בסד

פרשת מקץ/ צב'יה כהן

אקדמת דברים

פרשת מקץ נפתחת בפסוק : "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר" (בראשית מא' א'). הפרשה מספרת תחילה על חלומות פרעה ועל פירוש יוסף לחלומות אלה, וממשיכה בדרכו של יוסף לגדולה, במינויו כמשנה למלך מצריים. למרות האירועים החשובים המסופרים בפרשה, הפסוק הפותח את הפרשה, ושמה של הפרשה עוסקים בקץ, בסיום. שמה של הפרשה והפסוק הראשון בה טעונים הבהרה: ראשית, ממתי, ומאיזה אירוע חלפו שנתיים ימים? שנית, מדוע חשוב שהכתוב יציין את חלוף הזמן ? שלישית מהו הקץ בו מדבר הכתוב ? על כך ועוד במאמר זה

מה בין שכחה זיכרון וקץ

בפסוק המסיים את פרק מ' בחומש בראשית נכתב: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (בראשית מ' כג'). מכאן מובן כי השנתיים המוזכרות בפסוק א' בפרשה הינן שתי השנים שחלפו מאז השתחרר שר המשקים מבית האסורים. מדוע כופל הכתוב פעמיים במילים "לא זכר" ו"וישכחהו"? ה"כלי יקר" מביא כפירוש לפסוק זה את דברי הנביא ירמיהו "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו" (ירמיהו יז' ה') ומפרש: על יוסף נגזרו שנתיים נוספות של מאסר, לאחר ששר המשקים השתחרר מבית האסורים. שנה אחת של מאסר נוספה ליוסף כנגד זה שבטח בשר המשקים שיזכיר אותו לפני פרעה, במקום שיגלה את מידת הביטחון הראויה בהשם, שהוא לבדו ישחרר אותו ממאסרו. יוצא מדבריו של הכלי יקר כי הביטחון של אדם באדם, מביא לכך שהאדם לא זוכר שכל הקורה אותו הוא מאת השם, וכך הוא מפחית מן הזיכרון שיש לאדם כי השם הוא הפועל לבדו. בהמשך, הציפיה לישועה מיד אדם, מביאה לכך שלבו של האדם סר מן השם כדברי הנביא ירמיהו. זוהי שכחה שמשמעה טשטוש הידיעה הרוחנית המצווה את האדם להכניס את השם לכל דבר ועניין בחייו. לא בכדי אנו מצווים לזכור בתפילותינו את השם. כך, בתפילת שחרית בפרשת "ציצית" נאמר: "וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם...למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי..." עוד אנו מצווים לזכור במשך כל ימות השבוע את יום השבת, ולהתכונן לשבת כל השבוע כמובא בתלמוד "שמור וזכור בדיבור אחד". על אי הזיכרון של השם והביטחון שבטח באדם נותר יוסף בבית האסורים שנה. שנה נוספת, כמת המשתכח מן הלב לאחר שנת האבל, נותר יוסף אסור כנגד "ומן ה' יסור לבו" כדברי הנביא ירמיהו. אם כך שתי שנות המאסר הנוספות הן בבחינת תיקון להתנהלותו של יוסף. שמה של הפרשה והפסוק הראשון בה מלמדים אותנו את תמצית הלימוד הרוחני הזה: רק כאשר האדם זוכר בוודאות ובזיכרון יומיומי כי השם הוא מקור הכל, והוא בוטח בו לבדו, הוא מכניס את השם לכל הקורה אותו בחייו והשם איננו משתכח מליבו. רק במצב כזה, בשלה העת להביא את קץ חשכת מאסרו של יוסף, ולרוממו לגדולה רוחנית וגשמית כמשנה למלך.

הקץ כיצד?

