רשימה:
מקום רב למחשבה /גד קל

 
על ספר השירה יחפה/ גבריאלה/ הוצאת ארגמן-מיטב 

שיריה  של גבריאלה מעוררים אותי למחשבה מעמיקה ומורכבת, למרות שלכאורה יש בהם רק פשטות, ישירות וגילוי לב. אני רואה את גבריאלה משתקפת בשיריה, והיא נשמה סוערת, רוגשת,

מלאת תזזית, בתנועה של סערת רגשות עוצמתית , שלעיתים  היא כה תמימה שמבקשת גמול של הבנה משתווה... שאיננה לעתים מוכנה לשמש כאסקופה:

-לכבוש בתום ובאהבה-

"באה אליך עירומה

עטופה ברטט ציפייה

בחסדה של המילה,

באה אליך ללא מורא.

באה אליך יחפה

על מצעה של תפילה

מדלגת על המשוכה

של נפש מייחלת ופתיה."

בחושניות ועוצמה נשית מטלטלת:

"מתכרבלת,

מתקרמלת

בִלְהַבְיור אש גופָך.

מתערסלת

מתערבלת

בנשימות

הדוהרות שלך.

גולה לארצך

מתדפקת על דלתך

הפרוצה,

צוללת

למעמקיך

ללא חיל ומורא,

מתערפלת

מתעטפת

באביונה.

מתערטלת

ללא פחד

מול עיניך המשתאות,

ומעכלת.

-  בפכחון ובשכרון של אהבה-

"שיכרוןהאהבה

על פלגי יין

באדיבותו של דיוניסוס

גולשת אהבתי,

מחליקה אל מחוץ לפיכחוני,

מחייכת אווילותי,

ומניחה בצד דעתי.

ואתה –

דורך ענביי למשעי,

נתזים, נתזים זורם בתוכי.

מתעטש מקיץ שהקדים,

מיינם של החיים.

מקדש אף שלא בשבתו

אומר "אמן" עלמה

שלא בְעִתֹו.

"עד דלא ידע".

יש בשירה של גבריאלה איזו  דהרה פראית של זאבה, שבטפרים שלופים היא מתנפלת על טרפה במלוא עוצמתה ולפתע כמו חתלתולה , היא מתמלאת רכות ועדנה  עם רגישות מופלאה. דומה כאילו היא מתחבטת אם לאחוז במושכות לבדה – או מתי אפשר להגיש את המושכות לאחר, או לבן-זוגה...

הזאבה שבתוכי

מייללת שירת חיים

מול ירח אדיש.

מאטה את הסללום

עםעודשיר

ועם ריקוד מוטרף.

*?Domine, vadis Quo

"אם אתה אוהב אותי

הותר לי מרחב לטעויות

כי הליבה שלי אנושית,

אינה חפה ממעידות.

אם אתה אוהב אותי

קפל אותי ברכות

הנח אותי עלמצעה של הזכות

להיות פגיעה,

להזיל דמעה

להיות אשה.

 את שני הניגודים שבשיריה של  גבריאלה מעדנת אהבתה לטבע הפראי, החופשי, זה שמריץ אותה ברגליים יחפות בחולות. אני מרגיש שלעתים היא

רוצה מאד להישאר - ולחוש כילדה קטנה – בשום אופן  היא לא משלימה עם העובדה שבעצם היא כבר אשה שבגרה...
 

"מתווכחת עם הגיל,

הוא לא יעקל:

את זכותי לצחוק

מדגדוג הרוח על פניי,

להל יחפה

ולשרוט את רגליי,

לדרבן את גופי,

לסעור אם חפץ,

או לרקוד את שיריי

מול ירח מוטרף.

או נושא אותך כדוגית על מים שלוים – או גלים סוערים.

אותה קוטביות ואותם ניגודים שגבריאלה מתארת במילים נוקבות,  קורעים אותה לא אחת  לגזרים:

מאין אוויר לנשימה

אני נושמת את ההבל העולה מגופָך.

מאין מציאות לנחמה

אני חולמת אותך רתום לאשליה.

וכשארגז הצעצועים ריק,

ונטול ילדות צחּוקה,

אני מאמצת זיכרונות

שתמיד רציתי שיהיו לי איתך.

ואז,

צינורות וירטואליים

מזרימים לנשימתי

אוויר פסגות

של אהבה.

אני חש בשיריה שהיא ידעה בהוויתה הפנימית ימים רבים ,רוויי עצבות וכאב. ומתוך אותם ניגודים – לא מעט פחדים, גם מן הלבד וגם מן הביחד...

"היופי הזה הפרא
קורע ממני פרוסות של לב
כל יום יותר
ולי אין לב אחר."

כי מן העצבות היא מתנערת, היא מרגישה שזו  גוררת אותה מטה – אל מקום שלא טוב להיות בו - כי הוא לא שלה!

"נזכרתי בדמעה

זו שעברה מזמן

שחרשה ואדיות מלוחות

על לחיי.

נזכרתי בכאב

זה שדקר וחרץ

חרצובות על נשמתי

וְקַצָב את הזמן לנשימתי.

נזכרתי בשניהם

ולבי קפא במקום,

עד להַבָנַתי
שאלא אך תעותעי זכרון."

בשיר "לב אמיץ"  יש רצון לגונן על בן הטיפוחים המרדן, החצוף, אך עם זאת לשמוח בחירות שבה בחר. היא  מבינה פתאום  שישנם רגעים שצריך פשוט לעמוד מנגד , גם כשהוא 'קופץ ראש אל תוך האכזבה'. כי אין ברירה, הוא חייב לחוות את ההתנסות שלו – לגמרי לבדו.

"לב אמיץ

מזמן איני אומרת לו

מה לעשות,

אף שבדרך כלל

אני הנושאת בתוצאות.

מביטה מן הצד

כיצד הוא קופץ ראש

לתוך האהבה.

על אף היותו

למוד אכזבה.

מברכת אותו בסתר

על החוצפה

וכבר לא שואלת

אם משתלמת ההנאה

לפרקי זמן קצרים כל כך."

בשיר ,'מטמורפוזה',  גבריאלה נותנת דרור לעצמה לחוש את כל  הגורמים המשתנים שבתוכה - ממש כמו חילופי העונות – אבל  היא יוצאת מתוכם  מחוזקת, שבעתיים.

מטמורפוזה

האביב נחלץ מגולמו של החורף,

מפלס דרכו אל מעבר לחושך.

אור מוזהב רוטט ומתלבט

האם לרקוד האביב הגיעה העת?

אפי כאפם של כל היונקים

תר תזזיתית אחר ניחוחות חדשים.

מתנומת חורף ניעור וחוכך כף אל כף

אל ההתחדשות הירוקה של בדיו.

פורשת את כנפיי לכל אורכן

אל החופש מנסיקה את פרפריי

וכך, באור המגלה טפח

ואינו מכסה טפחיים,

אוהבת את עצמי שבעתיים."

 בסיכומו של דבר ,שירתה של  גבריאלה בספרה "יחפה" מאגדת בתוכה תובנות מרתקות על עצמה, על החיים ובעיקר על נפתוליה המופלאים של האהבה. אני חווה בשיריה התלבטות

אדירה בין ה"זאבה" – המנהלת את החיים על-פי דרכה, לבין ה"חתלתולה" המצפה לזכות בחיבה רכה, בהכוונה נאותה - שמישהו ינתב לה נתיב מסומן היטב, להמשך דרכה.