אודי דפק בדלת. התפלאתי. זה האיש שפחות מכל ציפיתי - או ייחלתי – לבואו. ואולי חששתי מפניו.

בראש מורכן, נוגס בשפתיו ראיתיו עומד מבעד לחרך הראייה. אחר – בחשש ליוויתיו פנימה. "יופי שבאת", הכרזתי, "לא ייחלתי לבואך בצל קורות ביתי. מה הביאך פתאום? איני רגיל…לא ציפיתי שתכבדני לפתע בביקור…שנים לא יצא לי… מתי פעם אחרונה יצא לנו לראות זה את? אני רק מצלצל אליכם לפעמים".

"העתים משתנות". – הצעתי שנשתה משהו. הושבתיו ליד השולחן בסלון, שולחן עגול ועליו מפה אדומה. "ובכן, מה הביאך הלום? יש משהו מיוחד… בגינו… שבגינו באת? משהו חדש… לבשר…?" לבי הלם בחזקה. צופה אל הצפוי.

– "יש צרות".

זה נשמע לעת עתה די כללי. "ולמי אין צרות…?" ניסיתי להתבדח מעט, על חשבונו.

– "אז גם לי" – אמר וסתם את דבריו.

– "אני רואה. אינך נראה כל כך טוב. ולי באת לספר אותן?"

– "אין לי למי. מכל החברים…" וכאן לא עוד עצר ברוחו. "אשתי עזבה אותי".

זה באמת היה פתאומי. אני זוכר, לפני כמה שנים הייתי זה אני שבא לו לספר, לשפוך באזני הזולת את מר שיחי. חייב אדם שיהיה לו שומע.

היה לי באותם ימים קשה. מה אומר ומה אדבר. בבת אחת כאילו כולם קמו עלי, הייתי לזר ורחוק בעיניהם. כולם כאילו נדברו, עשו כביכול יד אחת וקמו נגדי. ואני – הייתי זקוק לחבר, לנפש קרובה, שאוכל לשפוך לפניו את לבי בצר לי. מה היה ומה לא היה – עדין קשה לי לספר. העיקר, לא היה לי אז שומע. בנרות חיפשתי ובמחטים ולא מצאתי אדם שאוכל לפתוח לפניו את סגור לבי, אדם שהודות לו אשוב ולא אחוש כי לבד אני בעולם והכל, כל העולם נגדי; שאני שייך עדיין למין האדם, לחברה האנושית, למרות כל זוֹלוּתִי וקטנותי ועוצם כישלונותיי. לכך הייתה נחוצה הוכחה – שמישהו מוכן לראות בי פרטנר לשיחה, מעין יצור שהוא למרות הכל - בן אדם. כל מי שפניתי אליו דחה אותי משום מה. אני מייחס זאת – (מי שמכיר אותי יודע את הצד הזה בטבעי) לקונסטלציה של הכוכבים – לתופעה שאני קורא לה "כתמי שמש" – הרי בפחות מכך אין כדי לתת הסבר לשלשלת התופעות חסרות קשר ופשר מכל וכל, למעשה. כשהכל קמים נגדך, כאילו נדברו, אפילו אנשים שלא הכירו זה את זה מעולם, שטבעיהם ומבעיהם שונים ועולמם אחר. חבר היה לי, לילות עשיתי עמו כימים - אך עתה בצר לי, לא נפנה, הסב פניו: הכריז כי הוא מעדיף את צד השמש של המדרכה, ושלא אבוא אליו אלא לאחר שכבר עברתי לשם. זאת הייתה המטפורה בה הוא השתמש. מובן כי גם חברי בעבודה עקפוני בפרוזדורי הבנק שבו עבדתי בקשת רחבה – הכיצד יעלה על הדעת שאוכל לזכות באהדתם אחרי שההנהלה הוקיעתני ובעוד רגע תישמט הקרקע מתחת רגלי: חס ושלום יראום מדברים אתי, משמע הם לצדי נגד בעלי השררה ויחד נצנח אל קרקע התהום של הקיום: עמדתי להיות מפוטר. שנתיים נמשך הטקס, עד שניחמו על מעלליהם. בינתיים נתבקשתי לא לדבר עם אף אחד – הרי לא עניינם, הכל ביני לבין ההנהלה - לא להראות יתר על המידה את פניי בפרוזדורים, לא ללכת מוכה רוח סחור סחור כמי שדרכו אבדה לו באפילה.

זכורני, בצר לי באמת, גם לאודי פניתי, אך מה שהוא התעניין לדעת היה אם שיחה זו באמת נחוצה לי או תועיל לי כלשהו. מצדו, הוא אמר, הוא מעדיף שלא לקיימה.

ויתרתי מיד. שמעתי מוצרט, מוסורגסקי – "לילה על הר קרח" - ראיתי סרטים, בהיתי בהם מבלי להתייחד עימם במיוחד. התמונות נעו לפני עיני, מבלי שהבינותי את ההקשר שבו הופיעו. הסיפור לא עניין אותי, - לי היה סיפור משלי, גם ממנו לא ראיתי דרך איך אוכל להשתחרר. ממונים גרועים התנכלו לחיי, אלף דברים היו שראיתי צורך פתאום לברר ולדעת איפה אני עומד בעניינם בעולם הזה.

אך זה היה לפני שנים, שנים רבות. מאז השתקמתי פלאים, גם שומעים לדברי נמצאו מאז; אולי הודות להם ולהקשבתם האוהדת זכיתי ונבניתי לבסוף. מדוע אז לא מצאתי? הכל עניין של קונסטלציות. החבר ההוא מת מכבר, את העבודה ההיא, שממנה לבסוף לא פוטרתי אך שלא הועילה לרוחי עזבתי, הכל רחוק כבר, מכבר מאחוריי. עם אודי לא ניתקתי את הקשר, מעת לעת ביקרתי אותם, אותו ואת אשתו, - אך היחסים אט אט נתקררו. אשתו הרימה אלינו מעת לעת טלפון, התעניינה – אך אותם קשרים חברתיים שהיו בעיקרם פרו-פורמה שהיו לחם חוקנו באותן שנים, חדלו מלהיות חלק בפרוגרמה השבועית-חודשית שלנו. השקענו מאמץ בכיוונים חדשים, במפגשים מעניינים ומתגמלים יותר, - כאלה שיש בהם לנפש עניין והיא נבנית מהם יותר.

