פרשת ויחי/ צב'יה כהן

אקדמת דברים

פרשת ויחי עוסקת במיתתו של יעקב , טרם תחילת שיעבוד בני ישראל במצרים. הפרשה פותחת כך: " ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" (בראשית מז' כח'). ימי חייו של יעקב היו מאה ארבעים ושבע שנים. ה"כלי  יקר" מפרש כי שתי תקופות חיים היו ליעקב האחת בת מאה ושלושים שנה, והשנייה בת שבע עשרה שנה, תקופת היותו במצריים, ובסך הכל חי יעקב מאה ארבעים ושבע שנות חיים בשתי התקופות. הפסוק הפותח מעלה את השאלה מה הקשר בין שתי תקופות ימי חייו של יעקב, ובפירוט בין מהות חיי יעקב ואיכותם, ובין תחילת שיעבוד ישראל במצרים המסופר בפרשה הבאה?

מהות חיי יעקב ואיכותם

המדרש מבאר כי מאה ושלושים שנות חייו הראשונות של יעקב היו "מעט ורעים".  תחילתם, במאבקים עם עשו, המשכם, בעינוי שהתענה יעקב במשך עשרים ואחת שנים בעבודתו אצל לבן עבור לאה ורחל, כאשר הוא רחוק מבית הוריו, לאחר מכן בא עליו מות רחל אשתו האהובה , וסופם, באבדנו לכאורה של יוסף, שהלך מעמו למשך עוד עשרים ושתיים שנים. לעומתם, התקופה השניה בחיי יעקב, היתה תקופה קצרה של נעימות ושלוה. אלה הם שבע עשרה (17) השנים האחרונות והטובות בחיי יעקב (17 בגימטריה "טוב") בהן זכה יעקב לפגוש מחדש את בנו אהובו יוסף, וליהנות מיתרת ימיו בנועם ובשובע בחיק משפחתו וילדיו. בכל זאת, אומר המדרש, כי למרות שיעקב חי בסך הכל מאה ארבעים ושבע שנים בשתי התקופות, הוא לא מילא את שנותיו כלומר: יעקב הלך מן העולם הזה בקיצור שנים. ובלשון הכתוב, "ויקרבו ימי ישראל למות" (בראשית מז' כט'). לשון זו של הכתוב מורה על כך שהאדם לא השלים את השנים שנקצבו לו כשנות חיים בעולם הזה. סבלו של יעקב וקיצור שנות חייו באו בחשבון שיעבוד ישראל במצרים כפי שאפרט להלן.  

מה בין אורך שנות חיי אדם ואיכותם, ובין שמירת עם ישראל

קיים חיבור מיוחד בין שנות חייו של יעקב, הן במובן אירועי חייו והן במובן אורך שנות חייו, ובין תחילת שיעבוד ישראל במצרים. טיבו של חיבור זה הוא רוחני והוא מציג את המשוואה הבאה: כאשר מסתלקת נשמתו הגבוהה של יעקב אבי האומה מבני ישראל, יכולים היו המצרים להתחיל את תקופת שיעבוד בני ישראל במצרים. לפני הסתלקותו של יעקב מן העולם, לא היה יכול להתחיל שיעבוד ישראל בידי המצרים. ה"כלי יקר" מאריך בפירושו על הדברים ואומר כך: כל עוד היה יעקב בחיים הגנה רוחו על בני ישראל. בזכותו, בני ישראל זכו לשפע גשמי ולאחוזה באדמת מצרים בארץ גושן. בעת שקרבו ימי יעקב למות, החלו המצרים בפה רך כלומר בעדינות את השעבוד, תוך הטלת מגבלות מסוימות על בני ישראל. רק לאחר מות יעקב ובעיקר לאחר מות יוסף, עברו המצרים לשיטות השעבוד הקשות הידועות. כך, מסתבר כי במאבק הרוחני בין כוחות הקדושה הרוחנית של בני ישראל לכוחות הנפש הנמוכים המיוחסים לגוים, קיומה בחיים של נשמה גבוהה בקרב בני  ישראל, מהווה חומת שמירה והגנה על עם ישראל. לעומת זאת כאשר מסתלקת מן העולם נשמה רוחנית גבוהה של מי מעם ישראל, כמו נבקע בקע בחומת הגנה זו, ומתאפשר לכוחות הנפש הנמוכים של הגויים להזיק לעם ישראל. כך בדיוק החל שעבוד מצריים עם הסתלקות נשמת יעקב מן העולם ומבני ישראל. עוד עולה מן הכתוב, כי היה נחוץ לקצר את שנות חייו של יעקב כדי לאפשר את תחילת שעבוד ישראל במצרים. כי כאשר הקדושה הגבוהה נמצאת בעם ישראל אין יכולת לכוחות ההיזק הנמוכים של הגויים לעמוד מולה. לכן אילו לא היו ימיו של יעקב מתקצרים, לא היה השעבוד מתחיל, אלא נדחה לזמנים מאוחרים יותר. דחית השעבוד משמעה מתן הטבה לעם ישראל. במאבק בין כוחות הקדושה והכוחות הנמוכים, עם ישראל צריך היה לשלם על הטבה זו של דחיית השעבוד.  התשלום היה בדרגת סבל גבוהה יותר בשעבוד עצמו. אם כך, יעקב שתקופת מאה ושלושים שנות חייו הראשונות היו "מעט ורעים" כאמור, שילם בסבלו הרב ובקיצור שנותיו, כדי ששעבוד ישראל במצרים יתחיל במועד, ללא כל דחיה, וכדי שסבל השעבוד יהיה בבחינת נסבל עד לגאולת ישראל ממצריים לאחר מאתים ועשר שנים. אלה הם חשבונות גבוהים בהנהגת השם, לפיהם סבלה של נשמה גבוהה כנשמת יעקב אבינו וקיצור שנותיה בעולם הזה, באים במקום סבלות ישראל בשעבוד ארוך.

