בסד

פרשת האזינו/ צב'יה כהן

אקדמת דברים

פרשת האזינו, הפרשה הלפני אחרונה בספר דברים, היא פרשה מיוחדת בהיותה כתובה כולה כשירה. כזכור ספר דברים כולו, הקרוי גם "משנה תורה", מתייחס לתקופת זמן בת 36 ימים בהם חזר משה על כל ציוויי התורה והוראותיה בפני עם ישראל, טרם הליכתו מן העולם, ובטרם יעברו בני ישראל את הירדן אל ארץ ישראל. הפרשה מרכזת את המידע על כל מה שעבר עם ישראל מיציאת מצרים עד רגע זה, ואף נותנת מידע על אשר יקרה את העם בעתיד. אולם מעבר לחזרה על הציוויים ומתן המידע כאמור, חשובה דרך כתיבת הדברים בשירה. על כך להלן.

שירת האזינו – מהי שירה?

פרשת האזינו, כולה שירה. המילה שירה בכתובים הינה בעלת משמעות נשגבת הרבה מעבר למשמעות המוכרת לנו כיום במילה. שירה, בלשון הקודש, משמעה תפילה בדרגה גבוהה ביותר, מעל דרגה שיכול להגיע אליה האדם בתפילתו. מובא במדרש: "א"ר יוחנן: עשרה לשונות נקראת תפלה ואלו הן: שועה. צעקה. נאקה. רנה. פגיעה. ביצור. קריאה. ניפול. ופילול. ותחנונים... ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים". (מדרש רבה על ואתחנן פרשה ב') שירה איננה מוזכרת ברשימה זו בהיותה שייכת בעולמות רוחניים של קדושה, בעולם המלאכים. מלאכים בעולם הרוחני אומרים שירה לפני השם, אך בני אדם בעולם הזה מתפללים אל השם. והנה ניתנת לעם ישראל בפרשה זו מתנה, היא מתנת השירה, והיא כשירת מלאכים הנאמרת ברבים . שירת הרבים של עם ישראל באחדות, הנישאת בלשון הקודש, כוחה הרוחני גדול ככוחם של מלאכי הקודש בעולמות הרוחניים, והיא מסוגלת למשוך שפע רוחני רב אל העולם הגשמי בו אנו חיים. תפילת השירה מקבלת את כוחה הרוחני מן השמחה הבאה עם השירה וניגוניה, ומן האחדות בה נאמרת שירת הרבים של עם ישראל. זוהי אחדות המיוחדת לעם ישראל בלבד. כאשר עם ישראל המאוחד אומר תפילת שירה בלשון הקודש, הוא מתקרב לדרגה רוחנית של מלאכים בקדושה, הקרובים אצל השם. זוהי שירה כשירת כמלאכי השרת האומרים שירה לפני הקדוש ברוך הוא, ואשר אותם אנו מזמינים בקידוש בכל ליל שבת להיות נוכחים בבתי עם ישראל בפיוט שלום עליכם.

שירת האזינו – מדוע שירה?

בפרשה הקודמת, פרשת וילך, מודיע השם למשה שלאחר פטירתו, עם ישראל עתיד לסור מדרך השם הטובה שניתנה לו בתורה ולהגיע לגלות. עוד אומר השם, כי עם ישראל יחפש את הדרך חזרה אל השם. הדרך חזרה עלולה להיות ארוכה וקשה. אם כך, איך יוכל עם ישראל למצוא את דרכו אל השם בחזרה? על ידי אמירת השירה באחדות וברבים, שירה המקרבת אותו אל השם מיד. לכך מתכוון השם כאשר הוא מורה למשה רבנו לכתוב את השירה הזאת :"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד" (דברים לא' יט')... "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפני לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא' כא') אם כך, כאשר תאמר השירה על ידי כל העם באחדות, היא תהיה באזני השם כשירת מלאכים, היא תבקע את שבעת הרקיעים תגיע אל השם מיד, ותעורר את רחמיו הגדולים על עם ישראל התועה והמבקש חזרה את דרכו אליו. וכך, בהתאמה אומר משורר התהלים : "תעיתי כשה אבד בקש עבדך" (תהלים קיט' קעו' ).אם כך, כבר במתן שירת האזינו בפרשה זו, השם מבקש בחזרה אליו את עם ישראל העתיד לתעות. שירה זו היא בבחינת מתנה הניתנת לעם ישראל,  מתנה המאפשרת לו למצוא את דרך התשובה המהירה אל השם בכח שירת הרבים באחדות.

