סיפור תלמודי :
מעשה בחולדה ובור/ מתוך מסכת תענית
מַעֲשֶׂה בְּרִיבָה שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת לְבֵית אָבִיהָ,
וְהָייְתָה יְפַת תֹּאַר וּמְקֻשֶּׁטֶת כֶּסֶף וְזָהָב.
תָּעֲתָה בַּדֶּרֶךְ וְהָלְכָה בְּלֹא יִשּׁוּב.
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה לַחֲצִי הַיּוֹם צָמְאָה וְלֹא הָיוּ לָהּ מַיִם.
רָאֲתָה בְּאֵר וְחֶבֶל שֶׁל דְּלִי תָּלוּי עָלֶיהָ.
אָחֲזָה בַּחֶבֶל וְנִשְׁתַּלְשְׁלָה וְיָרְדָה.
לְאַחַר שֶׁשָּׁתְתָה בִּקְּשָׁה לַעֲלוֹת וְלֹא יָכְלָה.
הָיְתָה בּוֹכָה וְצוֹעֶקֶת.
עָבַר עָלֶיהָ בָּחוּר אֶחָד וְשָׁמַע קוֹלָהּ.
עָמַד עַל הַבְּאֵר וְהֵצִיץ בָּהּ.
אָמַר לָהּ: מִי אַתְּ, מִבְּנֵי אָדָם אוֹ מִן הָרוּחוֹת?
אָמְרָה לוֹ: מִבְּנֵי אָדָם אֲנִי.
אָמַר לָהּ: מָה טִיבֵךְ?
סִפְּרָה לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה.
אָמַר לָהּ: אִם אֲנִי מַעֲלֵךְ תִּנָּשְׂאִי לִי?
אָמְרָה לוֹ: הֵן.
הֶעֱלָהּ.
בִּקֵּשׁ לִזָּקֵק לָהּ מִיָּד.
אָמְרָה לוֹ: מֵאֵיזֶה עַם אַתָּה?
אָמַר לָהּ: מִיִּשְׂרָאֵל אֲנִי וּמִמָּקוֹם פְּלוֹנִי אֲנִי וְכֹהֵן.
אָמְרָה לוֹ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּחַר בְּךָ וְקִדֶּשְׁךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת כִּבְהֵמָה בְּלֹא כְּתֻבָּה וּבְלֹא קִדּוּשִׁין? בוֹא אַחֲרַי אֵצֶל אָבִי וְאִמִּי שֶׁהֵם מִמִּשְׁפָּחָה פְּלוֹנִית, גְּדוֹלִים וּמְיֻחָסִים בְּיִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי מִתְאָרֶסֶת לְךָ.
נָתְנוּ אֱמוּנָתָם זֶה לָזוֹ וְזוֹ לָזֶה.
אָמְרָה: מִי מֵעִיד?
הָיְתָה חֻלְדָּה אַחַת עוֹבֶרֶת כְּנֶגְדָּם.
אָמְרָה לוֹ: חֻלְדָּה זוֹ וּבוֹר זֶה עֵדִים בַּדָּבָר.
הָלְכוּ כָּל אֶחָד לְדַרְכּוֹ.
אוֹתָהּ הָרִיבָה עָמְדָה בֶּאֱמוּנָתָהּ,
וְכָל מִי שֶׁהָיָה תּוֹבְעָהּ הָיְתָה מְמָאֶנֶת,
וְכֵיוָן שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ הִתְחִילָה לִנְהֹג עַצְמָהּ נִכְפֵּית וּמְקָרַעַת בְּגָדֶיהָ וּבִגְדֵי כָּל מִי שֶׁהָיָה נוֹגֵעַ בָּהּ,
עַד שֶׁנִּמְנְעוּ בְּנֵי אָדָם מִמֶּנָּה;
וְהוּא, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְעִירוֹ, עָבַר עַל אֱמוּנָתוֹ וְנָשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת, וְהוֹלִיד שְׁנֵי בָּנִים.
אֶחָד נָפַל לְבוֹר וָמֵת,
וְאֶחָד נְשָׁכַתּוּ חֻלְדָּה וָמֵת.
אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מָה מַעֲשֶׂה הוּא זֶה, שֶׁבָּנֵינוּ מֵתִים בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה?
אָמַר לָהּ: כָּךְ וְכָךְ הָיָה הַמַּעֲשֶׂה.
נִתְגָרְשָׁה מִמֶּנּוּ,
אָמְרָה לוֹ: לֵךְ אֵצֶל חֶלְקְךָ שֶׁנָּתַן לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
הָלַךְ וְשָׁאַל בְּעִירָהּ.
אָמְרוּ לוֹ: נִכְפֵּית הִיא, כָּל מִי שֶׁתּוֹבְעָהּ כָּךְ וְכָךְ עוֹשָׂה לוֹ.
הָלַךְ אֵצֶל אָבִיהָ, פֵּרַשׁ לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה
וְאָמַר לוֹ: אֲנִי מְקַבֵּל כָּל מוּם שֶׁבָּהּ.
הֶעֱמִיד עָלָיו עֵדִים.
בָּא אֶצְלָהּ, הִתְחִילָה לַעֲשׂוֹת כְּמִנְהָגָהּ.
סִפֵּר לָהּ מַעֲשֵׂה חֻלְדָּה וּבוֹר.
אָמְרָה לוֹ: אַף אֲנִי בֶּאֱמוּנָתִי עָמַדְתִּי.
מִיָּד נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ וְנִשֵּׂאת לוֹ, וְזָכוּ לְבָנִים וְלִנְכָסִים הַרְבֵּה
וְעָלֶיהָ אָמַר הַכָּתוּב: "עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ" (תהילים קא, ו)