עתה, כאמור, ראיתיו לעתים נדירות. הקשר החברתי התכוף שהיה קיים בינינו לפנים איננו עוד. לכן דווקא הפתיעני הביקור שהחליט לערוך אצלי - אם כי כאמור גם צפיתי לו ופחדתי מפניו.

כאן הוא אפוא ישב עתה מולי, שותה בגמיעות קטנות מהקפה שהכנתי ויצקתי לו מהקנקן, אצבעותיו משחקות באגן הכוס בעצבנות מה. חיכיתי. אם רוצה האיש לדבר, ידבר-נא ונשמע את דבריו. אינני פחדן – אני יכול לשלוט בעצמי. מה שחששתי – שמא ישלוף סכין, יתנפל עלי, או כיוצא בזה, - כרגע נראה רחוק ובלתי מתקבל על הדעת. מדען, משורר, צייר, מוסיקאי – איש רוח - יתמודד בתוכו, סביר להניח, באמצעים אחרים עם המצב החדש המתהווה סביבו. הרי היינו חברים – או שזו לעת צרה אינה הנמקה חשובה כל כך.

מכל מקום, מצאתי – שאני יכול, כאמור, לשלוט בעצמי. למדתי במשך חיים ארוכים, ולא קלים, הייתי אומר. הייתי מוכן לבאות, יבוא אשר יבוא. הכינותי עצמי למקרה, כמובן, - אינני אדם האוהב ללכת בחושך - אלא שמובן כי כשאתה עומד ממש מול המצב החדש והמתחדש עליך, עליך להיות נכון לכל מפנה ולכל גילוי מגילויי החיים. ואתה נכון, - יהא אשר יהא, אתה תעמוד בו – ועם זאת יש להודות שאדם נוטה להיות מתוח לפעמים.

"מה אתה אומר!" – הבעתי תימהון. החדשה הכתה בי כברק – בי הוא בחר מכל האנשים לספר לו זאת. או…

"היא התאהבה במישהו. נפגשת אתו השכם והערב, כמעט מאחורי גבי…."

"כמעט?"

"היא הודיעה לי על כך אתמול. כמובן לא קראה בשם. ואני אינני ישן. המשפחה מתפוררת. אינני יודע מי זה יכול להיות…" - קולו נשנק.

"תמצא אולי. ואז מה?" – לא ויתרתי כל כך בקלות. לאן הוא חותר? החלטתי כי – אם כבר לי הוא מספר את כל הדברים האלה – ראוי שאדע.

"אגיד לך… האמת היא …אני במצב…לא קל: ואני מתלבט. הנכון הוא כי אני עסוק רוב הזמן – בעיקר מאז שהגעתי לגיל שיבה טובה…" (ובאמת הבחנתי כי כבר שיבת-מה זורקה בשערותיו, שהיו לפנים שחורות כעורב ואף תווי פניו רפו מעט: הכרתיו לפני 30 שנה, פניו עטורים זקנקן נאה, גאה של מדען צעיר, פיסיקאי עולה – תרתי משמע – ואשתו הצעירה בהריון ראשון עם בתם. אך זה עתה עלו מארץ-לא-צפויה, שהיית אומר: אין שם יהודים: מגרינלנד הרחוקה – הארץ בה השמש לעולם אינה שוקעת. השד יודע איך הם, זאת אומרת הוריהם נתגלגלו בדיוק לשם – ואולי לרגל מסחר כלשהו, בעורות כלבי הים או משהו, שמן, או השד יודע מה. הם דיברו ביניהם שפה מוזרה, מעין אסקימוסית, עם מלים דמויות גרמנית מפוזרות אל תוכה, בהברות ארוכות ומשוכות, שאין אדם מבחין בהן בין ימינו לשמאלו: כאילו בכל הברה משחקים לובן הררי הקרח ופרחי הכפור על החלונות. שעות בלינו בעודם מספרים על ארץ מוצאם - סיפורים יפים וטובים - על ההרים הלבנים, על חיות הים, ששפם ארוך להם והם מגדלים את צאצאיהם על החוף. הם שמרו כמזכרת מארצם שהראו לאורחיהם לעתים - ארנק עשוי עור כלב ים, שן של כלב ותמונות של בעלי חי זה, בעל השפם הענק.

נראה כי מחשבותיו ניסוחו. מהו בעצם רצה לענות ולומר?

"אתה יודע…זה לא מעכשיו…לא עכשיו התחיל" – חזר אל העיקר. "עתה זה הגיע לאיזו תחנה, לקצה של איזו דרך שכנראה כבר הלכנו בה איזה זמן, שנינו…אתה יודע, היית נשוי…. אני עוד צריך להתנצל, לא השתתפתי אצלך בשבעה…לא יכולתי, אתה יודע, בדיוק הייתה לי באמריקה מין תערוכה-זוטא…’ …הראשונה בין אלה ובכיוצא באלה. אתה אולי כבר שכחת…שנים עברו מאז, כמה שנים?" - חשב מעט, והתעשת. …” אבל אתה יודע היטב: בחיי הנישואין כל דבר קורה. כי זה לא מעכשיו… אתה לא קרוב אלינו – גם זו הסיבה שעלה בדעתי לבוא אליך דווקא להשיח - זה מזמן לא היית אצלנו ואינך יכול לעקוב אחר מה שקורה ביני לבינה… כך ניתן לסכם דברים מבלי שתהיה מעורב למעשה…שתוכל לראות את שאני אומר ממרחק מסוים… חברים יכולים להיות קרובים מדי ולהיות משוחדים ולא אובייקטיביים…כידוע".

