פרק מספר:

שיעור בגזענות/אמהי"ד


"בכל שנה ושנה יוצאת מבית ספרנו משלחת נוער", זו בדרך-כלל תחילת הנאום של אחד החנפנים כשהוא צריך לנאום על הבמה בחצר בית הספר ולספר מה קרה בטיול לחו"ל ש"החבר'ה הטובים והמצטיינים, מלח, פלפל וכורכום הארץ" קיבלו בחינם, ועוד בזמן הלימודים.

לטיולי המשלחות האלה לוקחים רק תלמידים שסגל בית הספר בטוח ש"לא ישדדו זקנות בפראג, לא יעשו בלגן בבתי מלון בפריז ולא ינסו לרמות סוחרים בדרום אפריקה ולעשות איתם עסקאות שיביישו את בית הספר ואת מדינת ישראל".

אבל במיוחד נזהרים מתקריות דיפלומטיות שאנחנו הנוער ה"מובחר" יכולים לעשות למדינה.

לי אין בעיה עם זה שלא מוציאים אותי לחו"ל. תמיד רציתי לנסוע, אבל אם זה אומר לוותר על עזרה למאבטח שמרביץ לניאו-נאצים שמפריעים בטקסים במחנות בפולין או בלא לצעוק על סנטורים אנגלים "אמרנו לכם", אז אני מעדיף להישאר בארץ.

אני גם שם זין על זה שאני "כבשה שחורה" בבית הספר בצפון תל אביב. אין לי בעיה גם עם רוב המורים, כי כל עוד הממוצע שלי לא נופל משמונה, אני תקוע להם כמו עצם בגרון וגם אין לי בעיה עם שאר התלמידים בכיתה, למרות שהם דומים יותר לרובוטים, כל-כך תחרותיים, שאפילו לעברית יש להם מורה פרטי. אני לא צריך להתאמץ כל-כך כדי להצליח.

גם החברים בבית ספר, שהמורים ועוד כמה אנשים מנסים לטפח כאילו היו גזע עליון, יודעים, בניגוד למחנכיהם, טוב יותר, במיוחד הבנות. ככה שאני יוצא עם איזה בחורה שאני רוצה. אני לא רוצה להגיד מאיזו עדה ומאיזה מעמד, אבל חוץ מהמשיכה המינית ומהאהבה שאני נותן, אני מרגיש שאני עושה בכך גם שליחות אידיאולוגית, ואולי זאת הסיבה שבחרתי בפרויקט "בני השכונות לומדים בצפון", כי הבנות בשכונה שלי לא מעניינות אותי כל כך. רובן צופות בכל זמנן הפנוי בטלנובלות או במלודרמות והחיים שלהם גם נראים ככה.

ולמה אני אומר את כל זה? כי בסוף הגיע היום שבו נסעתי לחו"ל מטעם בית הספר, וכל הסיפור הזה עדיין בחקירה: בין חנוכה לפורים אין שום חופש לתלמיד ממוצע, ובמשך שלושה חודשים הרובוטים, כשאני לפעמים חייב להתנהג קצת כמוהם, מתחילים להשתגע מעודף מאמץ ומחוסר שינה. לקראת ט"ו בשבט פורסמה מודעה על לוח המודעות, ובה מידע על טיול מיוחד ומפתיע לחו"ל. במודעה נאמר ש"פרטים יבואו בהמשך".

לא ראיתי את המודעה, כי אסור לי להתקרב ברדיוס של שישה מטרים ללוח, לאחר שתליתי שם כמה דברים שבאו להם לא טוב, כמו דרישות לבטל את שעת האפס ודרישה לחסל את הילד מהפרסומת של מעדני החלב.

מושיקו העיר את תשומת לבי לעניין. וכאשר שמעתי את המילים "חו"ל" ו"מפתיע", כבר החלטנו לוותר על שיעור אנגלית (מילא לא מלמדים אותנו את העקרונות החשובים בשפה, שהם "גוד דאם", "מאד'ר פאקר" והכי חשוב "גוד דאם מאד'ר פאקר"), ושמנו פעמינו, איך אומרים החנונים, לחדר של סגן המנהל, מר לוין, שהוא הגזען הגדול ביותר (וגם הלבן ביותר) מבין כל הנפשות הפועלות בבית הספר. למשרדו ניגשנו עם מטלית ספונג'ה ודלי. לא שהתקרנפנו, פשוט ככה זה כשחיים במשטרים אפלים.

דפקנו בדלת. הוא ישב ושיחק בחצים ומטרה. כשהבחין בנו קיבל אותנו ב"שלום" מזויף יפה. החלטתי לא לוותר על הפעם היחידה שהוא במצב רוח טוב כאשר הוא רואה את מושיקו, ומיד התחלתי בנאום מרגש:

"שלום, מר לוין, אני יודע שהיו לנו חילוקי דעות בעבר. אני יודע שאתם לא חושבים אותי למלח הארץ בדיוק. אני יודע שעד עכשיו לא יצאתי לאף טיול משלחות, אבל אני חושב שאוכל לייצג בכבוד את בית הספר ואת המדינה. אפשר אולי לקבל פרטים על הטיול החדש?"

