הנסיכה אן איננה נסיכה ככל הנסיכות. ראשית כל, היא "הייתה נסיכה רגילה. לא יפה במיוחד, גם לא חכמה במיוחד, אבל כולם התייחסו אליה בנימוס ובכבוד, מפני שכך נוהגים להתייחס אל נסיכות."

הנסיכה אן, בדומה לנסיכה מחשבה – ויקטוריה, מתקשה לבטא נכונה את מערך התכתיבים המלכותיים שהוריש לה ייחוסה המשפחתי. סיפורה, הנסיכה והסוס מאת יעל פישבין, הוא סיפור אגדה בתחפושת מודרנית. כזה שמאמץ את גבולות הסוגה המקובלים אך גם חותר תחתם. הרומן עם הקונטרבס מאת אנטון צ'כובנשען אף הוא על אותם יסודות אפופי קסם, השזורים בהתייחסויות לאגדות ידועות, אך הוא מסווה זאת בהתנהלות יומיומית שכיחה על גבול הגיחוך. יסוד ההתרחשויות מושתת על האקסיומה הנצחית "נסיכה במצוקה נדרשת להצלה על ידי נסיך מלכותי" אך התוצאה, בשני הסיפורים, מסרבת להשלים עם הסיום הידוע מראש, ומדלגת מעליו אל עבר מסקנה ייחודית ומפתיעה.

את תפקיד הגיבור הראוי ברומן עם הקונטרבס מגלם נגן הקונטרבס, סמיצ'קוב. סמיצ'קוב, הנמצא בדרכו לעבודתו בחגיגת האירוסין של הנסיכה ביבולובנה, מחליט לנוח לרגע ולשחות בנהר הסמוך. משהוא מתרחק כברת מה מן החוף הוא מבחין ביפיפייה ישנה, שחכת דייגים לצידה. סמיצ'קוב אינו חפץ להעיר את עלמת החן ועל כן הוא מניח אחריו זר פרחים, מזכרת ממחזר אלמוני. בשובו אל החוף מגלה סמיצ'קוב לחרדתו כי בגדיו נגנבו וכי כובע הצילינדר והקונטרבס הם כל מה שנותר לו. לאחר שכוך ההלם הראשוני נזכר סמיצ'קוב בגשרון קטן הנמצא סמוך, תחתיו יוכל להסתתר עד רדת הלילה והוא שם פעמיו לשם. בינתיים מקיצה היפיפייה משנתה ומגלה כי קרס החכה שקע בקרקעית הנהר. ללא היסוס היא פושטת את בגדיה וקופצת לחלצו, רק כדי לגלות בשובה כי גם בגדיה שלה נגנבו בידי שודדים זריזים. בין הבכי והצער נזכרת היפיפייה בגשרון הקטן הסמוך ומחליטה להסתתר תחתיו עד בוא הערב. כך נפגשים השניים בהיתקלות מבהילה (לסמיצ'קוב) ומעלפת (ליפיפייה). לאחר ההתאוששות ההדדית מציגה עצמה היפיפייה כנסיכה ביבולובנה, שמסיבת ארוסיה היא שנחוגה הערב בארמון הקיץ המלכותי. סמיצ'קוב, ברוב אבירות, מציע לנסיכה להסתתר בנרתיק הקונטרבס שלו, כך שיוכל לשאתה על גבו ולהשיבה אל חתנה ואביה. אלא שבדרכם אל הארמון פוגש סמיצ'קוב בשני זרים עמוסי חבילות הנדמים בעיניו להיות גנבי הבגדים הערמומיים. הוא מניח את נרתיק הקונטרבס עם הנסיכה החבויה בתוכו ומתחיל לדלוק בעקבות הצמד החשוד. למזלה של הנסיכה הנשכחת, שניים מחבריו הנגנים של סמיצ'קוב עוברים אותה השעה באותה הדרך, מזהים את נרתיק הקונטרבס של ידידם ומחליטים, מתוך תחושת חברות אמיצה, לשאתו אל הנשף. כאשר שב סמיצ'קוב ומגלה כי נרתיק הקונטרבס שלו נעלם ואיננו, הוא מסיק כי טעה בחישוביו וחוזר אל הגשרון. משלא מצא גם שם את הנרתיק ובתוכו הנסיכה, ממשיך סמיצ'קוב בחיפושיו גם ביום המחרת, וביום שלאחר מכן וביום שלאחריו – מאז ועד ימינו.

הרומן עם הקונטרבס

גם הנסיכה אן היא זו הגואלת את הנסיך ואביו, המלך העצוב: הבן, אשר סירב להינשא לכל נסיכה שהכיר משום שהייתה מפונקת, מצא באן אשת שיחה עצמאית ומשכילה ונשא אותה לאישה. הדבר הסב אושר עצום גם לאביו, שסירובו המתמשך של בנו להינשא הפך אותו "עצוב יותר ויותר."

