בסד

פרשת כי תצא/ צב'יה כהן

אקדמת דברים

בפרשת כי תצא ממשיך משה בסיכום הציוויים שציווה השם את עם ישראל. הפרשה, בה מצוי מספר הציוויים הרב ביותר מכל פרשות חומש דברים, מדברת בציוויים שונים המתייחסים לעניינים בחיי הפרט ובחיי עם ישראל. כאמור, שמה של הפרשה והפסוקים הפותחים בה, מכילים את עיקר המידע הרוחני לאורו יש לקרוא את הפרשה כולה. אני מבקשת להתרכז בציווי הפותח בפרשה, המדבר ביציאה למלחמה, שבעקבות ניצחון בה, נלקחת בשבי אשה יפת תואר. הציווי הוא ציווי אזהרה המורה לעם כולו כאחד, כיצד על השובה לנהוג בה. לכאורה מדובר בציווי ארכאי קדום. אני מבקשת להציע הסבר לציווי, בהתייחס לשורשו הקיומי רוחני של עם ישראל, ולהציג בדברי כיצד טעמי הציווי רלוונטיים גם לימינו אנו. לשם כך עלינו להבין תחילה את משמעות המושג מלחמה.

מהותה הרוחנית של המלחמה

עם ישראל שואף מאז ומתמיד להיות בשלום עם משפחת העמים. אולם הקריאה בתורה מגלה לנו כי מלחמות נעשו על ידי עם ישראל ונגד עם ישראל משחר קיומו. המלחמה, על טעמיה השונים, היא עניין מהותי ובלתי נפרד מקיומו של עם ישראל. ולא בכדי. מלחמות ישראל, כמו כל מצוות התורה, הן חלק מתיקון חטא אדם הראשון. כזכור, חטאו של אדם הראשון יסודו בכניעת האדם במלחמה שניטשה בין כוחות האלילות המיוצגים על ידי הנחש ובהמשך הדורות על ידי עמי העולם, ובין הכוח האלוקי של הקדושה שיוצג על ידי אדם הראשון ובהמשך הדורות על ידי עם ישראל. מרגע שאדם הראשון נכנע במלחמה הראשונה עם האלילות וחטא באכילה מעץ הדעת, אנו נדרשים לתקן בעולמנו את חטאו. התיקון נעשה על ידי המלחמות שמקיים עם ישראל בכל הדורות, עד להכרעה הסופית בה יוכרע כוח האלילות של הנחש הנמצא בקרב עמי העולם, הכרעה שתאפשר קיומו של עולם מתוקן בגאולה. אם כך, נראה עתה כי השורש לקיומה של כל מלחמה שנלחם עמנו, הוא שורש רוחני המגיע עד חטא אדם הראשון. טעמי המלחמה המוכרים לנו כיום בתורת המלחמה, כגון מלחמות דת, מלחמות על טריטוריה ומשאבים, מלחמות על הגמוניה מדינית תרבותית ועוד, הם כולם לבוש עדכני למהות הרוחנית של המלחמה, ששורשה כאמור בחטא אדם הראשון. אולם, למרות הבנת שורשן הרוחני של מלחמות עם ישראל, צריך עם ישראל לברור בין "מלחמת רשות" ובין "מלחמת מצווה".   

מהי מלחמת מצווה

מלחמת מצווה זוהי מלחמה שהיא ציווי מאת השם ותכליתה רוחנית, הגם שיש עמה תועלת או הטבה גשמית. היא מוגדרת בהלכה כמלחמה שכל העם חייב להילחם בה כאיש אחד. בשל היות המלחמה ציווי אלוקי, השם צבאות נלחם בה עבור עם ישראל, כפי שנאמר "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" ( שמות יד' יד'). ידו של עם ישראל במלחמה כזו היא תמיד על העליונה. המלחמות שנלחם עם ישראל במדבר בהנהגת משה, ומלחמות העם בזמן יהושע בן נון לכיבוש הארץ הן מלחמות מצווה. כיצד מלחמת מצווה מתקנת את חטא אדם הראשון? אדם הראשון סולק מגן עדן של השם, בעטיו של כח העורמה האלילי של הנחש שגרם לחטאו, לכן על עם ישראל המאוחד לכבוש מחדש את ארצו של השם, ארץ ישראל. כיבוש הארץ הוא מן העממים שישבו בה, המחזיקים בכוחות האלילות של הנחש, ועל עם ישראל לסלק מן הארץ את העממים ואת כוחות האלילות. לכן, במלחמת מצווה בה נלחם השם עבור עם ישראל, יש להשמיד ללא רחם את נציגי כוחות האלילות. זוהי מלחמה שאין בה שבויים. זהו התיקון לחטא אדם הראשון במלחמת מצווה. כך לשיטתם של רש"י, והרמב"ם המכנה את מלחמות כיבוש הארץ "מלחמת שבעת עממים". הרמב"ם כולל במלחמת מצווה סוגים נוספים של מלחמות: מלחמה נגד עמלק, שהיא מלחמה דתית נגד האויב הרוחני של עם ישראל, מלחמת "עזרת ישראל מיד צר" שהיא מלחמה שנאלץ עם ישראל לקיים כדי להינצל מפני אויב שקם על ישראל. כל אלה הן מלחמות מצווה שחובה להילחם בהן בהוראת השם צבאות, או המנהיג שליח השם, ואין לקחת בהן שבויים. (הרמב"ם פירוש המשניות מסכת סנהדרין א' ה').

