בסד

פרשת משפטים/ צב'יה כהן

אקדמת דברים

פרשת משפטים נפתחת כך: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם" (שמות כא' א' ב' ) .

כאשר קוראים את שני הפסוקים הראשונים בפרשה נראה לעינינו דבר תמוה: לאחר מעמד קבלת התורה שהיה כה רוחני ונשגב השם מבקש ממשה לפרט באזני עם ישראל עוד חוקים, הנקראים גם משפטים. לכאורה נראה שאין בכך צורך, שכן מעמד מתן תורה היה מעמד שלם ומושלם. מתן תורה היה המעמד הנשגב ביותר מבחינה רוחנית. ניתנה בו התורה כולה, זו שבכתב וזו שבעל פה, ואין דרך להתעלות רוחנית על מעמד זה בתוספת חוקים ומצוות. אם כך מדוע הקדוש ברוך הוא מבקש ממשה לפרט חוקים נוספים ומצוות נוספות על אלה שניתנו במעמד הר סיני? שאלה נוספת העולה מן הפסוקים הפותחים את הפרשה היא: מדוע עניינם של החוקים והמצוות הנוספים המפורטים ראשונים בפרשה הוא עבדות? מהי חשיבותה הגדולה של העבדות שהעיסוק בה בא מיד לאחר מעמד עשרת הדברות?

התוספת שתופסת

התורה נמסרה לעם ישראל במעמד אלוקי נשגב ומלא הוד. מעמד מתן תורה היה כה רוחני ונשגב עד כי התהפכו היוצרות מגודל המעמד: העם שמע את המראות וראה את הקולות. אחרי מעמד כזה מטלטל כיצד יכול היה עם ישראל לקיים את מצוות השם בקיום יומיומי שגרתי? לעיתים האדם שומע דברים נשגבים, הוא מבין אותם הבנה רוחנית ושכלית, אולם כאשר מגיע מצב שבו עליו ליישם את מה שלמד או שמע, אין לו ידיעה כיצד לקיים את הדברים במציאות. כזה היה מצבו של עם ישראל לאחר מעמד מתן תורה. לכן, צריך היה משה, בהוראת הקדוש ברוך הוא להביא את העם למצב שבו יוכל ליישם את קיום המצוות שאותן שמע במעמד הר סיני. בפרשה זו משה מפרט באזני עם ישראל את החוקים והמשפטים ואת משמעותם במצבים השונים בחיי האדם היהודי כדי שהאדם היהודי ידע כיצד לקיימם במציאות.  זהו פירוט הכרחי המאפשר קיום רוחני במציאות חיים יומיומית בעולם חומרי. עתה מוסיף משה פירוט למצבים השונים בהם יידרש העם לקיים את המצוות שניתנו במעמד מתן תורה. וכך אומרים מפרשי התורה, כי בכל מקום שנאמר "ואלה" ונוספת למילה "אלה" "ו" החיבור, משמעות הדבר היא  כי כל מה שנאמר בהמשך נוסף על כל מה שנאמר קודם. לכן המשפטים משמעם כי ההוראות החוקיות המפורטות בפרשה נוספות על עשרת הדיברות ועל כל התורה שבעל פה שנמסרה לעם ישראל במעמד הר סיני. אלה הן התוספות שתופסות את העם לקיום חיים רוחניים כמאמר השם .