מר לוין לא הצליח להסתיר את חיוכו.

"איך ראית את המודעה?" שאל. הצבעתי על מושיקו, ומר לוין הבין.

בנקודה הזאת חשבתי שהוא יזרוק אותנו מהמשרד ויכריח אותנו לעשות ספונג'ה, אבל להפתעתי הוא פשוט שמח לבקשתי.

"זה טיול קצת שונה, משלחת קטנה ואיכותית. אני חושב שתוכלו לבוא".

מרוב הלם כמעט שכחתי לשאול על הטיול, אבל מושיקו טיפל בכך.

"הטיול הוא משהו חדש שמשלחות נוער מהארץ עוד לא עשו, טיול לאוקראינה!"

"לקבר רבי נחמן מברסלב?!", מושיקו שאל וקפץ בהתלהבות.

"לא לא, מה פתאום? אתה רוצה שבית ספר ממלכתי בישראל יסכן בני נוער וינסה לקרב אותם קצת ליהדות?!"

"אז לאן זה?" ניסיתי להרגיע קצת את האווירה.

"על צ'רנוביל שמעתם?"

"זה לא מסוכן, חיים?", כבר העזתי לקרוא לו בשמו הפרטי.

"מה פתאום, זה קרה לפני הרבה שנים. נבקר בכור, במעבדות ובערים מסביב, זה יהיה נפלא!"

חודש אחר כך טסנו לאוקראינה. ההכנות לביקור בכור הגרעיני היו מפרכות. היינו בבדיקות רפואיות נרחבות. ההורים נבהלו, אבל אמרו להם שהקרינה בכור כבר יותר קטנה מקרינה של צילום רנטגן. אני ומושיקו הלכנו לעשות שישה צילומי רנטגן פנורמיים כדי להתחסן, על כל מקרה שלא יבוא.

לקחו אותנו לסיור מוקדם בדימונה ולמחנה לימודים של שגרירים צעירים. היה שם נהדר, ממש כמו נופש, למרות שלימדו אותנו דברים מעיקים כמו ציפייה נאיבית לשלום אזורי. אחרי שנשלמו כל ההכנות, קנינו את כל הדברים ושילמנו מה שצריך, היינו מוכנים ליציאה.

בשדה התעופה, מקום יפה, האמת, אבל רועש, הקריא מר לוין, ראש המשלחת, את שמות המשתתפים.

"בוקר טוב. בעוד ארבעים וחמש דקות נמריא לאוקראינה", מנהל בית הספר שלח את ברכתו, אבל לא היה יכול להגיע כי הוא נפגש עם בוחרים פוטנציאליים. "נוכחות: מזרחי, כדורי... חגג'? , ארוסי?!"

מוזר. היו שם תלמידים מכל השכבות. ובכל זאת, זאת הייתה הפעם הראשונה שקריאת שמות בבית הספר לא הכילה אף שם משפחה שנגמר ב"ביץ'" או ב"ברג" או ב"שטיין", חוץ מאחת, שירלי פיינשטיין, בחורה שמנה ורעבה שעל פניה, בדיוק באמצע, מתנוסס פרונקל ענק.

נחתנו בקישינב, בירת מולדובה. המולדובים הם אנשים נחמדים מאוד. הבעיה היחידה שלהם, חוץ מזה שהמדינה הזאת, איך נגיד, היא לא בדיוק מפותחת וגם נמצאת בסוף העולם  - זה שאין להם שפה מולדבית משלהם. אנחנו דיברנו איתם ובינינו רק אנגלית, כי לדבר לידם עברית או שפה לאומית זה כמו לשחק עם ממתק ליד תינוק. הם סיפרו לנו איך ב-1989 התחוללו שם מהומות רק מפני שלא הייתה ועדיין אין שפה מולדובית. רק אצלנו הוציאו לאליעזר בן-יהודה את הנשמה...חֶיילם!

התפלאתי למה לא נחתנו באודסה, שהיא באוקראינה, ועיר והרבה יותר חשובה ועם הרבה יותר בלונדיניות. הסיבה היחידה שסגן המנהל הצליח לספק היא שהרבה מאבות האומה באו מאודסה, לכן זה קשור מאוד לציונות ולא מתאים לטיול רשמי של מערכת החינוך של מדינת ישראל.

בערב שלאחר מכן עשינו טקס ליד המצבה, לזכר קורבנות השואה מקישנייב ולקהילות נוספות בסביבה. מושיקו קרא תהלים. הוא עדיין חשב שהוא יכול לברוח מהטיול ולקחת טרמפים עד לעיר אומן, שבה קבור רבי נחמן מברסלב.

ילדות מולדוביות בנות חמש-עשרה הגישו לנו זרי פרחים, ומר לוין לא היה יכול יותר להסתיר את התרגשותו מהטקס. כבר חשבתי אולי להישאר במולדובה, כי למרות שזה סוף העולם, נער בן שבע-עשרה יכול לחיות שם בשקט, כמו בן-אדם. אבל לא רציתי להתעסק עם הנהלת בית-ספר, עם הביורוקרטיה של מקלט מדיני וגם לא יכולתי לסבול את הקור.

