הקדמה

ואמנם הוא ידע להתייחס גם אל המציאות - הוא צייר דמויות שלא יישכחו על ידי קוראיו: את
אליושה, את ``יסראל`` (``החיים כמשל``) :אנשים פשוטים הילכו עליו קסם. הוא גם בחר לחיות
בקרבתם, בתל אביב, בשכונת כפר שלם. הוא הקשיב לדבריהם ולסיפורים שבפיהם. וכך הוא כותב
על כך: ``...ישבתי בפינה אפלולית של בית קפה קטן והאזנתי לסיפורו של הסוור השתוי (הוא
נראה לי כסוור סלוניקאי:...). ...אפשר שהייתי עד לרגע לידתו של מה שקרוי בתורת הספרות בשם
``סיפורי-עם`` (``דמיונות היהודים`` , עמוד 401).
הוא האזין לדברי האגדה שבפי העם הפשוט, בשבתו בפינה האפלולית - כמשתתף בעולם הזוי,
כבחלום - תוך הימצאו במציאות הארצית.

וכבר בעצם הגדרת מהות האגדה - כדברי פרופסור דב נוי: ``האגדה - סיפור, ובפרט סיפור מימים
קדומים, המובא כמעשה כהוויתו, אך אין הוא אלא מיתוס, אשר אין ובו יותר מאשר גרעין של
אמת``.

במאמר זה עיקר ענייננו - קשרי שדה עם עולם האגדה. ואמנם שדה נזקק לעוד עולמות - מלבד
עולם המציאות אותו הוא תיאר, כאמור לעיל, בצבעים חיים ומתוך קרבת הרוח, קרבה נפשית - ואלה
עולמות המיתוס והחלום. וכך הוא עצמו אומר - באחרית דבריו לספר ``דמיונות היהודים``:

עולם האגדה של שדה

``הלך מחשבותיי, כמעט הייתי אומר שורש נפשי, אינו פסיכולוגי (שדה לא הטה לבו להסברים
הפסיכולוגים של האגדה, מיסודו של ברונו בטלהיים וכיו``ב), ובוודאי לא סוציולוגי. עולמי
הוא...עולם של מיתוס...``החיים כמשל`` (ספרו הידוע של פנחס שדה) ...מהותו מיתוס...יש לי
עניין טבעי בעולמו של המיתוס. לנגד עיני עמדו הסיפורים הקסומים של המיתולוגיה היוונית,
...`` הוא מציין ספר דמיונות היהודים). אך כפי שעוד נראה, הוא היה כעין בן בית לא רק
באגדות היוונים (אגדות קדושה שהתייחסו על-פי רוב לאליהם), אלא גם לאגדות יתר העמים.

וכך שדה מעיד על עצמו ועל קשריו עם עולם האגדה גם בריאיון שערך עמו אלי אסיף, פרופסור
לספרות עממית באוניברסיטת חיפה, (ידיעות אחרונות, 26.8.1983): ``בכמה מקומות טען שדה:
`עולמי הוא, ככל הנראה, עולם של מיתוס... לנגד עיניי עמדו הסיפורים הקסומים של
המיתולוגיה היוונית, ונוסף עליהם המעשיות הצבעוניות של אלף לילה ולילה ועימהם אגדות
האחים גרים, אשר מאחורי מסווה התום שלהן נמשכות כמה מחילות אפילות ביותר של נפש
האדם...``

שדה עומד על קרבתו לאגדות עמים שונים, ומביע דעתו הנחרצת על כמה מאוספי האגדות העבריות
של ביאליק, בובר ועוד - מעשיות הנשמעות כשיחת חולין של חכמים, עניין נכבד כשלעצמו, אך
קשור רק קשר רופף עם עולם האגדה, השרוי בתהומות קמאיים של החלום ובפסגות המטאפיזיות של
חידת הקיום האנושי.

עיקר עולמו של שדה הוא המיתוס, כאמור. המיתוס הוא סיפור-קדושה, המספר לא רק על האלים ועל
אירועי דשמייא סיפורים שאירעו בנו, בבני אדם פשוטים, זיכרונות יקרים, אירועים בהם אנו
רואים את עיקרי חיינו, זיכרונות בהם אנחנו קשורים בכל נימי לבנו - אלה אף הם יש בהם
ממהות המיתוס.

מן המיתוס

המיתוס הוא סיפור שנתקדש בקבוצת אנשים, בעם מסוים: - אך לא רק לעמים, גם לפרט מיתוס
אישי. אנשים שאהבנו פעם עוטים חשיבות ייחודית, ועם עבור הזמן הם מתעטפים הילה ולובשים
עליהם ממהות המיתוס. המיתי הוא מה שנתקדש בהילת העבר, עולם מורחק ואידיאלי, עטוף הילת
יפעה.