על ידי הארה באור רוחני וציפיה מתמדת לסיום הקץ

אומר רשי: "וכל לשון קץ סוף הוא". גם המילה קיץ באה מלשון קץ. קיץ הוא אכן סופו של המעגל הרוחני בשנה היהודית. אבל קיץ היא גם לשון יקיצה והתעוררות בעת כניסתו של אור. כזכור מפרשת וישב, מאז חטא אדם הראשון נולדים בני האדם לתוך עולם התיקון. תכלית קיומו של עולם התיקון ובני האדם בו היא לתקן את החטא הקדום. התיקון נעשה בכך שהאדם היהודי דבק בעשיית רצון השם, שלא כמעשה החטא. לשם כך עליו להילחם בכל ההשפעות הזרות העלולות להניא אותו מלעשות את רצון השם. ההשפעות הזרות הללו הן בבחינת חשיכה, שכן הן מונעות את ההארה הרוחנית של הנהגת השם. במצבים אלה נדרש האדם דווקא להאיר את האור הרוחני האלוקי בדבקותו בהשם. זוהי העבודה המורכבת הנקראת "תיקון". ההארה הרוחנית הנגלית בעשיית התיקון היא זו המקרבת את קץ התיקון. כך, עם ישראל מצווה לחיות בציפיה מתמדת לגאולה, שהיא בבחינת עולם של הארה רוחנית גדולה, המסוגלת להביא קץ לסבל של עולם התיקון. אבל ביחד עם הציפיה לגאולה יש להמשיך ולדבוק בהשם, כדי להביא את ההארה הרוחנית, להאריך את רוחנו, ולבטוח ביטחון שלם בהשם כי הוא זה שיביא את אור הגאולה לעם ישראל ולעולם כולו.

האם יש לנקוט פעולות ממשיות לסיום התיקון

לעיתים כרוך בעבודת התיקון סבל אנושי לא קל שבעטיו מבקשים בני האדם להביא סוף למצבי תיקון מסוימים בעולם התיקון. מתוך כך שחיי האדם בעולם התיקון קצובים לו, לעיתים מתקשה האדם להמתין לשינויים רוחניים וגשמיים מאת השם, ונוטה לפעול פעולות ממשיות כדי להביא לסיומם בפועל של מצבי תיקון בחייו או בחיי בני דורו. הדיאלקטיקה הזו מעלה מספר שאלות: האם יכול האדם לקבוע זמן קיצו של תיקון, והאם בני האדם רשאים לפעול פעולות ממשיות להבאת מצבי התיקון לסיומם? אומר מדרש הזוהר הקדוש על פרשת מקץ: "קץ שם לחושך" "זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה" וכן "לכל זמן ועת לכל חפץ" (קהלת ג' א'). הצמח צדק (רבי מנחם מנדל שניאורסון האדמו"ר השלישי בחסידות חב"ד מלובביץ' 1789-  1866) פירש את מדרש הזוהר על פרשת מקץ באמרו: יש זמן קצוב לחשכת הגלות. זמן זה נקצב על ידי השם והקץ בא מהשם. פירושו של דבר הוא שכאשר האדם היהודי ממתין לזמנים הנקצבים על ידי השם ובוטח בו, מצבי התיקון מסתיימים בהשגחה ניסית, כלומר, נעשה היפוך מיידי ביד השם, ממצבים חשוכים, למצבים של הארה רוחנית גדולה ורווחה גשמית. כאלה היו הניסים בפורים ובחנוכה בהם יצאנו מחשכה לאור גדול. בסיום התיקון ביד השם, מצבי התיקון החשוכים נעלמים בקלות כלא היו. אולם, כאשר האדם מתערב התערבות ממשית לסיומם של מצבי תיקון ודוחק את הקץ, בדיוק כפי שעשה יוסף כשפנה אל שר המשקים, הקץ מתמשך לעיתים יותר.