מהי מלחמת רשות

מלחמת רשות היא מלחמה שאיננה נעשית במצוות השם או שליחיו. זוהי מלחמה שאין בה הכרח, אך מנהיגי העם בוחרים לצאת אליה למטרה קיומית גשמית: הרחבת גבולות, השגת משאבים, השלטת אינטרסים מדיניים פוליטיים, ועוד. במובן זה זוהי מלחמת רווחה. לכן, במלחמת רשות, בהבדל ממלחמת מצווה, אין להשמיד את תושבי העם הנכבש. בהיות שיקולי מלחמת רשות שיקולים גשמיים בעיקר, יש להם תמיד מחיר רוחני, כפי שיוסבר להלן. בחטא אדם הראשון השתמש הכוח האלילי של הנחש ביכולת הפיתוי של האישה כדי לפתות את אדם הראשון לאכול מפרי עץ הדעת האסור. כך גם במלחמת רשות שבה נתיני העמים הנכבשים נותרים בחיים, ישנה סכנת השפעות רוחניות של כוחות האלילות הנמצאים בשטח הנכבש, על עם ישראל, באמצעות כוחות של פיתוי. העמים הנכבשים משתמשים בכוח הפיתוי של נשים יפות תואר להתחבר עם גיבורי ישראל ולהשפיע עליהם לעבוד את האלילים ששורשם בכוח הנחש. מדובר בהשפעות רוחניות הרסניות, כמו בחטא אדם הראשון, ולכן ההימנעות מהשפעות אלה הכרחית לקיום הרוחני של עם ישראל כעם השם. בדיוק לשם כך פותחת פרשת כי תישא בציווי אזהרה לעם כולו כאחד, שעניינו מלחמת רשות, וכוח השפעתה של אשה נכריה יפת תואר הנלקחת בשבי.

הציווי והשלכותיו

בציווי זה מגלה לנו השם את רצונו למנוע מן השובה ומעם ישראל, את השפעות האלילות המסוכנות הבאות עם הנשים יפות התואר הנלקחות בשבי במלחמת רשות: "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' בידך ושבית שביו וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. והבאת אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כך תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה". (דברים כא י – יג').

כאמור, מדובר באזהרה לכל העם במאוחד להישמר שלא להיכנע לכוח הפיתוי של האלילות הבא עם האשה הנכריה יפת התואר. לכן ננקטים מספר צעדים כדי להימנע מהשפעה זו. תחילה מושהית  ההתקרבות בין האשה והשובה מעם ישראל. השבויה הנכריה נכנסת לבית השובה שם הוא רואה אותה בכל יום, אך עליה לגלח את שיער ראשה, תפארת יפיה, להוריד את צפרניה העשויות, להסיר את שמלת שביה הנאה מעליה, ולבכות את אביה ואת אמה. כל אלה הן פעולות שמטרתן להשהות את החיבור בין השובה והנכריה יפת התואר למשך חודש ימים ולכער אותה בעיניו. ולאחר כל זאת, אם עדיין השובה רוצה בנכריה יפת התואר, עליו לקחתה לו לאשה, ראשית בקידושי ביאה ורק לאחר מכן לגיירה ולהינשא לה על פי דת משה וישראל.

מהוראות מפורטות אלה יש להבין את המשמעות הרבה שמיחסת התורה להימנעות מכוח האלילות ומהשפעותיו ההרסניות על עם ישראל כחלק מתיקון חטא אדם הראשון. הדברים חשובים כל כך בעיני השם, כפי שמתגלה בציווי זה, משום שדרכם של כוחות האלילות להשפיע על כח האלוקות של עם ישראל בדיוק דרך תאוות הגוף והנאותיו, בטקסים פגאניים פרוצים שהכל מותר בהם. כח האלילות הזה נתגלה בכל עוזו עוד במצרים בזמן שעבוד עם ישראל במצריים. על תועבות מצריים נאמר במדרש: "...מנין שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצריים?....האיש נושא לאיש והאשה לאשה, האיש נושא אשה ובתה, והאשה נישאת לשנים..." (מדרש ספרא על פרשת אחרי מות פרק יח פרשה ט).  אמנם השם גאל את עם ישראל משיעבוד מצרים ומהשפעות אלה, אך בהיות מצרים מעצמה אזורית נפוצו תועבות מצריים לכל העמים שנשלטו בידי המצרים, הם עברו מעם לעם, ומדור לדור, וגם מדורנו אין הם נפקדים.