עולם שאף הוא איננו מתייחס ישירות לעולם המציאות - ובכך קווים משותפים לו ולאגדה - הוא
עולם החלום. כתיבתו של שדה אפוף עולם של אגדה, מיתוס וחלום.

החלום הוא אירוע מעוצם, אינטנסיווי, חוויה של הנפש הלוקחת אותה למחוזות רחוקים - כמו
האגדה, כמו המיתוס. על כל פנים יש בין אלה - האגדה, החלום והמיתוס - קוים משותפים. הם -
עם המציאות, כאמור - היוו את תשתית נשמתו של שדה, והחומר ההיולי העיקרי של כתביו. אך אף
המציאות הייתה למשל, נרקמה ונטוותה מחומר של חלום.

אין צורך לעמוד על כך שבין המיתוס ודת - קשרים אחדים. שדה היה משורר דתי. מן ההכרח הוא -
שהרי הדת - אספקט חשוב בו המיתוס. על פי מירקה איליאדה ``המיתוס מספר סיפור קדושה. נוכל
כאן להעיר כי כל סיפור (בפרוזה או בשיר) שיחס המספר אליו הוא יחס כן, רציני, אמיתי, עמוק,
דתי, ואף מתייחס הוא אליו כאל ערך חינוכי המתהלך בחייו, הופך במובן מסוים להיות מיתי.
סיפור כזה, בין אם הוא לקוח מחייו וניסיונותיו האישיים של המספר ובין אם הוא סיפור
המסופר מתוך הזדהות אישית עם דמויות מיתיות מאוצר המיתוס הלאומי, הופך להיות חלק מחיי
המספר, והוא מתמלא משמעות אישית, כך שלבסוף הוא מהווה אבן-דרך, מעין סיפור-תשתית מחיי
המספר, מעין קטע-מיתוס פרטי הלובש מצביון האמונה. אף האדם החילוני יוצר לו מיתוסים, אחרת
אין חייו חיים. כל אירוע, כל אדם בעל משמעות בחייו שהוא פגש הופך חלק מהמיתוס של חייו.
המיתוס, האגדה משאילים עומק וערך למעשיו,לקורות אותו.

ראוי להביא דוגמה לכך. כידוע, שדה ביקש בנעוריו להיות צייר. בריאיון עם יעקב אגמון, ``7
ימים``, (עמוד 21 -24), אומר שדה: כתבתי על המוות, הן בשירים והן על שנים שלשה ידידים
שהתאבדו (מריאן הצייר, ועוד). נכון שהתייחסתי אליהם כאל מיתוס``.

אודן מדגיש עד כמה חשוב המיתוס לשירה. עבורו המיתי שימש כאורח מתמיד וקיים של הביטוי,
ותמיד אורח אישי ועמוק ביותר - כמו אצל שדה, שהפך כל סיפור, אירוע, דמות תנ``כית וכו`
לחוויות האישית, התייחס אליהם דרך אספקלריה של היותו אורח לשעה על פני אדמה. כמו אודן, אף
את שדה שימש המיתוס באופן קבוע ומתמיד תוך רבגוניות מחשבתו ושימושו בצורות ספרות שונות.
שדה מתייחס בכתיבתו לאגדות, למיתוסים של עמים שונים. בתחום זה מפעלו היה בעיקר אנתולוגי
- הוא אסף אגדות וסיפורי מעשיות של הבעש``ט, ר` מנחם מנדל מקוצק, ר` נחמן מברסלב.

מן האגדה

אנו מעוניינים במאמר זה בעיקרו ביצירתו האישית של שדה ובמשקעי האגדה והמיתוס המצויים בהם.
על עולם החלום, שבו ספוגים כתבי שדה, והוא הממד הנוסף של נפש האדם, לא נעמוד כאן אך הוא
נוטל חלק בכל שיריו ובכלל כתביו.

אגדות (Legends) נסבות על פי רוב סביב דמויות היסטוריות, דמויות קדושים. (גיבורי התנ``ך
- מעצם נוטלם חלק, מטוב עד רע, בסיפורי קודש, בכתבי הקודש - מהווים חומר לאגדות קודש).
כך למשל גם דוד מלך: שדה מרבה להתייחס בשיריו וחיבוריו לדמותו: גם בסיפורים עליו מעורבים
מחומר החלום, אגדה והמציאות. כך גם בסיפור המוזר שבספר ``נסיעה בא``י והרהורים על
אהבתו הנכזבת של האלהים``, הוצאת שוקן, תשל``א, עמוד 74 לפיו ``פעם, לפני שנים, ראיתי את
דוד בחלום. לראשו היה כתר זהב, אך הוא כבר לא היה מלך, כי בזקנתו ויתר על המלוכה לטובת
אדוניהו בנו והיה מתפרנס מתיקון שעונים. ...לפני כמה לילות חזרתי וראיתיו בחלום. אני
נקלעתי לחנות בירושלים אשר בה היו מתקנים שלדים. חנות קטנה הייתה זו, אפלולית ומאובקת.
מאחורי השולחן עמד דוד, איש שב-שיער, והוא היה בעל המלאכה. למעלה, בחדר קטן שאליו היו
עולים במדרגות-עץ מתוך בית המלאכה, גרה מיכל אשתו הזקנה, שאותה החזיר אליו מיד אחר שירד
מהמלוכה. שאלתי לדעת אימתי יהיה מוכן השלד שלי, והוא, בהורותו על שלד אחד שהיה מושלך מתחת
לשולחן, אמר: עוד זמן רב. יש תור לפניך.``