ארץ ישראל וסיום תיקון הגלות

על הנהגה רוחנית זו שאין לדחוק את הקץ מבוסס מאמר שלושת השבועות כדברי רבי יוסי בר חנינא : "שלש השבועות הללו למה? אחת שלא יעלו לישראל בחומה ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן ישראל יותר מדאי" (תלמוד בבלי מסכת כתובות). שלושת השבועות הללו עמדו בלב המאבק הרוחני בעם ישראל ערב הקמת המדינה. היו מי שאמרו כי יש להישמע לשלושת השבועות, ולא לדחוק את קץ הגלות, אלא להמתין לכך שהשם יגאל את עם ישראל מחשכת הגלות וישיב את עם ישראל לארץ ישראל בשיבה ניסית ממש כביציאת מצרים, "על כנפי נשרים" (שמות יט' ד'). לעומתם היו מי שטענו כי בשלה העת לעשות מעשה ולסיים את תיקון חשכת הגלות במעשה ממשי, על ידי הקמת מדינת ישראל והבאת  שרידי השואה לארץ ישראל. בסופו של מאבק ניצחה כידוע התנועה הציונית והובילה את הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. אמנם, עם ישראל שב לארץ ישראל, ומצבנו השתפר פלאים, אך לא נראה כי התערבות זו בתיקון הגלות, אכן הביאה לקץ חשכת הגלות. הביטוי לכך הוא מציאות החיים המורכבת עימה אנו מתמודדים במדינתנו. אין ספק כי בדרך נעשו גם טעויות שמקשות עלינו גם כיום ואנו משלמים עליהן מחירים רוחניים וחברתיים. עדיין, משך עשרות בשנים, עם ישראל מגשש את דרכו הרוחנית אל השם, ולא צועד בדרך השם בצעדים ישירים ובוטחים. עדיין, אנו נאלצים להתמודד עם אויבים מבית ומחוץ והודפים נסיונות חוזרים ונשנים של אומות העולם לדה לגיטימציה של מדינת ישראל. ובעיקר, עדיין אנו משלמים בגופם ובנפשם של קרבנות העם את מחירי הקדמת סיום תיקון הגלות במעשה ידי אדם. ייתכן כי הקמת מדינת ישראל בכוח הזרוע במלחמת מעטים מול רבים, היתה בבחינת צעד ממשי לסיום חשכת הגלות , שביטא על כרחו ,את חוסר בטחונו של העם בדרך השם, ואת חוסר רצונו להמתין לגאולת העם והארץ בזמן רוחני מתאים יותר, ביד השם. אולי היה זה כורח השעה שלאחר השואה, ואולי היה זה האתוס של הקמת המדינה היהודית, שהתבסס דווקא על ניתוק היהודי הגלותי מן הדת, ובניית דמותו של הישראלי החדש כלוחם ללא חת על ארצו ועל מולדתו. לא קל לברור בין הדעות וממילא אנו חיים במציאות חיים מורכבת. מכל מקום את מחיר הקדמת תיקון חשכת הגלות אנו משלמים תוך חישוק שפתיים ובאיפוק רב, מתוך ההבנה הרוחנית כי כזו היא ההנהגה האלוקית כאשר האדם מתערב להקדמת סיומו של תיקון בעולם התיקון.

אכן, ההתערבות האנושית לסיומם של מצבי תיקון מבוססת על ידיעת הטוב מרע שהושגה על ידי אדם הראשון בחטא הקדום. ידיעת הטוב מרע מקורה אלוקי, וככל שהאדם מחובר יותר אל השם, דרגת ידיעת הטוב מרע היא גבוהה יותר, והיא פועלת במציאות פעולות טובות יותר לאדם ולעולם. אם כך כשמדובר בהתערבות יד אדם להבאת הקץ, ההישגים תמיד יהיו מסוימים, חלקיים ולא מושלמים. לעומת זאת כשמדובר בהתערבות אלוקית לסיום התיקון, חשכת התיקון נעלמת כלא היתה, בדרך נס. בכל זאת, כדי שהתערבות האדם לסיום התיקון אכן תפעל פעולה מוצלחת במציאות, יש להכיר בהנהגה האלוקית כמקור הכל, לערב את השם במהלכי סיום התיקון בכל רגע, להתקרב אליו, ולבקש שמירה והגנה בתהליך זה. בעיקר עלינו לבטוח בהשם כי על אף המעשה האקטיבי לסיום התיקון רק השם הוא זה שיביא את הקץ למצבי החושך בעולם התיקון. וכן. צריך לצפות גם לניסים, שהרי אין ספק שבהקמת המדינה ובמלחמות ישראל היו ניסים גלויים.  

