אמהות רעות בימוי ותסריט:    ג’ון לוקאס וסקוט מור , 101 דקות / גבריאלה מורז  

מה קורה כששלוש נשים העובדות עד לכדי תשישות ולא מוערכות דיין נדחקות לפינה, הן מזניחות את מחויבויותיהן שבשיגרה וברעב רגשי אדיר, מגלות כי יש להן הזכות וראויות להננאות,בילוי וחופש גם במסגרת האימהות. במהפכה האישית שיוצרת כל אחת בעולמה, הן מצליחות להפיל את ראש ועד ההורים השולטת ביד רמה ומפילה אימה על כולם, והופכות את כל נושא ועד ההורים על פיו. המהפך הזה כמובן מלא הומור, אסתטיקה, ואמירה שבסופו של דבר יש בה פילוסופיה מאד מיוחדת: אפשר להיות אם גם אם התנהגויות מסויימות מקובל לחשוב עליהן כ"אימהות רעה" כאשר החופש האישי והשמירה על אישיותך מגולמים גם הם במהלך החיים.

זהו סרט אמריקאי טיפוסי. אין בו הפתעות וגם ההפתעות בו צפויות. בעלילה הרדודה למדי, משתלבים כל האלמנטים האב-טיפוסיים שאנחנו רגילים לראות בסרטים מן הז'אנר הזה:  הטיפוס הנשי הנברוטי (גוונדלין – האנטי גיבורה) השואפת לפרפקציוניזם כדי לחפות על אומללותה,מעבידים טיפוסיים המבינים מאוחר מדי את ייחודיות עובדיהם, בעלים שללא כל קשר עם נפלאות נשיהם בוגדים בהן או רודים בהן, ילדים "חנונים" המגלים פתאום שאימהותיהם העומדות על הצדק והמוסר דווקא מנצחות, צדדים שמאד ברור מי מהם צודק ומי לא.

אחת הסצנות הפחות אמינות אבל מאד אמריקאיות, זה כאשר שתי חברותיה של איימי, קרלה וקיקי מחליטות לדאוג לה לצלוח לילה אחד של סטוץ. הן מאפרות ומסרקות אותה, מעלות אותה על מדי א' והופכות אותה ל"אטרקטיבית" – מה שהזוי לחלוטין כי איימי (מילה קוניס) היא יפהפיה אמיתית גם אם תלבש סמרטוטים ואז מעבירים בשיטת במהירות קטעי מפגשים עם גברים בהם איימי מצליחה לומר את כל מה ששגוי לומר והורסת את כל סיכוייה.  

יש בסרט חוצפה חיננית והרבה רגעים שכל אם  עובדת קשה הנאבקת על הישרדות יכולה להזדהות

מבטם של שני הבמאים הגברים דרך עין המצלמה הוא סלחני, מבודח כלשהו ואפשר אפילו לומר מלא בחמלה.ע

עוד משהו מאד חשוב שיש בסרט הזה - משחק מעולה של כל השחקנים (לא בכדי יש ליהוק מצויין) ויש לזה המקום שלו.

     אגב, מומלץ להמתין 2 דקות אחרי הסרט כי מיד אחריו יש אוסף דיאלוגים מקסים של השחקניות (האלופות!) עם אימהותיהן. שיח של אמהות ובנות, שמודות בחולשותיהן ומפרגנות באופן דו כיווני, כמו שרק נשים יודעות לפרגן, מכל הלב.