דמותו של דוד המלך לא הייתה היחידה שהעסיקה את שדה. הוא התייחס בשיריו וסיפוריו גם
לדמויות אחרות של המקרא מתוך יחס מעין-חלומי. משה מופיע ביצירותיו באצטלאות שונות.
אבימלך, מלך שכם, בילדותו שמע סיפורים כאלה מפי אומנתו: ``כאשר מלאו לאבימלך שמונה שנים,
סיפרה לו אומנתו את סיפור בריאת העולם (מיתוס קדום, כשלעצמו): `ביום הראשון ברא האל את
האור, והבדיל בין החושך והאור, כי האור היה טוב והחושך רע. ביום שני ברא האל את השמים,
אשר אליהם נעלה בסולם אחר מותנו. ביום השלישי ברא את האדמה, המצמיחה לנו חיטים ופירות,
וירקות, ופרחים שונים. ביום הרביעי (וגו`). ...ועתה אספר לך על אודות האדון משה, אשר הכה
את הדובה ששיסו בו חרטומי מצרים, ואשר ייצר מן הטיט דמות אישה כושית ונפח בה נשמה והתחתן
עמה``.

אלה הן כמובן אגדות עם, או אגדות שנוצרו על דוגמת אגדות עם צבעוניות, חיות, מלאות דמיון
ורוח חיים וכוח המצאה.
דמות משה מוסיף להופיע בשירת שדה באצטלאות נוספות ובמקומות נוספים. (ראה השיר
``היסטוריה`` ועוד).

אגדות העמים ביצירת שדה

אך שדה מטפל לא רק בדמויות הלקוחות מאוצר התרבות העברית. הוא מתייחס לסיפור-האגדה של
איקרוס, כמצויר על ידי ברויגל: ללורליי, (בסגנונו המיוחד): לדמותה של ונוס (בשיר זה עצמו)
ועוד.

נושא המוות עולה ביצירות אחרות של שדה. הוא הרבה לעסוק בו אף בשירתו. אין תמה, אפוא,
שהוא נפנה לאגדות העמים גם בנושא זה. קיימת אגדה ידועה שמקורה בצרפת. נושא האגדה הוא
מחול המוות. שירים אלה, מדגישים את בוא יום הדין. הקוצר הגדול (המוות מתואר בדמות שלד
ובידו מגל) מגיע לכל איש. מקורו של האמונה בדמות איש-שלד הוא באמונות עממיות, באמונות
תפילות, באגדות שונות.

בספר ``הנסיעה``, בפרק על משה, אנו מוצאים כתוב:
``היה...חלום....הייתי במרתף זר, ונערה לא ידועה לי ישבה ליד האשנב וטוותה בפלך. אור
לבן, טהור, נשפך בעדינות מבעד לאשנב על ריבוע האריג הבהיר. עכשיו עולה בדעתי, כי אולי
היה בה משהו אלילי. היא אמרה שהיא אוהבת לטוות``.

דמות הנערה בחלון היא ארכיטיפלית. אך מי היא, זו הטווה בטהרה? האומנם המשורר הוא המשאיל
לדמות העולה מנבכי דמיונו מהות אלילית, מיתית? הנה היא - דמות הטוהר, עליו היא עובדת אף
הוא הופך חלק המסמן את הטהרה. אור לבן נשפך בעדינות על דמותה, כי מהותה, בראש וראשונה
רוחנית. היא עשויה מן החומר ממנו עשויים האלים והחלומות: טוהר ואור. הציור עשוי מכמה
קווים עיקריים - אך שדה אינו מרבה במלים כדי להגיע לתמצית האמירה.

אך מי היא הנערה? האין מכירים אותה מכבר?... ולא רק משיריו וספריו של שדה, אלא משדות
זרים? ואולי לשדות אלה- ששקעו אצל המשורר בתת-הכרה מוחלטת ועלטה - יכוונו המלים
``מרתף זר``? משם היא באה אולי - והמשורר מנכסה מהאוצר הכללי? הלא פגשנוה מכבר- היא
אחת הנורנות. האחיות הטובות את גורלו של האדם באגדה הנורדית, זו שמצאה את דרכה אל האגדה
הגרמנית!
מקור נורנות אלה היא ב-Edda. סיפורן מופיע בספרי האחים גרים.