הייתה בקולו החלטיות-מה. הוא הביט ישירות בפני, והמשיך:

"יש לך גם ניסיון חיים מסוים… היית בכל כך הרבה מקומות… פעם גם רצית לדבר אתי. – זה זמן מה מבשילים דברים. חיי משפחה, אתה יודע, למרות כל מה שנראה מבחוץ, - והרי הדבר מוכר – אינם תמיד מתנהלים על מי מנוחות. אדם הולך, מופיע בין חברים, למשל, כאילו בינו לבין אשתו הצעירה שוררת הרמוניה גמורה – הולכים חבוקים… זרוע בזרוע…ולהד"ם…מה אתה יכול לדעת רק ממבט חטוף כשאתה מביט בהם מבחוץ. הרבה מזה השגרה עושה, ועוד לא מעט כורח המציאות. לאן תלך? וכבר אתה בקיא ורגיל – אפילו אם הדברים כבר אינם כפי שהיו, אם היא אינה עוד הנערה היפה, הצעירה, הנחשקת, בה אתה מוצא את גאולת נפשך הצעירה שם, תוך הבעירה הראשונה, ההתלהבות הראשונית של הנעורים, כשאתה לראשונה מביט בה על החוף, ואתה ברקיע השביעי אולי, על כי אתה זוכה לראותה ולפגוש בה שם, - ושהיא מביטה לעברך וכו'…שאתה זוכה לראותה שם, על שפת הים, בבגד ים, ורוחה, נפשה, גופה נחשקים. ועתה כמה צפרדעים אתם… כלומר הם, או אם תרצה – אנחנו, אתם מאכילים זה את זה, ערב ערב, והחיים נמאסים".

"אתה אומר… מה? מה אתה אומר?"

"היא עזבה אותי…אני יודע. אבל גם זה נכון: יש לא מעט, בכלל לא מעט, בלבי עליה. כולל שעזבה אותי. ועלי לציין בצער – גם עוד הרבה קודם לכן. פעם דיברתי עליה להוריי שביקרו – והיא כנראה שמעה מאחורי הפרגוד. היא סיפרה לי. נפגעה. ייתכן שאפילו נפגעה מאד. משהו, מין אמון בסיסי בשלמות יחסי אליה נפגם. ככה זה יצא לי. זה חלק מאותו דבר. זה מהחיות הרעות שבין גבר לאישתו, אני יכול להגיד לך. זה מהחיות הרעות, כמה חיות רעות שעוברות ביניהם מדי יום ביומו, מתלבטות בין הרגלים. על זכוכית דקה הם מהלכים, לבל יישבר משהו ביניהם. או ביתר דיוק, כמה וכמה מאוויים נסתרים מתהלכים בינותם, אוכלים בנפשם, ממלאים את חלומותיהם בלילות. אני יודע…אני יודע מה שהולך אצלי…אני שומע את נשימותיה בלילות. לילותיהם הבודדים, אף כשהם כביכול נחים את מנוחתם זה לצד זו במיטתם הזוגית. הרי … שתדע… גם אני… והודיתי לה על כך… שלא תחשוב שהיא בעצם הזונחת אותי… אולי זה נולד כבר מאז אותה שיחה, שהיא אולי היתה תוצאת המצב הזה…הרואה את הנולד (הוא צחק את אחד מצחוקיו המרירים) …” הרואה את הנולד – ושוב צחק –“מקדים רפואה למכה בו". …- ולא השלים את שרצה לומר. "אני הרי מצייר, תוקע בסקסופון, אני מוסיקאי - לזרה הייתה לי, כבר מזמן, אולי כבר מראשית העתים, מהרגע שנטלתי עליי כבלים בנעורי, את כבלי הפרנסה ההכרחיים – לזרה הייתה לי המעבדה, האביקים המעלים אדי הבל, - לדידי תרתי משמע היה ההבל הזה! - הניסויים שאין להם סוף ומספר ואינם מובילים לשום מקום, לרשום נתונים, מספרים, אלפיות האחוז בהם הניסויים האלה מתקדמים לקראת איזו מטרה נעלמה וכל כיוצא בזה – אלפית המילימטר, אם שמעת את המושג הזה, קוינטיליון האחוז…אני מנגן, מסתתר במרתף ביתנו, לא להפריע לשכנים, אך גם משתתף בתחרויות, בקונצרטים - זה כבר לא לגמרי חובבים, אתה יודע, משתתף בכנסים רציניים של אמנים שואפי אל על, והיא רק בבית, מבשלת, מטגנת…עובדת יום יום בעבודתה במשרד, לא אכפת לה כאילו… בקיצור, הייתי כמה פעמים - אתה לא כל כך עקבת, הייתי באמריקה, בדניה ארץ מולדתנו, בעידוד השלטונות – אני עוד יכול להיחשב מעט גרינלנדי, למרות שכמה שנים אני בארץ, ויש לי זיקות לא-מעט אל האי - בגרמניה, ושוב, כמובן, לאחרונה כמה פעמים בגרינלנד עצמה, בעיר הולדתי, נָנוֹרְטָלִיק, לא רחוק מנַרְסָק. הו, כמה יפה שם! נתקפתי בגעגועים למולדת. אל תספר לי עכשיו שארץ ישראל היא המולדת שלנו – הרי אני יודע!!! יודע היטב! אין צורך שיגידו לי זאת – אך אין לבסוף כמו גרסא דינקותא, ארץ המוצא…אני למדתי באוניברסיטת קופנהגן, שם קיבלתי את תוארי. אך גרינלנד! אני קשור בה עדין בכל נימי לבבי. תנאם ככל שאתה מבקש, אך נוף הארץ, עריה ונהרותיה גם אחר שנים מרטיטים עדין את הלב…תנעם לך אפילו רק המחשבה לשוטט ברחובותיה, לאורך הנהרות, שפת הים האין-סופי…, בנוף הקדומים…ככה… אין שם מלחמות ואין מתפוצצים. ויש שם הרים! לובן שלג.

פתיתי שלג מגרינלנד – יבוא אישי

אהבתי לצאת עם הימאים, הדייגים, לים – אף שבית הספר היה עירוני, היו לוקחים אותנו להכיר את חיי הארץ…את חיי הרועים…הספנים…כמובן, כל זה לא היה בשבילי, אך אני מכבד אותם… את ערבות השלג והררי הקרח, שהם צחים ולבנים. אני אוהב את הלבן…את הצבע הלבן. גרסא דינקותא, אמרתי לך".