חנוכה קיצו של חושך רוחני

את שמונת ימי חג החנוכה בהם נקראת פרשת מקץ, אנו חוגגים כזכר להצלחתו של המרד החשמונאי בשלטון היווני של אנטיוכוס בארץ ישראל. במרד בו נצחו המכבים את השלטון הזר, הצליחו המורדים לשחרר את ירושלים ואת בית המקדש משלטון היוונים והמתייוונים ולהחזיר את עבודת הקודש לבית המקדש. היה זה אור רוחני גדול שבא לעם ישראל לאחר שלוש שנים בהן הופסקה עבודת הקודש בבית המקדש בגזרת היוונים. מדובר בהישג שתכליתו היא תכלית רוחנית בלבד, והיא בודת השם. המרד ביטא את זיכרון עבודת השם ואת ביטחון המכבים בשם ובפועלו בדרגה הגבוהה ביותר. לכן, המרד הצליח בדרך ניסית, במאבק של מעטים מול רבים. יחד עם זאת יש לזכור שהמרד נמשך עוד עשרים שנה לאחר שבית המקדש טוהר וחודשה בו עבודת השם. אם כך, התערבות המכבים במצב התיקון עם היוונים היתה נכונה והיא הצליחה ככל שתכליתה היתה חידוש עבודת השם הרוחנית בבית המקדש. תכלית רוחנית זו היא שהסתייעה בנס של ניצחון המעטים את הרבים, בנס חנוכת המזבח בבית המקדש ובנס פך השמן.

 סיכום

לפני ימים מספר התקבלה החלטת מועצת הבטחון של האו"ם (החלטה 2334) לפיה ההתנחלויות הישראליות  בשטחים שנכבשו ב1967 כולל העיר העתיקה והמקומות הקדושים ליהדות בה, אינן חוקיות.  ההחלטה, בעת הזו, נראית בעיני רבים הזויה, וחסרת כל בסיס ממשי. אולם אם נבדוק היטב נראה כי ההחלטה היא המשך ישיר לתוכנית החלוקה מ 1947 לפיה ירושלים ובית לחם הקדושות לנצרות יהיו שטח ניטרלי בחסות האו"ם. מה השתנה מאז? החזקה שיש כיום לעם ישראל בירושלים ובנותיה וביישובים המצויים בשטח ממלכת בית דוד הקדומה, היא השינוי המעורר אנטגוניזם לישראל בין אומות העולם. אך זוהי דרכה של המלחמה הרוחנית שהיא מלחמת האור בחושך. במצב בו השיבה לארץ ישראל נעשתה ביד אדם, כל צעד שנעשה על ידי הקדושה ולתכלית רוחנית, בהכרח יהיה כרוך במאבק עם כוחות נמוכים יותר המיוצגים על ידי אומות העולם.

הבשורה הטובה באה עם ההבנה כי דרך השם לסיום התיקונים ולהכנסת אור רוחני ורווחה גשמית בחיי עם ישראל היא תמיד הדרך הקלה והטובה יותר, וכי גם כיום נוכל לבקשה. לכן, עלינו להתחזק התחזקות רוחנית בהשם כי רק השם מסוגל לגרש את חשכת שנאת ישראל. טוב נעשה אם נמהר לדבוק בדרך אבותינו הרוחנית מקדמת דנא. זוהי הדרך היחידה בה נוכל להכניס את השם לחיי עם ישראל, לזכור אותו ואת מצוותיו תמיד בכל רגע ובכל שעה, ובכך נאפשר לו לסיים עבורנו את התיקון עם עמי העולם בקלות ובמהירות. מי ייתן ובחג האורים הזה, בדיוק בתשובה להחלטת מועצת הביטחון, נזכה להאיר באור רוחני גדול המאיר כלפי כולי עלמא בהתקרב עם ישראל אל דרך השם.