אין זו הפעם הראשונה ששדה נזק לסיפורי האחים גרים. סיפור חשוב של האחים (סיפורו של דעץ,
פרק ``צ``, עמוד 78): ``הלך השטן לראות במה כוחו של דעץ גדול. ודעץ, באותה שעה, כילה את
שבע שנות עבודתו, כי שכיר היה. וקיבל מאדונו מלוא התיבה שקלים. הוא יצא לדרך, לשוב אל
ביתו, והנה פגש בו השטן שהתחפש לישמעאלי. השטן אמר לו: ``למה תלך ברגל ותשא משא? הלא
מוטב שתרכב על סוס...והא פיתה אותו להמיר כספו בסוס, ואחר כך בכבשה, ואחר כך באבן רחיים
שנפלה למים ושקעה. סיפור זה מופיע באוסף הסיפורים של האחים גרים בשם .``הנס המאושר``.

אך חבויים ביצירות שדה עוד סיפורי אגדות ממקורות שונים, ולא נוכל לעמוד כאן על כולם.

מן המקורות היהודיים

נפנה עם כן עוד לסיפורים ששדה שואב מהמקורות יהודיים, מן התלמוד.
הכוונה לסיפורים שאינם היסטוריים. זהו סוג אחר של אגדה, סיפור עם.

בספר ``מות אבימלך ועלייתו בזרועות אמו השמיימה``, פרק לב, מסופר על ``חבקוק, איש גיבן,
בן חמישים שנה, אשר בטרם לכתו אל המדבר היה בעל עדר. פעם נפלה מגיפה בעדרו, והוכרח
ללוות כסף אצל מלוה-בריבית, אולם בשנים הבאות עוד הורע מצבו עד כדי כך שכבר החלו לוחצים
עליו האופה ומוכר הירקות ודומיהם, ולבסוף נואש. ואשתו צעירה ויפה. ובכן זה היה מצב
וכאשר בא אליו העשיר ואמר לו: ``תן לי את אשתך תמורת חובך, ולא, אקח אותך לעבד לי``. אז
אמר חבקוק בלבו, כי אם יקחו את אשתו ממנו, יוכל להתאמץ ולפדות אותה במרוצת העת, אך אם
יקחו אותו לעבד, לא תהיה עוד הצלה לשניהם. ואולם הימים נקפו, ומזלו ירד, ולסוף נלקח
בכל זאת לעבוד בבית העשיר. והעשיר והאישה היו יושבים ומתעלסים, וחבקוק משרת לפניהם,
והאישה צוחקת. ערב אחד נכנס חבקוק אל העשיר בהיות זה בחדר לבדו, ואמר לו: ירחם האלהים על
נשמתך הצואה, כי אתה הולך למות``. וכאומרו כן ערף את ראשו בקרדום, ובא אל האישה והשליך
את הראש
לרגליה. אחוזת-פלצות השתטחה לפניו וביקשה על נפשה. ``אשה``, אמר לה חבקוק, נולדנו
לימים קצרים לרוגש ולזיעת אפיים, וסופנו רימה ותולע. אך כוס קטנה של שמחה ניתנה לנו,
ואת נסכת רעל בכוסי האחת הזאת. יבוא רקב בבשרך ויאכלוהו התולעים, ואת רואה ועיניך נמקות.
וכאמרו כן יצא מן הבית והלך את המדבר``.

אך בגיטין נח/א אנו קוראים ( וכן ספר האגדה עמוד קמה):

אמר רב יהודה. אמר רב. מאי דכתיב:` ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו? מעשה באדם אחד שנתן
עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוה. פעם אחת הוצרך ללות. אמר לו (העשיר): שגר אשתך אצלי
ואלונה. שיגר אשתו אצלו. שהה עמה שלשה ימים. קדם ובא אצלו. אמר לו (בעל החוב לעשיר): אשתי
ששיגרתי לך היכן היא? אמר לו. אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך. אמר לו
מה אעשה? אמר לו. אם אתה שומע לעצתי, גרשה. אמר לו. כתובתה מרובה. אמר לו. אני אלווך, ותן
לה כתובתה. עמד זה וגרשה. הלך הוא ונשאה. כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו אמר לו -
בוא ועשה עמי בחובך. והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן. והיו
דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נתחתם גזר הדין.

היה זה אך מדגם קל לחומרים להם פנחס שדה הזדקק ביצירותיו - ובוודאי הבאר עוקה פי כמה
וניתן היה להביא עוד כהנה וכהנה -אך נסתפק נא באלה.