הוא נח מעט. לא הפרעתי לו. הרגשתי – נופי המולדת כעת הם כצרי ללבבו.

" אך כמובן לא רק הלבן שולט באי. מנין אתה חושב שקיבל את שמו? מהירוק: הצאן שם רב, והם רועים במרעה ירוק. דשא עשב צומח בגובה אדם. בקיץ היינו יוצאים ומתגוללים בדשא, או על מורדות הגבעות. כשהייתי קטן, בן 8-9, זה היה התענוג שלנו – ילדים בשורה עולים-מטפסים על ההר, ומתגלגלים למטה ללא חשש: מישהו למטה כבר היה עוצר אותנו, אם רק לא יצא מדעתו מרוב פחד בראותו אותנו מתגלגלים ללא מעצור במורד, כביכול ללא שליטה. – ומה שהכי יפה, אתה יכול לצאת מהעיר לטיול בהרים, ללכת לאיבוד לבדך בין החוות, חוות הצאן הפזורות לאורך חופי הפיורדים כחולי המים העמוקים- אותן חוות שלפחות שבילי צאן מובילים אליהן, ולא רק באמצעות תחבורה ימית ניתן להגיע עדיהן.

עוד פתית

בגרינלנד, עלי לציין לפניך בצער, רק שם אני חי באמת. לארץ באנו אני וּמֶרֶדִית לבדנו: בגרינלנד נותר לי עוד לפחות שריד של משפחה – קרובים רחוקים, אמנם, אך אצלם אני לן ואוכל כשאני שם. הם מקבלים אותי בסבר פנים יפות – יש קוהזיה משפחתית – אנחנו שרידי משפחה גדולה: מעטים נותרו. אצלם פגשתי בעוד יהודיה, פרדיטה שמה. יש לי גם תמונה, אתה רוצה לראות? הנהי:

הוא הוציא את תמונתה מארנקו, והביט בה באהבה.

"היא בחורה נעימה, שטינית, וקרבתה – לדידי– מאד מלבבת. התיידדנו במפגש ראשון. (בתמונה היא כמובן יותר צעירה משהיא ממש עכשיו – בגיל אנחנו מתאימים למדי). דווקא – אני רוצה להגיד לך ללא כחל וסרק, ואולי מוזר, אך אנחנו אומרים את מה שבא על שפתנו לומר, ללא כחל וסרק – לכן אני חושב ש…מתברר כי אולי דווקא אין בזה רע, …שתדע לך: לא כל כך נורא שאשתי התאהבה במישהו. ואם אפילו אין לי מושג מי זה. - אך מה לך?" – שאל, בהביטו בי עתה. "אתה כלך מחוויר".

"לא. זה לא כלום" מיהרתי להתאושש.

הוא השהה מבטו עלי מעט, אך נמלך בו והמשיך, נסחף בשטף דבריו. - …”אגיד לך…האמת, תהיתי מה יהיה, איך זה יכול להיות…כאילו נדברנו. אחר כל כך הרבה שנות נישואין שני בני הזוג כאילו חושבים יחד, חווים אותן חוויות אפילו, אפשר לומר, מתגלים בהם אותם צרכים ממש.…רק שבמקרה זה כל אחד חווה אותן לעצמו. כאילו נדברנו… בא הפתרון. עכשיו, שהילדים כבר גדולים…אני כבר בפנסיה, כידוע לך…אשתי אמנם עוד עובדת… "

" יצאת אם כן – גם אתה – לפנסיה? אך הרי הנך עוד צעיר?"

" כמו בצבא… יוצאים לפנסיה מוקדמת. מדען נשחק. זה מסודר טוב: הוא יוצא בעת שהוא יכול עוד להתחיל חיים חדשים. וזה מה שהחלטתי, בתוכי, אמנם לעשות. זה מגיע לי. אני אומר…ברוך שפטרנו…פרנסה יש. פתאום החיים חופשיים. זהו: אתה חופשי. אין צורך עוד לדאוג לדברים מסוימים. – הנה, אולי אתה זוכר…היה סרט נהדר…יפני, כמדומה, בשם "אישה בחולות". הם מציגים את הנישואין… כמלכודת הכרחית…שלבסוף משתחררים. מי עוד צריך את האישה? פרדיטה נאה…האישה מסיימת את תפקידה: הגבר צד אחר טרף חדש… הוא משוחרר מכבלים וחופשי לרוח. משוחרר ממלכודת החול. האישה, שצדה אותו –הוא חושב ללכוד פרפרים, אך היא צדה אותו ושמה אותו אל תוך המלכודת באמת, אל תוך הפורמלין שלה, שיקפא לו שם, ללא רוח חיים…. - – והיא מחזיקה בו בכל כוחות ציפורניה ואינה עוזבת…עתה היא לפתע משחררת אותו…אולי לראות האם חי הוא עדנה… אם למרות כל שנות הנישואין האלה נותר בו עוד כהוא זה כוח חִיּוּת…. ואולי גם היא עצמה חשה כי בְּצוּדָהּ נִצּוֹדָה… והגבר, כמובן, אין כמוהו מבקש להשתחרר; לבו אלי הרפתקאות חדשות…וגם, אם אתה מכיר את לב האדם, מבין: זה חל על שניהם, שניהם מבקשים – עתה הרגע האחרון – לבדוק את כוחם, אם יש בהם עוד כהוא זה כוח משיכה…וכיוצא בזה. האישה משחררת אותו. והוא גם עוד מוכן להתחיל את משחק הַפְּרִיָּה מחדש…חה-חה-חה (הוא צחק אך סביב שפתיו לא נמחקו קמטי המרירות): אם האישה אינה אוהבת…ובעיקר אם האישה אינה אוהבת אותך יותר…כמו במקרה שלי. אך אולי – מלבד אותה התלהבות ראשונית על שפת הים – גם אני נאלץ להודות - לא אהבתיה יותר".

הוא מצמץ בעיניו כמי שאור יתר פוגע בקרנות עיניו.

