ערך היסטורי.

החרדים מביעים באמצעות הפשקווילים את עמדתם נגד הציונות, נגד מדינת ישראל, וכן גם: הפלגים הקיצוניים מסתייגים מהמדינה לחלוטין ורואים בהקמת המדינה חטא, כי הוקמה לפני בוא המשיח. רק למשיח יש זכות, על פי דעתם, לקבץ את הגלויות ולהקים מדינה. הפשקווילים מאפשרים להם למחות נגד חיינו כאן ולהביע עמדה. מי שלא מתמצא בראשי תיבות יתקשה לקרוא את הפשקווילים כי רוב הדברים נאמרים תוך שימוש בראשי תיבות וקיצורים.

ראשי תיבות לדוגמא: חז'ש= חזקת שמור. חוהמ'ס= חול המועד סוכות. בעה'ב= בעולם הבא. ודמ'ש= ודע מה שתשיב. לפמשה'ד= לפנים משורת הדין. מעדש'מ= מעין דוגמא של מעלה. עדה'א= על דרך האמת. קה'ש= קידוש השם. לחטו'ש= לחיים טובים ולשלום. בסה'י= בסדר היום. אמעה'מ= אין מעבירין על המצוות. סל'ח= סייג לחוכמה. סנה'ג= סנהדרין גדולה. שה'ד= שבועת הדיינים. שהש'ב= שהשמחה במעונו. ועוד ועד.

לסיכום:

הדרך להביע עמדה באמצעות פשקוילים היא עמדה מעניינת ומקורית. הציבור אוהב ניסוחים קצרים וקולעים ולא עיתון של כמה דפים. אני מגלה בפשקווילים האלה עניין, ועדיין מדי פעם אני משתוקקת לטייל ברחובות בני ברק או ירושלים רק כדי לקרוא פשקווילים.

בתמונה צילום להמחשה.