מלחמות ישראל: בין מלחמת מצווה ומלחמת רשות

לאורך הדורות נלחם עם ישראל מלחמות רבות. במלחמת מצווה היציאה למלחמה נעשתה כפי האמור בתורה בהוראת השם צבאות, (זהו שמו של השם כשהוא נלחם עבור עם ישראל וממנו נגזרת המילה צבא) ובהמשך הדורות בהוראת המלך שהוא שליח השם, או הסנהדרין. אולם יש מלחמות שעם ישראל יצא אליהן שלא במצוות השם אלא משיקולים מגוונים של מנהיגי העם לדורותיו. אלו הן מלחמות הרשות. מלחמות ישראל בעת המודרנית, עם השיבה הניסית לארץ השם, מוגדרות רובן ככולן כמלחמת מצווה בהן השם נלחם לנו. אכן, רבים נוטים לדעה כי מדובר במלחמות ניסיות ממש, שאת מהלכן לא ניתן ללמוד באקדמיות צבאיות בעולם. מלחמת העצמאות היא מלחמת מצווה ניסית של מעטים מול רבים בה נלחם עם ישראל מול שבעת צבאות ערב הפולשים. זוהי מלחמת תיקון למלחמת שבעת העממים  בה לחם עם ישראל בעת כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון. מלחמת קדש היא מלחמת רשות בה נענתה ישראל ליוזמה הצרפתית והאנגלית נגד מצרים. מלחמת 1967 גם היא מלחמת מצווה ניסית, שעיקרה איחוד ירושלים המרכז הרוחני של ארץ ישראל.מלחמת אוקטובר 1973 נגד מצרים וסוריה היא מלחמת עזרת ישראל מיד צר ואויב שקם עלינו. אכן מדובר במלחמות הירואיות, ובכולן ניכר סיוע אלוקי הנשגב מבינתנו.

סיכום

אכן, בדורנו אין אנו נלחמים עוד מלחמות בהן נלקחות נשים יפות תואר בשבי. אולם כוח האלילות הנמצא בקרב עמי העולם גם בדורנו, בכל זאת מוצא את דרכו לעם ישראל, ומשפיע השפעות רוחניות לא רצויות, בדיוק כמו השפעותיה האליליות של הנכריה יפת התואר. כוחות האלילות באים בלבושים מודרניים, אך משמעותם הרוחנית זהה: הרחקת עם ישראל מייעודו הרוחני, ומתפקידו המיוחד כעם השם, על ידי השפעת ערכים הזרים לתורה ולמצוותיה. המודרנה והדמוקרטיה, על כל יתרונותיהן החברתיים והכלכליים, משמשים גם הם נתיבים להשפעות שאין בינן ובין מהותו הרוחנית של עם ישראל ולא כלום. השפעות אלה הן הרסניות לקיומנו הרוחני כעם השם ועלינו לברור אותן היטב. דרך המלך לקיום יעודנו הרוחני כעם, עוברת ישירות בנתיבים של שימור מקורותינו הרוחניים, ולימוד רוחני של תכליתנו כעמו המאוחד של השם. זוהי מלחמת עמלק, מלחמת המצווה הרוחנית של דורנו ,הניטשת כל יום בין כח האלוקות וכוחות האלילות . זוהי מלחמה תמידית בה אנו מצווים כל העת להילחם. לא לחינם נקראת פרשת כי תצא בחודש אלול, חודש בו אנו מצווים לעשיית חשבון נפש ולתשובה. שמא ראוי שנעשה חשבון נפש גם בעניינים אלה.

אם כך, מלחמה היא אכן חלק בלתי נפרד ממהותו הרוחנית של עם ישראל. כיצד ניתן ליישב זאת עם שאיפתנו הנצחית לשלום? התשובה היא כי ככל שנזהה את אויבנו הרוחניים מהר יותר ונמגר אותם מקרבנו ללא פשרות, כך תקטן השפעתם על חיינו כפרטים וכעם. והשלום? שלום הוא אחד משמותיו של היושב במרומים. בטוחתני כי אם ניטיב ללכת בנתיבי דרכו הרוחנית בוודאי לא נידרש למלחמות. הוא שנלחם לנו עם אויבנו בעבר, הוא שומר עלינו מפניהם מידי יום ביומו, והוא ילחם בעבורנו בעתיד. הוא שלום, וביתו שלום.