"אז שלא תבין אותי שלא כהלכה – אני אולי יכול להיות אפילו אסיר תודה במקצת לאיש. אין בלבי דבר נגדו – הוא שחרר אותי …שיירש. מי אני שאשפוט… אנחנו אנשים מבוגרים, עומדים על רגלינו. כל אחד שידאג לשלו. אני רוצה לחיות את חיי…לא הכל נעים… אולי לגבי אשתי זה לא מתחיל להיות נעים… כלפי חוץ, אתה מבין… בבחינת מה יגידו השכנים, הקרובים, החברים, מי לא מעורב עוד בחיינו בלא כל הזמנה…לכן באתי…לספר…יש פה משבר…אני מודה, לא קטן…"

"היא נראית בחורה נחמדה…ותסתפק בה?" – התבוננתי בתמונת הנערה הצעירה. "ואולי תתאהב במישהי אחרת, - הרי היא רחוקה…מה ייצא לך ממנה?" שאלתי, ואינני יודע אם הרגיש בקולי הקלה. – כך אם כן פני הדברים. ואני חששתי מפני הבאות! חככתי - לא אחת – בדעתי מה יהיה ואיך יהא עלי להגן על כבודי ועל פני הדברים כפי שהתהוו. עתה פחת החשש. ואולי הסכמה הדדית? אולי תתכן אף כזו…מוזרים הדברים. בחיים אין כל קבע והיצמדות הכרחית למוסכמות. אנשים מבוגרים (מה עוד, אולי בני תרבות) יכולים לעמוד על מהותם של דברים, על אופיים ומהלכם. החיים בידיהם – אין צורך לקבל מוסכמות, להיצמד לדפוסים שנקבעו לא למעננו, אלא למען אורחות חיים אחרים כלשהם. אין בעולם מוסכמה שלא הופרה, אין צורת חיים שלא נקבע לה דפוס ברבות הימים. - ומאידך – הייתכן? גבר לא יוכל לוותר כה בקלות על מי שהיה לו קרוב כל כך הרבה שנים! האמנם כך? האמנם כדבריו, כי ויתר…? הייתכן לומר כך בכלל?! קשה לומר כן – ואיזה צורת חיים?

*

וכל זה יצא משיחת טלפון מקרית, מערב שבלינו בלא כוונות יתירות בצוותא. אודי לא רצה לבוא, היה מתחת לכבודו לבוא להצגה שנערכה לכבוד פורים בתיאטרון, נשף מסיכות; הוא העדיף לעסוק בציור, באותו ערב כבכל הערבים. בקושי הוא השתתף בארוחות המשפחתיות – "שימו לי את הארוחה הצידה, אני אבוא לאכול מיד אחר שאגמור את הפרצוף הזה" – הוא אמר, ושכח לבוא, או אם בא, אכל בחטף בעמידה, משתי ידיו, מעמיס את המאכל אל תוך פיו, רק כדי למהר ולגמור, ורגליו כבר אצו-רצו אל עבר כן הציור. האמת, הזמנתי לאותו ערב כרטיסים למתלווה אחרת, שלבסוף ביטלה ולא הגיעה. רק ברגע אחרון, ובקושי, נזכרתי להציע את הכרטיס למרדית. יש ובדידות תוקפתני – אינני ניאות ללכת לבד לתיאטרון, אני מחפש לי מְלַוָּה, ידידה כלשהי שתארח לי לחברה לבלוי תמים לערב. מאז שרבו כל כך ערביי הפנויים, בהם אני מורשה לבהות בביתי לבדי בקירות, אני חושב שמותר לי וראוי לי לבלות בחברת אישה. אחר ההצגה אני יכול לדבר עליה עם מישהי, ללוותה לביתה, - אף להזמין עבורה מונית, או יחד אנו מוסעים עד ביתה. משם אני ממשיך לנסוע באותה מונית אל ביתי.

אלא שהדבר התפתח אחרת הפעם. שיחת טלפון אחת רדפה אחר שיחה אחרת רעותה, ובסוף מצאנו את עצמנו במיטה אחת, משוחחים ארוכות על גיתה, נובליס, ניקולאוס לנאו, על שפות עתיקות, על שירה ופילוסופיה של הַוֵּודוֹת – לפני או אחרי המעשה – או בטיולים משותפים ארוכים יחד בגבעות שמסביב לעיר, או בעיר עצמה, עוברים מרחוב לרחוב ומסמטה חשוכה אחת לשניה, חבוקים ככל האפשר וככל שאין זה מגביל אותנו בתנועה, משאירים את המכונית מאחורינו הרחק ורק מקווים לשוב ולמצוא אותה – טיול ספורט ובריאות להורדת המשקל, לבל נזקין בטרם עת. ככה זה היה – ללא כחל ושרק, ובמקצת ללא הכוונה, כיוון או מטרה. בעצמי התפלאתי על עצמי – כבר לא האמנתי בכוחותיי הגבריים…, שהיו מונחים זמן כה רב ללא שימוש…גם לא בכך שאי פעם אמצא בת זוג איתה אוכל לשוחח על כל הנושאים האלה שענינו אותי. הקשר החדש כאילו הגביר את תאבוני, החזיר את כוחותיי ואת אמוני בעצמי כגבר, בעצמי כאיש שיח, בעצמי כאדם.

משיחה לשיחה, ממפגש חשאי למפגש בפרהסיה קבענו ומצאנו כי נמצאה בינינו משיכה הדדית, יכולת שיחה ועניין. וראה מה יצא מכל זה לבסוף: עתה הבעל - המרומה – בא אלי, הוא מכל האנשים, לתנות לפני את צרותיו.

"היא מספרת כי מצאה מישהו… אינה מגלה דבר…היא טוענת שההוא הוא משורר ומספר…רב המצאות… הוציא כמה ספרים…אינני יכול לדמיין לי מי הוא… על שולחנה מצטברות מעין מתנות קטנות…פסלי בודהה זעירים… דברים של מה בכך. אני שואלה: 'מנין?' ואינה עונה. ואחר מגלה, כמחשבה מאוחרת: 'מחבר יקר…' ואינה מגלה מיהו".