בין עבדות לחירות

כאמור העניין הראשון בו עוסקת הפרשה הוא העבדות. מדוע פותחת הפרשה דווקא בענייני עבדות? מהי משמעותה של עבדות בתורה? עוד אומר כי לכאורה נדמה כי דיני העבד אינם רלוונטיים לתקופתנו עוד, כאשר העבדות פסה וחלפה מן העולם. ולא היא. התשובה לשאלות אלה היא תשובה רוחנית ומיוחדת: כאשר האדם עושה רצון הקדוש ברוך הוא לעבודתו הוא מקיים חיים שבהם הוא למעשה נקרא עבד השם. עבדות זו של האדם להשם היא עבדות ששורשה רוחני מאוד, כי האדם נוצר ומתקיים בעולם הזה בדיוק לתכלית של עבודת השם. בעולם הזה, עבודת השם היא תיקון חטא אדם הראשון על ידי לימוד התורה וקיום המצוות. בעולם של גאולה מתקיים האדם קיום שעיקרו רוחני ומקצתו גשמי, כך שעבודת השם בקיום המצוות משנה פניה. בעולם הזה צריך כל אדם כפרט, להתרכז בעיקר בעבודת השם. לעומת זאת בעולם הגאולה כאשר קיים בית המקדש, עבודת השם מסורה בעיקרה לכהנים, בעוד העם כולו נהנה מחיי נחת ורווחה, כעמו הנבחר של השם. מכאן מבינים כי להיות עבד השם משמעו להתרכז בקיום חיים רוחניים, ואלה משחררים את האדם מעבדות הגוף והנפש המוכרת לנו במושגי העולם הזה. מי שהוא עבד השם לעולם לא יהיה עבד לאדם. בהתאמה, אדם שעובר על עשרת הדברות וגונב, נמכר על ידי בית הדין להיות לעבד לאדם שהוא גנב ממנו, כדי להחזיר לו בעבודה את שווי הגניבה. או, אדם שמוכר את עצמו לעבד כדי להתפרנס, עושה זאת מתוך בחירה אישית, במקום לפרנס את עצמו בדרכים אחרות שאינן דרכי עבדות. אם כך, כאשר מדברים על עבדות הכוונה היא לעבודה לאדם אחר, ליחסי עבד ואדון, לעבודה שיש עמה יגיעה של הגוף והנפש. עבדות נבדלת ממלאכה . מלאכת היד היא מלאכה שעושה האדם לצרכיו שלו. לכן בקידוש יום השבת נאמר כי עלינו לשבות מכל מלאכה כלומר מעשיית פעולות לצרכי האדם ולהנאתו. כאשר האדם הוא עבד הוא עושה לצרכי אדונו ולא לצרכיו שלו. אם כך בהתייחסות תחילה לדיני העבדות השם מראה לאדם כי הבחירה הראשונה שלו צריכה תמיד להיות עבד השם ולא , יהיה הוא עבד לאדם. על עבד השם לקיים את הדיברות שניתנו במתן תורה בדיוק נמרץ, כדי  לא להגיע למצב של עבדות הגוף והנפש לאדם אחר. הבחירה היא בין להיות עבד השם ובין להיות במצבי עבדות לאדם. זוהי החשיבות של פירוט  דיני העבדות בפרשה. עם זאת , הקדוש ברוך הוא  נותן לאדם "תחנות יציאה" מן העבדות. תחנות יציאה אלה הן בשנה השביעית, אז יצא העבד לחפשי חנם,  כלומר לא יקבל שום פיצוי בהליכתו מאדונו. בתום השנה השביעית לעבדות, נחשב העבד כמי שהחזיר את גניבתו לאדון. כאן, שוב ניתנת לאדם ההזדמנות לבחור להיות עבד השם במקום להיות עבד לאדון. השנה השביעית, משמעותה הרוחנית נשגבת עוד מימי בראשית , כיום השביעי הוא יום השבת , כשנה השביעית היא שנת השמיטה, כמחזור שבע שנות השמיטה היא שנת  היובל, כאלף השביעי הוא זמן הגאולה.

סיכום

בימינו העבדות הקשה לאדון בגוף ובנפש, אמנם פסה מן העולם. אולם בדורות האחרונים נוצרו תחליפי עבדות לגוף ולנפש, בראשם העבדות לחומר, ולכסף. מרבית בני האדם מוצאים עצמם עסוקים מאוד בקשיי הקיום והפרנסה, ומתקיימים מתוך מאמץ קשה לאזן בין צרכיהם האישיים וצרכי בני ביתם הסמוכים על שולחנם, ובין דרישות המדינה (הקרויה מלכות) מהם. נראה כי ככל שהאדם מתרחק מן הקדוש ברוך הוא עבדות מודרנית זו נוטה להרים את ראשה והאדם מרגיש יותר עבד בחייו. נראה עוד ,כי בימינו רבים חשים כי הפתרון הוא לחזור ולהיות עבדי השם, לחזור אל הנהגות הקדוש ברוך הוא הניתנות לנו בתורה ובמצוותיה, ולקיים חיים צנועים בחומר ועשירים ברוחניות, חיים שיש בהם חירות רוחנית גדולה המקטינה את עבדות העולם הזה. זהו המאבק הרוחני הניטש בדורנו בין חיי הרוח וחיי החומר, אם תרצו בין העבדות לחירות. הנה לנו הכנה לקראת ימי הפסח בהם נצא מעבדות לחירות ולגאולת עולם. לו יהי.