גם לדידה של הנסיכה אן, בואו של הנסיך הגואל הוא בחזקת חריצת דין מר וקשה מנשוא והיא מסרבת להשלים עם המוסכמה הרואה בגבר מקור ישועה. כשהיא תוהה על גורלה, שעה שאחיה האחד מתפרסם כ"לוחם אמיץ מאין כמוהו" ואחיה השני הופך "לשופט הראשי בממלכה", משיב לה אביה: " "לשכננו המלך יש בן, ואני יעדתי אותך לו לאישה." דבריו מכעיסים את אן: "לאחים שלי הרשית ללמוד ולהיות בני אדם, ואילו אותי אתה מוסר כמו חפץ... אני לא מוכנה שישיאו אותי לבנו של שכננו. אני רוצה לבחור בעצמי למי להינשא."

אומנם דבריה של אן מתקבלים בתדהמה בקרב שומעיה, הסבורים כולם כי דרישותיה מוגזמות, אך יש לזכור כי מתווה האגדות המקובל מקפיד שלא להשיא נסיכה לנסיך (או בני מלכות עם פשוטי עם) שלא על פי רצונם ההדדי: סינדרלה, שלגיה, אצבעונית, בת הטוחן, הנס בן המזל ועוד רבים וטובים – כולם נישאו למי שליבם חפץ וחיו יחדיו בעושר ובאושר, עד עצם היום הזה.

ברם סמיצ'קוב אינו זוכה להינשא לנסיכה ביבולובנה. בעולמו המפוכח של צ'כוב לא תיתכן מציאות שבה בת מלכות תשזור את גורלה בגורלו של נגן קונטרבס פשוט. עם זאת, תועלת מסוימת עשויה הייתה לצמוח מן המפגש ולהניב גמול ממשי עבור סמיצ'קוב, אילו רק היה משכיל לנצל את המצב לטובתו. אולם אפשרות לחוד והתגלמות האנטי גיבור לחוד: להט הרדיפה אחר שני הזרים החשודים מרחיק את נגן הקונטרבס, לוחם צדק במסע דון קישוטי, מהנסיכה ומאפשר לגיבורים אחרים להצילה במקומו. זאת ועוד: גם לאחר שכשל למצוא את נרתיק הקונטרבס במקום בו השאירו, סמיצ'קוב אינו פועל באופן הגיוני ומקובל: הוא אינו פונה אל הנסיך ביבולוב כדי להודיעו על מקרה ההיעלמות. הוא אינו חוזר לביתו או סר לבית קרוב כדי למצוא לעצמו בגדים ולחדש את חיפושיו בצורה "ראויה". הוא אפילו אינו מבקש את עזרת מכריו וידידיו. נחישות הרואית ממלאת את ליבו:

" "אני אמצא אותה! ... אפילו יהיה עלי לחפש משך שנה תמימה, אבל אני אמצא אותה!" אך לא גיבור מלחמה, עטוי שריון ומרשים, הוא סמיצ'קוב, כי אם מוסיקאי, אומן בעל נפש פיוטית – פואטית, המאבד לא רק בגדים אלא גם נסיכה במצוקה.

סתירות וניגודים בין תפיסת הגיבור למציאות הסיפורית יוצרים הגחכה אירונית, המחדדת את היבט "הגולם" בדמותו של נגן הקונטרבס ובהתרחשות כולה.

הקבלתה האגדתית השנייה של היצירההיא עם הסיפור החתול במגפיים: מששומע החתול, משרתו של בן הטוחן העני, כי המלך והנסיכה יוצאים לטיול כרכרה באגם, הוא ממהר אל אדונו ומפציר בו לשחות במקום. שעה שממלא בן הטוחן אחר ציוויו של החתול, מסתיר זה את בגדיו העלובים וכשמגיעה המרכבה המלכותית, מציג את אדונו כרוזן שבגדיו נגנבו בזמן ששחה. המלך מאמין לדברי החתול, דואג לבגדי מלכות עבור הטוחן הצעיר ומעלה אותו לכרכרתו, לרוב שמחתה של בתו, הנסיכה, שמראהו המצודד של "הרוזן" הצעיר נשא חן בעיניה. עם זאת, דבר מאחריתו החריפה של החתול עם המגפיים אינו מתממש אצל נגן הקונטרבס, ששנינות ופיקחות רחוקות ממנו כרחוק מזרח ממערב.