"זה כל כך מעניין אותך? זה משנה במה שסיפרת לי משהו?"

"הן אמרתי…גם אני…אינה אוהבת אותי יותר, זה התברר. אחר כל כך הרבה שנות נישואין…משהו נשבר. הפך, כמדומה, בבחינת מעוות לא יוכל לתקון….נכון שלמדתי עברית יפה, למרות המוצא הרחוק ושפת האם הרחוקה מהעברית…?תגיד נכון. – אז התרחקנו. לא הייתי צריך לספר כל זאת… אבל בזכות, חשבתי, החברות הוותיקה הזאת שבינינו…אתה יודע. גליתי…אתה יודע, זאת היא נפש אמן…גליתי שרוחי רגישה וזקוקה לקשרי שיחה; נראה כי בה רפואת האדם. במיוחד כשמשהו מפתיע קורה…כשאדם נלחץ…קשה אז לדעת מה לומר קודם, והמחשבות זורמות".

"שניכם זקוקים לכך, כמדומה, - אם המתקתם וגליתם זה לזה מסודות הלב"…המהמתי.

"כן, ביררנו בינינו…כדי להינתק. לא לחיות זה עם זו בשקר… אם אין קשר, ומסתירים ומתחבאים מהאמת, זה לחיות בשקר… ואין טבעי בכך. אם הדברים מתנתקים, כמה שזה מצער וחבל, יש להכיר בכך. נדמה לי, כי אני כבר לא אחזור אליה, ואפילו אם היא תתעשת ותעזוב את האיש ההוא, שאינני מכיר אותו ורק יכול לנחש מעט על טבעו מכל מיני נסיבות חיצוניות, מהמתנות שאני רואה אותן מצטברות על שולחן אשתי (אתה יודע, כשהיא לא בבית ואני מתגנב לחדרה - או אף כשאני נאלץ להיכנס לשם ליטול דבר מה מהחפצים שנשארו שם אחריי, שהרי ברור כי נפרדנו "רשמית" – פרידה שהתבטאה בכך שעברתי ללון בחדר אחר. היא אמרה לי לעבור לחדר אחר בדירה, אין אנחנו ישנים עוד יחד כמו במשך כל כך הרבה שנים), וכיוצא בזה. ואפילו אם היא עצמה תרצה בכך. לאחר כל זאת – מה עוד שגם אני אינני רוצה – אין היא ראויה לכך - הרי כבר שנים לא אהבה אותי"

" ולא אהבתם זה את זו, גם אתה לא אותה, אמרת?"

"אינני יודע. כל השנים, ההרגל, וכל זה. אבל לא ארצה לשוב אליה עוד. "

"כמה מצער. פרק בחיים שנשמע כי נגמר. ואחר כל הימים שבלינו יחד, שתי המשפחות, במקומות הקיט, בטיולים בהרים…" הסתכלתי בו. "ומה אם…"

"הנה, אני רואה שחיי צייר מעניינים אותך הרבה יותר מחיי הנישואין שלך…כמדומה".

"אין עוד כל כך הרבה עניין בחיי הנישואין…דינם שאחר כל כך הרבה שנים הם אפילו קצת נמאסים עליך… אותו שולחן, אותה מיטה כל הזמן… נחוץ חידוש" – ושוב חייך, עם אותה מרירות ידועה בקצות שפתיו. "הגבר ראוי שתחזור אליו חירותו…כבר אמרתי זאת…כל השנים עם אותה אישה, אותם תבשילים, אותם ריחות ואותן תנוחות".

אודי קם, מתבונן בכוננית ספריי, מתהלך לפניהם ימין ושמאל לאיטו. אחר הפנה אלי את מבטו:

"אתה יודע, עם כל שביררנו בינינו לאן לב כל אחד מאתנו פונה…איכשהו אין זאת כאילו מציאות. כאילו החיים –כמו השירים שלי - " (אהבתי את שיריו, על שהיו ספוגים בסוריאלי – המוזר, ואפילו שלא הבינותים עד גמירה, וחשדתי בהם שעיקר עניינם בהבלטת חוסר המשמעות של החיים מעיקרם, מסוג חוסר המשמעות שבחיים אי-ריאליים), "אינם קורים ממש, כי אם באיזה תא מבודד המרחף מעל לקיום הממשי, מין תא מבודד שאין קיומו אחוז אלא ברצון של מדען – והרי אני מדען, אין צורך להזכיר – אולי מכאן הדמוי – ברצון איזה מדען אבוד-כיוון, שלא אכנה אותו מדען משוגע, שמבשל ובוחש ויוצק חומרים, חומרי חיים שונים במקורם, בעלי צבע וגוון, מעין מעבדת חיים וניסוי רב צדדי, לראות מה יוצא מֵאָמָלְגָּם החומרים, התערובות ותרכובות, מִפְנִים, אפשרויות, מילוליות או דמויי המציאות, מהמרכיבים עד אין ספור: כיצד החומרים מגיבים זה לנוכחותו של זה אהדדי, כיצד החיים מוצאים להם דרך בכל צורה וביטוי, כיצד אותן תגובות והשפעות הדדיות מתעלות ומרכיבות ביניהן תצלילים ותצורות חדשים לבקרים: כיצד כל אחד חורץ לו שביל…וגם איך לבסוף, ברוב גוונים, הכל אחד הוא… למדען… הוא רק מתבונן במתרחש… אחת היא לו אשר יקרה לכל… הכל עטוף באצטלת הזמני… והחולף; מציית לחוקים הנצחיים ולחוק הבסיסי שהכל חולף, באותו זמן…אין צורות קבועות; הן מתחלפות כל הזמן…המדען מתבונן במערבולת זו שאין לה סוף והתחלה: בקובע ובבלתי תקף לנצח נצחים… והכל למעשה בלי התערבותו… שהרי לא הוא יוצר את החוקים… הוא מביט במתהווה, במבעבע, תוסס ונרגע, ומוצא דרך…חומרים מוצאים זה אל זה דרך, כאילו בהיעלם, בלא מתכוון … במערבולת תהומית, - החומרים נמשכים זה אל זה, … מתחברים, נפרדים… מעניין מאד להתבונן… כמובן אין לי חומרים אחרים לקחת מהם דוגמא למשמעות חיי אלא זה שאני חי, יותר נכון חייתי עד כה במעבדה … אבל אולי אתה מכיר את אלה הדברים".