הכתיבה ברמז היא לימוד רוחני נשגב

כיצד נלמדים עניינים אלה מן הכתוב? כידוע ארבע שיטות לפירוש התורה: פשט רמז דרש וסוד (פרד"ס). הכתוב מדבר בפרשתנו ברמזים. כלומר: במילות הכתוב ניתנים הרמזים ללימוד הרוחני הנחבא בכתוב. דיבור ברמז הוא יסוד רוחני בחיבור בין השם ועם ישראל. ככל שהכתוב רומז יותר, כך דרגת המידע הרוחני הנחבאת בו היא גבוהה יותר,  והאדם נדרש להבין הבנות גבוהות יותר של הכתוב. הכתוב מדגיש אם כך, שיעקב חי "ויחי" כדי לרמוז שרק במיתתו ניתנה רשות לכוחות הנמוכים של מצרים לשעבד את בני ישראל. לכן, כל זמן שיעקב חי לא יכלו המצרים לשעבד את ישראל. הכתוב מדגיש עוד את שתי תקופות חייו של יעקב, כדי לרמוז שבתקופה בה סבל יעקב, סבלו לא היה לחינם, אלא הוא סבל עבור כל עם ישראל. הכתוב מדבר עוד בלשון "ויקרבו ימי ישראל למות" כדי לרמוז שקוצרו שנות חייו של יעקב, וכי קיצור שנות חיי יעקב לא בא בחינם, אלא לצורך קיצור שעבוד ישראל במצרים.

מסתבר אם כך, כי הכתיבה בתורה ברמזים מצריכה אותנו להבין את משמעותם הרוחנית של הדברים, מעבר לאמירה הפשוטה. הלימוד המרומז בפרשה הוא אם כן לימוד של מקצת מהחשבונות הנשגבים של השם: סבלו של היחיד נחשב לעיתים כנגד סבל כלל עם ישראל, קיצור שנות חייו של יחיד בעם ישראל באות לעיתים כנגד שנות חיים של רבים מעם ישראל. חשבונות אלה הם בלתי נפרדים מן הערבות ההדדית הקיימת בעם ישראל, וגורלו של כל יחיד בעם ישראל , קשור קשר אמיץ ובל יינתק מגורלו הכללי של עם ישראל. בדיוק כמו יעקב אבינו, גדולי הדור הרוחניים מהווים חומת שמירה והגנה על עם ישראל ובהסתלקותם מן העולם אנו מבקשים בקשות מיוחדות מן השם להגדלת השמירה וההגנה על עם ישראל. אלה הם כללים רמוזים והדרכה רוחנית שקיבלנו בקבלה מסיני, והכל בגדר חשבונות אין סוף של הקדוש ברוך הוא.

סיכום

פרשת ויחי מלמדת אותנו , כי כאשר בתוך עם ישראל, נמצאים בני אדם גבוהים רוחנית, המקדישים עצמם לעשות רצון השם, יש בכך כדי לספק לעם ישראל שמירה והגנה לעילא. בימים אלה, אנו עדים לפרשיות שונות המעמידות במרכז השיח הציבורי בישראל את השמירה וההגנה על עם ישראל, על ידי צ.ה.ל.  פרשת החיל אלאור עזריה העלתה שאלה של ירי מיותר ולא נדרש, בעוד פיגוע הדריסה בטיילת ארמון הנציב, בו מתו ארבעה מטובי בנינו ובנותינו, העלתה שאלה של השתתפות רק מקצת מן החיילים בירי על המחבל. מדובר בדילמות קשות. קשה עוד יותר לעמוד במקומם של מי שנאלצים להתמודד בסיטואציות אלה מול מפגעים, שכוונתם לפגוע ביהודי רק בגלל היותו יהודי. מכל מקום, בין ירי מיותר לירי חסר, וכחלק בלתי נפרד מן המאמץ להגנה ושמירה על עמנו, עלינו לשאוף לכך שיהיו בקרבנו אנשים רוחניים הקרובים אל דרך השם, עושי רצונו באמת ובתמים, כי הם בבחינת חומת שמירה והגנה מעולה לעם ישראל באשר הוא, בכל עת.