סיפור:
חורבן/ אלי יונה

כרוניקה של סכסוךְ שכנים

         על סף חורבן בית שני, חיו להם שנֵי שכנים ששנאו זה את זה אף יותר מששנאו היהודים את הרומאים, הצדוקים את הפרושים, השמאים את ההללים, והקנאים את כל השאר.

         אולי שְׁמא אכן גרֵים, כי לשניהם היו שמות נוראיים, שהעידו על אופיים וגם בישרו על הבאות.

         לאחד קראו קַמְצָא ולשני קראו נַאְצָא. זה האחרון היה בעל אמצעים כה רבים, שהצליח למחוק את שמו כליל מספר הזכרונות הרעים של העם היהודי. מסכֶת גיטין עטתה עליו את מסכַת האנונימיוּת ("היה אדם אחד..."), איכה רבה ייחסה לו מעמד רב מדי ("מגדולי ירושלים..."), ובכל הרפרנסים לסיפור המפורסם והידוע לשמצה, 'קמצא ובר קמצא', אין לו זכר כלל.

        ואפילו שגם הצליח לו פה ושם להפוךְ מאויבו לאוהבו כביכול של קמצא האב, בין השיטין ברור שכל אחד מהם רצה לראות בחורבן הבית ובנֵי הבית של השני, שכן אי אפשר לפגוע בבן מבלי לפגוע באב.

     יום אחד נתקל נאצא בשורו של קמצא תועה לבדו בדרךְ. מה עשה? פצע את רגלו והחזירו לבעליו זחוח דעת, שבע רצון מתכניתו הזדונית: "ראיתי את שורךָ תועה לבדו בדרךְ, ומילאתי אחר הכתוב, 'כי תפגע שור אוייבךָ תועה השב תשיבנו לו'. כן פגעתי בשורךָ התועה והשבתיו לךָ!"

      קמצא לא נשאר חייב. יום השילם שלו הגיע כשראה את חמורו של נאצא נמחץ למוות תחת משאו וחסךְ ממנו כל עזרה. מדושן עונג ושבע רצון עזב את המקום, באומרו שחזקה עליו למלא אחר הכתוב, "כי תראה את חמור שונאךָ רובץ תחת משאו עזוב תעזוב!"

      ארב נאצא לבן קמצא הקטן על אם הדרךְ כזאב שוחר לטרף, תאב נקם ודם, התנפל עליו, ניאצוֹ נמרצות, הפליא בו מכותיו והשיבו לביתו כשכולו פצוע וחבול. "הן כתוב גם," אמר לאביו מוכה התדהמה, 'כי תפגע חמור אויבךָ תועה השב תשיבנו לו'. כן פגעתי כהוגן בבנךָ החמור והשבתיו לךָ!"

       גררוּ זה את זה לשופט העיר. הלה שמע על כל מעלליהם ותעלוליהם הרעים, ולאחר שמצא את שניהם חסרֵי תקנה באותה מידה, השיב להם כאיוולתם: "הן כתוב 'לא תטה משפט אביונךָ בריבו', כן לא אטה משפט לכאן או לכאן בריבכם המטופש!"

       ומאחר שנאצא היה כאמור בעל אמצעים רבים יותר, עבר לדירה חדשה ומרוחקת, ואז שאל את עצמו, איזו דרךְ טובה יותר יש לחְנוךְ בית חדש מלשחוט בן כבש במעמד חגיגי רב משתתפים?  כן יכול אני להלבין עוד את פניו של הבן ולגרום לו לגעות בבכייה כטלה לעינֵי כל!

       ומה שאירע בהמשךְ, הרי כולנו יודעים:

       הזאב הרע הזמין את השה התמים למאורת הפריצים שלו רק כדי לסלקו ממנהּ באוזניים מקוטפות באמצע המסיבה למול כולם.

       נאצא הפציר: "נא צֵא!"

       בר קמצא קם ויצא.

       ומעַז יצא עַז יותר, כמסופר לנו במקורות, כי על נקמת קמצא ובנו חרבה ירושלים. כל אחד רצה לראות בחורבן הבית של השני ולבסוף חרבו עלינו כל הבתים כולם.

 
* אלי יונה-סופר ומשורר. 

*