גם אישיותה העצמאית של הנסיכה ביבולובנה סותרת את כללי האגדה המקובלים: האופן שבו היא דגה, לבדה, חופשייה מכל מלווה ומגינוני מלכות, הקלות שבה היא מטפלת בקרס התפוס או נמלטת אל הגשרון כדי למצוא מחסה – התנהגות זו משחררת אותה כליל מהצורך להזדקק לנסיך – גיבור שיחלצה מצרותיה. במובן זה משיקה הנסיכה ביבולובנה רבות לדמותה של הנסיכה אן ש"לא אהבה להתנהג כמו נסיכה ולא אהבה שיתנהגו אליה כמו אל נסיכה..." גם כשמגיעה אן לארמונו של המלך העצוב, היא דוחה את הכנסת האורחים המקובלת – מסרבת לנוח בארמון, מסרבת שירחצו אותה או שיגישו לה אוכל. התנהגותה המעשית, הנחושה והנבונה מעמידה את דמותה בהקבלה לדמותה של רבקה המקראית ולגיבורות נסיכות אחרות, כדוגמת יסמין בת הסולטאן, המתוסכלת מחיי הפאר בארמון ובורחת אל השוק, שם היא פוגשת באלדין, הדומה לה מאוד, כשם שאן פוגשת בבחיר ליבה הנסיך, אשר ביקש תמיד לשאת לו "אישה אמיצה ומעניינת".

על רקע השבירה בדמויותיהם הטיפוסיות של אביר החלומות, הנסיכה הענוגה ומבנה האגדה ההרואי, מתגלה ועולה גיבור אחר, מפתיע, התופס לו מקום של חשיבות במרקמו החמקמק של הסיפור. אצל הנסיכה והסוס זהו כתם, הסוס, שהרכיבה היומיומית עליו והטיפול בו מלמדים את אן רבות ("אף על פי שלנסיכות אסור לטפל בסוסים.").

אצל הרומן עם הקונטרבס זהו... הקונטרבס. שעה שמתמודד סמיצ'קוב עם ניסיון החזרת הנסיכה ביבולובנה אל ארמון הקיץ של אביה, משוחח חתונה המיועד, לאקייאיץ', על אודות "כנר שחולל פלאים ממש. לא ייאמן כי יסופר. על קונטרבס... על קונטרבס רגיל, היה מסלסל טרילים כאלה, לכל הרוחות... אפילו את הרפסודיה של ליסט ניגן. אותה עת גרתי עמו בחדר אחד, ומתוך חוסר מעש לימדני לנגן על קונטרבס את הרפסודיה של ליסט." "

לאקייאיץ' מתייחס ל"רפסודיה של ליסט" צורת יחיד בעוד פרנץ ליסט הלחין סדרה בת

הודות לנרתיק הקונטרבס יכולה הנסיכה למצוא לעצמה מסתור במערומיה.

הודות לנרתיק הקונטרבס נאספת הנסיכה ממקומה ומובאת אל חדר התזמורת בארמונו של אביה.

הודות לרצון להוכיח את יכולת נגינת "רפסודת קרנבל בני הבלייעל" על קונטרבס, יוצא לאקייאיץ' אל אותו חדר תזמורת ומגלה שם את כלתו.

הזדמנויות חיוביות אלה מקדמות את שחרורה של הנסיכה ממצב הביש אליו נקלעה וכולן מתאפשרות על ידי גיבור אחד ויחיד, גיבורו האמיתי של הסיפור: הקונטרבס בכבודו ובעצמו.

פירוש שמו של סמיצ'קוב, נגן הקונטרבס, הוא קשת כינור. מכאן עולה כי גם המוסיקאי, דמות בשר ודם, מהווה ייצוג לקונטרבס ולתפקידו בסיפור. לא כלי הנגינה נמצא בשירותו של סמיצ'קוב, אלא סמיצ'קוב הוא שנמצא בשירותו של כלי הנגינה. סיומו העגום של סמיצ'קוב, הנשכח בגין שאיפה הרואית נטולת מחשבה, מעיד על הפגם שבהתנהלותו: מי שמוטרד מגניבת הקניפול ומן העובדה "שמא בהציעו את הנרתיק (עבור הנסיכה, לצרכי הסוואה והסתתרות) מחלל הוא את האמנות הקדושה", מי שמאמין כי הופעתה הפתאומית של הנסיכה היא הופעתה של בתולת ים או סירונית הבאה לפתותו - אדם כזה אינו גיבור שלם, אמיתי – לא במציאות ולא באגדות. הקונטרבס, האפשרות הבלתי אפשרית והפנטסטית ביותר, הופך לגואל ומושיע, בצירוף נסיבות שהינו לפרקים אומלל ומופרך, אך תמיד מקדם אל עבר התוצאה הטובה והנכונה ביותר.

לא המציאות היא שמאבדת מקסמה וזהרה אל מול ההתרחשות האגדתית. זו התבנית הסדורה של האגדה שנסדקת ומוכיחה את העדר ההיגיון שבה.

הטוב הוא במציאות, בבהירות המחשבה הפשוטה, המעשית, לא באמונה בתפיסות נטולות שייכות לאדם הנושא אותן.

לא הרואיות נשגבת, גדולה מהחיים אלא מציאות שהיא – היא אגדה.