הוא ניגב את שפתיו כאילו אמר כאן דבר סוד שאיננו ראוי לגלותו לפני זר כמוני., כאילו רצה למחות על אמירת אותם דברים בשטף מה, בהתלהבות.

"אתה אדם מעניין, אם אתה יכול, כה במנותך כך את אירועי המעבדה, לתת את הדברים הנוגעים לחייך אתה" – אמרתי.

" זה לא כל כך ככה, אתה יודע: אתה טועה. חיי המעבדה אינם אירועי משנה: הם נוגעים לי מאד, הם כמו הדם הזורם בעורקיי. או גם השמש, הזוהר, המחייה אותי: זו האהבה. קשה להודות לפניך, אך האהבה היא…שוב המעבדה … כלורופיל המחייה את החי – ובלא השמש הצמח ימות, כמו בלי אהבה …"

"אך יש ובדם זורם גם רעל. אני מתאר לי שיש בלבך עליה…ועליו" - (העיזותי).

"על מי? – תהה.

" על מי שכנראה גזל לך את מרדית…את אשתך מֵחַיֶּיךָ".

"אך, הוא…אמת, בלב פנימה נפגע הכבוד…אך שאלה מה נפגע קודם…אם תסלח לי…אספקת הכלורופיל…המיטה הזוגית שלי שנתרוקנה… אגב, גם נפרדנו…כמה חדרים…עברתי לגור…זה הרי מובן. סליחה שאני מערבך בסודות המיטה המשותפת…. אך זה כבר הולך יחד עם הדברים האחרים שדיברתי אודותם, ואנחנו אנשים מבוגרים…כבר אין כל כך סודות… לא זה החשוב…. מה נפגע קודם חשוב…הכלורופיל או הכבוד"

"האהבה או הכבוד. וכמובן, האהבה היא היותר חשובה". ואחר הגות מה, המשכתי: " אז היא עזבה אותך. אני מצטער. אני חש קצת אתך, אתה יודע? נזכר…כרגיל במצבים כאלה, כשאדם שומע את צער רעו, הוא ממהר לחשוב, ראשית כל על עצמו, על 'דבר דומה קרה לי בתל-אביב' – וכיו"ב… גם אני…אולי לא תראה כאן דומה… נזכר במצבים בהם נעזבתי".

"אז אבל גם אני בעצמי עזבתי אותה", התפרץ אודי לדבריי בלהט. "הרי אמרתי – אני נוסע – ועוד לא הראיתי, הנה – " והוא הוציא מהכיס הפנימי של מעילו ארנק רחב – " הכרטיסים מוכנים. למעשה אני נוסע ממך ישר לשדה התעופה… ואמנם הטיסה רק מחר…או מה השעה כבר… בכל אופן, מוקדם בבוקר…אולי עד אז יש עוד כמה שעות… פרדיטה מחכה (אני מקווה). אני נוסע איתה ישר לנָנוֹרְטָלִיק, עיירת מולדתי…"

"עם חברתך החדשה. אם כן, שם תתנחם מהצער".

" נשארים משקעים… הרי זה ברור: אחר האישה שחיית עמה כל כך הרבה שנים"

"כן…אבל …תמיד יהיו רגעים עמה שתזכרם לטובה…"

"טוב. ואולי גם להפך. ובהתחלה – ההפך בעיקר".

"אתה יודע, נזכרתי: מצבך טוב מכמה בחינות ממי שאשתו נפטרה, …כמו למשל שלי, שחייתי בודד זה כמה שנים".

"אה. אבל אין להשוות. אלה אַבִּיקִים שונים, כמו שנהגנו לומר במעבדה."

"ולמעשה – אינך יכול עוד לשער … מה הוא מה…ואיפה אתה עומד כרגע… בין תקוות חדשות למפתים ישנים, כפי שאתה כרגע עומד…"

"איפה אני כרגע…די ברור לי, הרשה נא לי לומר לך, מה מצבי (אל נא תקפיד עמי, אם אני חוזר על עצמי: הדברים מסתכמים בכמה אופנים). אמרתי: בא רגע, בהגיע אדם לגיל מסוים, - ואולי זה הרגע האחרון בו ראוי לו, בו חייב הוא לתת לעצמו דין וחשבון מה עשה ומה הוא עוד יכול לעשות, מה יש לו ומה אין לו, מה ראוי שיהיה לו ובמה הוא יתקן את חייו. ואם מזדמנת לו הזדמנות לעשות כל זאת – הרי זו מתנה שלוחה, מתנת חייו. מביט הוא בראי ורואה כי קמטים קמטים מצטברים בפניו ובצווארו… בגידים הבולטים יותר ויותר בידיו… בשרירי פניו הנרפים לאט… ורואה שעד כה הוא בדרך כלל רק בזבז את חייו המעטים שניתנו לו על פני האדמה הזאת. בעצם, אם תחשוב, הרי הוא רק נתן אותם מס לילדים, לעבודה, למס הכנסה, למשפחה, לפרנסה… ואז, ברוך ה' שאדם מקבל גמול ופיצוי על מאמציו, על חייו המבוזבזים, על כל הטרדות שעבר: פוחתות בעיות הפרנסה… אדם שם הצידה, אוגר כל חייו, מתכונן בעצם לימי נחת אלה. ועתה עומד לפני השאלה: מה עוד יכול הוא לעשות עם חייו, למה כדאי שיקדישם: מה הוא ביקש כל חייו לעשות ולא עשה עד כה, על כל פנים לא עשה במרץ ובהתמדה הראויים…ואצלי, הרי אתה יודע, זה הסכסופון… כן הציור… השירה… מצאתי את אלה כראויים. אני משוחרר מחובות.. אולי צָדְקָה וּצְדָקָה עשתה אשתי עמי שלפתע פנתה לי עורף… ולדבריה אני הגורם…בתחילה, אומרת היא, חשבה שאני מַזְנִיחָהּ רק כי כן הציור וכו' כבשו את כל תשומת לבי ולא נותר לי ממצרך זה כל עודף עבורה… אך אחר כך, היא משערת – ובינינו: אני יודע: נכנסה גם פרדיטה לתמונה. כגורם, או כתוצאה, אינני יודע. בכל העניין הזה בכלל אינני יודע מתי ומה פעל כגורם, מה כתוצאה…

" אך התוצאה היא היינו הך, אם כן". – התחכמתי.