פנינים משירת האזינו

שירת האזינו פותחת כך: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (דברים לב' א' – ד'). המילה "האזינו" הינה מלשון אוזן. האוזן - איבר השמיעה בגוף האדם - מזכירה בצורתה הטבעית אונה מאונות המח. אומר על כך הזוהר הקדוש כי מקום משכן הנשמה הוא בראש, בו נמצא מח האדם. ביטוי הנשמה הוא על ידי המחשבה היהודית במח האדם. כפי שכל איבר מאיברי גוף האדם משתתף בעבודת השם, כך גם האוזן משתתפת בעבודה הרוחנית. אם כך, בהתייחסות רוחנית גבוהה, האוזן דומה לאונת המוח והיא מייצגת את הנשמה ואת המחשבה היהודית. השם שמקום משכנו בשמיים מאזין לאדם היהודי העושה עבודת נשמה, כאשר הוא חושב מחשבות קדושה וכאשר הוא מדבר דיבור רוחני של קדושה בלשון הקודש. לעומת השמים, בארץ, כאשר בני האדם מדברים זה עם זה דיבור של חול, הם שומעים זה את זה. אם כן, השמים מאזינים והארץ שומעת. האזנה היא האזנה רוחנית לדיבור שבקדושה, בעוד השמיעה היא שמיעה ארצית של דיבור חולין בין אדם לאדם. מובן כי מתקיים חיבור ישיר בין האזנה לשמיעה, כיוון שאדם המדבר דיבור של קדושה בלשון קדושה, צריך שישמיע גם דיבור טוב של חסד כאשר הוא מדבר דברי חולין שבין אדם לחברו. חיבור זה בין האזנה לשמיעה, מחבר רוחניות עם גשמיות באופן הממשיך שפע רוחני וגשמי אל עם ישראל.

בהתאמה עם דברי השם בפרשת וילך, כי עם ישראל יסטה מדרך השם, וכי אובדן דרך זה יגרור אחריה גמול, אנו למדים כי "לקחי" התורה עלולים להיות לא נוחים. לעומתם הלימוד שלימד משה את העם באמרי פיו, משול לטל. לכן, בהמשך השירה, לקחי התורה באים כמטר על עם ישראל, בעוד "אימרי" פיו של משה המנהיג שלימד את העם תורה, באים כטל. כשם שהמטר חיוני לחיי האדם, אם כי לעיתים הוא כרוך באי נוחות, כך לקחי התורה קשים אך הכרחיים. וכשם שהטל מרווה ומשקה בעדינות, כך לימוד התורה בפי האדם נעשה קל. עוד מפרש המלבי"ם, כי לקחי התורה ומוסר התורה "יערפו" כלומר : זהו לימוד שדורש מאמץ. לעומת זאת אמרי פיו של האדם בלימוד התורה, "יזלו" ללא קושי כטל . ברוח זו מפרשי גם רש"י "שעירים" כרוחות הנושבות על פני הדשא אך מחזקות אותו, ו"רביבים" כטיפות מים עדינות המרוות את העשב ברכות. ביטויים אלה  כולם משולים ללקחי התורה, כלומר, ללימוד בשיטת הגמול הבא עם אבדן הדרך, לעומת אמרי פיו של האדם, זהו שכרו של אדם העוסק בתורה. המשך הפסוקים מבהיר את גודלו של השם הכל יכול, אשר כל דרכי הנהגתו תמימות ושלימות. יש בהן משפט, אמונה, צדק ויושר מוחלטים. אם כך, דרך השם היא דרך המבטיחה טוב לאדם, אך משלמת גמול לסוטים ממנה. הנהגת השכר והגמול של השם נעשית בדרך המשפט האלוקי, היא מערבת אמונה בכוחו הבלתי מוגבל של השם, והיא מונחית בצדק וביושר מוחלטים.

סיכום

זה עתה, נסתיים יום הכיפורים, יום של תפילות ותחנונים מלפני השם, בין תחינות פרטיות, ובין תחינות כלליות לחיים ולשלום, לשנה טובה יותר. ביום הכיפורים עם ישראל מגיע בהמוניו לבתי הכנסיות, להתפלל תפילות נשגבות העולות השמימה בכוח תפלת הרבים, בכח האחדות. אנו מאמינים כי אבינו שבשמים מאזין תמיד לתפילות עם ישראל. גם כאן בארץ, אנו מחויבים להשמיע דברי חסד בן איש לרעהו. מוטל עלינו להמשיך בדרך זו לא רק בעשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אלא גם בשלוש מאות חמישים וחמישה הימים הבאים שמיום הכיפורים לראש השנה הבא. דרך של שירת הרבים ותפילות באחדות בלשון הקודש, כשהיא שלובה בדרך של דיבור טוב בין אדם לחברו  היא הדרך שבה נוכל לקיים את מאמר השירה "האזינו השמיים... ותשמע הארץ" ולמשוך שפע גשמי ורוחני לעם ישראל כולו.  שנה טובה.