היום שלאחר מכן היה היום הגדול. נסענו\דחפנו שעות בקרונית נוסעת שעברה הרבה קילומטרים ועדיין לא מתה, ונשבענו שיותר לא נתלונן על האוטובוסים המסריחים שמספקים לנו לטיולים שנתיים. הגענו לעיירה הנטושה שבה נמצא הכור הגרעיני של צ'רנוביל. באמת חור, ואלו שצחקו על דימונה פתאום התגעגעו אליה.

הרבה בנות שהתחלתי איתן במהלך השנים באמצעות המשפט "סליחה איך מגיעים ל..." ו"איפה זה...", ענו לי במשפט "סוף העולם ימינה" או בווריאציות דומות, אבל חיפשתי ימינה ושמאלה וראיתי רק שלג.

בכניסה למתקן הגרעיני שאל מר לוין את כולנו אם אנחנו אוהבים את בית הספר ורוצים להישאר בו, שאלה שגרמה לנו לחשוב שהבן אדם יצא מדעתו ולבדוק אם כל החלקים של גופנו שלמים.

הפועלים האוקראינים שעבדו בסמוך לכור (לא ראיתי איך הם נראים, כי החליפות האדומות שלהם הסתירו הכול) אמרו לנו שלמרות שלא מסוכן להיכנס, צריך ללבוש מסכות אב"כ נגד קרינה.

התברר שמר לוין דאג לזה מראש וארז שתי מסכות, אחת לו ואחת לשירלי פיינשטיין, שלא רצתה את המסכה. היא זרקה אותה ואני תפסתי ראשון.

הכור בצ'רנוביל הוא מקום מכוער שמריח כמו ביצה סרוחה, אבל כל הדברים שראינו שם: הטכנולוגיה, המחשוב, המסטיקים שאיתם סתמו צינורות אורניום מעושר שהתפוררו היו שווים טיסה של ארבע-עשרה שעות ונסיעה בקרונית המוות.

אני לא זוכר כלום ממה שקרה אחרי שיצאנו מהכור. הייתי בסרט טוב, כמו הרבה וודקה ומה שמערבבים לי הח'ברה כשאני חוזר לשכונה.

לא ראיתי כלום, לא שמעתי כלום, רק את מושיקו קורא תהלים תוך כדי שהוא מתניע את הקרונית ובורח לכולנו. כנראה חזיתי בנס פך הדלק, כי בסוף החרגול באמת הגיע לאומן עם ארבעים ליטרים דלק ובקרונית דולפת. התעלפתי במקום.

התעוררתי בבית חולים באודסה, מיטה ליד מר לוין. האור של הניאון היה כל-כך חזק והרופאים עישנו. אז חשבתי שאני בחקירה, וישר קפצתי ואמרתי "יש לי אליבי!" הרופאים מלמלו משהו ברוסית ואז מר לוין אמר לי משפט שבחיים אני לא אשכח:

"אני רוצה...אני רוצה להיות חבר שלך!"

הוא צנח ולקחו אותו לגריאטריה, זאת הייתה תחילתה של ידידות. בית חולים סובייטי זה לא איכילוב ואפילו לא אבו-כביר. אני חושב שהם ניסו להפוך אותי למתעמלת של הגוש הקומניסטי, מתחו אותי במכשירים שמזכירים את האינקוויזיציה, אפילו בלי לדעת שאני יהודי.

אחרי חודש יצאתי משם כמו אדם חדש. חזרתי לישראל עם משלחת חילוץ מיוחדת, וקיבלתי כבוד של גיבור לאומי. אחרי הכול אסירי ציון היו בכלא הסובייטי ובמחנות העבודה ולא הכירו את בתי החולים שלהם.

ככה נגמר הטיול שלנו. את רוב חברי המשלחת לא מצאו. חגג' וארוסי קפאו והם מוצגים כיום לראווה במוזיאון הלאומי בקייב בתור "קורבנות המשטר" (מי שרוצה לראות אותם צריך לשלם חמשת אלפים רובל בכניסה), שירלי פיינשטיין הייתה מרוצה כי איבדה את הפרונקל שלה, אבל גם עוד כמה חלקים, היא נשארה באזור צ'רנוביל ופתחה חנות לקוסמטיקה שבה משתמשים בטכנולוגיה של הכור ומיועדת לאנשים שרוצים להירפא ממחלות עור אבל גם להתבודד מהחברה ומושיקו נהיה גדול בתורה והמנהיג הבלתי מעורער של חסידות ברסלב העולמית.

ואני, אני חזרתי ללימודים ולמרות שהפסדתי הרבה חומר והייתי חולה כל הזמן, הצלחתי וסיימתי בגרות מלאה בממוצע גבוה הודות לעזרתו של מר לוין החדש (אשתו טוענת שזה הוא).