"בערך. לא משנה".

"אני מבין".

"ובאמת, מִפְנִים מוזרים בחיי אדם… אולי באמת הקדשתי לאחרונה, מאז עזבתי את העבודה – כאמור, בפיצויים מרובים, לא הצטערתי, אדרבא, כסייח באורוותו המשתחרר פתאום ורואה אור באחו… ומתמלא דם צעיר - ואמנם כל זה עכשיו כבר לפני איזה שנים, אם כי מועטות - הלוואי ועשיתי, הלוואי ויכולתי לעשות כך הרבה קודם - אם כן, מאז שעזבתי את העבודה הקדשתי את כל זמני ומרצי לכן הציור, ממש התאהבתי בצבע ובמכחול ובחבריי הציירים החדשים הסובבים אותי… - וכלפי חוץ לכאורה, המשכתי בחיי הרגילים…השיבה הביתה, שגרת היום… אבל כל מעיניי , כמו שאומרים, היו מרוכזים לא במרדית… מחשבותיי מלאו צבעים ורעיונות לצורות … הכל היו לי, למעשה, לטורח, מפריעים את זרם מחשבותיי… היא מן הסתם הרגישה בכך. גם כשיצאתי מהבית, לא חשתי בחסרונה. אישה טובה היא, בינינו, האוכל היה מוכן במקרר… גם אם איחרתי הביתה ובאתי, אפילו אחר חצות. מה עוד היה חסר… אכלתי גם בחוץ. אז נשאר במקרר, אז מה? היא נזפה, התעניינה. בסוף חדלה מזה. כנראה גם אני לא חסרתי לה, בכל השעות שהייתי בָּאָטֶלְיֶה… שעות על שעות וימים…"

" ומנין אתה יודע? ואולי כן הילך עליה הבית הריק שיעמום, והקירות היו מהדהדים מחסרונך, מריקנות?" (הסתכלתי על השעון. נכון – כבר עברה חצות. הייתי ער ומרוגש. הייתי מקשיב – אם כי הקפה מהקומקום מזמן אזל. ולא היה עוד גם צורך אולי להכין חדש. מתי הטיסה?)

"אינני יודע… אינני אדם רגיש עד כדי כך… לא הרגשתי בכל שינוי… עד שלפתע, הנה, המפנה… כאילו הגג התמוטט… איה כעת כל חיי המשפחה…"

" כן. אבל כנראה המפנה: שניכם כאחת פניתם, כאילו נדברתם, כאילו מעל הורו לכם לפנות כל אחד בכיוונו…זה מפליא, אתה יודע…או אולי בטבע הדברים, בגיל זה, גיל משברי למדי כלשעצמו, כמו שתיארת, - ואולי זה צפוי? גם אצל האישה, אולי, אגב, בדיוק כמו אצלך. אולי נחוץ לאישה לחוש, עוד פעם אחרונה, אם היא רצויה… ועם בעל קר – קר מאד בלילה, מה עוד בלילות ירושלים, ועם אישה היודעת טוב מאד לאהוב … אתה אולי לא רגיל, אתה רגיל יותר לקור של ארצך, של חוץ לארץ… שם אולי האנשים קרים יותר מאשר כאן, בארץ טרופית כשלנו …" חייכתי. "ואולי היא חשה שמיצתה את עצמה, שהגבר אביר נעוריה מיצה אותה עד גמירה, ואינה זוכה עוד לאותה קרבה, חיבה, אהבה, רעות, אימון ואהבה שהיא ראויה להם?"

"כנראה אתה צודק. יכול להיות. משבר גיל המעבר… משבר גיל הנעורים השניים.. כל החיים מלווים, אם כן, במשברים. כשאנחנו כבר לא כל כך רצויים בעבודה… עיני המנהל מרחפים מעלינו והלאה… נתננו למקום את מלוא אוננו ואין עוד מה לחדש…כמו גם בנישואים…יום רודף יום, ולא לטובתו. בעבודה אצלנו היו אומרים: כשנותנים לידך עוזר, מתלמד, התכונן, הזמן לך מקום קבר. הוא שיירשך, יירש את מקומך: ראוי ורצוי שתדע איפה אתה עומד ותתכונן"

"גם אני צריך כבר להתכונן…"- הוסיף בקומו ובנערו מעליו סלילי אבק בלתי-נראים. "סליחה על כל הזמן שגזלתי ממך… והנה נהיה מאוחר. עזרת לי …בכך ששמעת אותי. אתה יודע מה? " – הוסיף לפתע כמחשבה מאוחרת. "הנה אנחנו חברים…אני מוריש לך את מרדית…אולי תדאג לה, תשאל לפעמים מה שלומה, כמו שהיא שאלה לעתים אותך אחר …אתה יודע, אחר פטירת אשתך ז"ל. את זה לפחות אתה חייב לה…אני - אינני חושב שאשוב לכאן יותר. אני קשור בכל נימי נפשי במולדתי…גם בפרדיטה עכשיו, שהיא צחה ולבנה ויפה כמו פתית שלג…, כאותם פתיתי שלג לבנים, בהם לבי קשור, באותו לובן הצח בהרים. אזכור אתכם לטובה…ביליתי כאן כמה שנים, שנים טובות מאד – ורעות כאחת. " הוא הביט זה לראשונה בערב זה בשעונו, ולקח את מעילו. בראש מורכן ליוויתיו אל בית המדרגות.

"רק שלא תתחרט אחר כך…שלא תשוב…" אמרתי בלאט, והנחתי כף ידי על כתפו לברכה אחרונה.

נ. ב.

נרשם 9 שנים אחר כך.

הוא באמת לא שב.