שיר:
סִפּוּרִים יְשָׁנִים/ אנסטסיס ויסטוניטיס מיוונית: אמיר אור אנסטסיס ויסטוניטיס
פַּעַם חָלְמוּ הַמְּשׁוֹרְרִים
עַל מַיִם, יַהֲלוֹמִים, שׁוֹשַׁנִּים שֶׁל דְּמָעוֹת.
אֲנִי רוֹאֶה בִּשְׁנָתִי עָרִים בּוֹעֲרוֹת,
חַלּוֹנוֹת עֲקוּרֵי קְרָבַיִם, עֲלֵיהֶם מִתְנוֹפְפִים עוֹד
הָאַחֲרוֹנִים בִּסְמַרְטוּטֵי הַדַּיָּרִים.
בְּסוֹף הַמֵּאָה קָשֶׁה לַעֲבֹר
מִן הַיּוֹם אֶל הַחֲלוֹמוֹת, אֶל הָהָר הַסּוֹדִי
שֶׁגַּחְלִילִיּוֹת חַשְׁמַל רוֹחֲפוֹת בּוֹ.
כַּף רַגְלוֹ שֶׁל הַשָּׂטָן אֵינָהּ שְׁסוּעָה עוֹד
(כָּךְ הָיָה אוּלַי ג'וֹן דַּאן אוֹמֵר זֹאת).
שֶׁיֵּעָצֵר הַזֶּרֶם; שְׁפִיּוּת הַצְּלִיל,
שַׁעֲרֵי הָאֵשׁ, מִתְאַר הַמָּוֶת
יָמוּתוּ.
שֶׁיִּתְהַפֵּךְ הַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי שֶׁל הָאָרֶץ,
שֶׁרוּחַ סוֹלָרִית תִּסְתַּעֵר עַל הַפַּרְלָמֶנְטִים
וְלֹא יִהְיֶה דּוֹרֵשׁ לְאַשְׁפַּת הָאֻמָּה,
נְמֵלִים חֲשׁוּכִים עַל קַרְקָעִית הַיָּם.
שֶׁתַּצִּית שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ אֶת מְכוֹנַת הַתּוֹדָעָה.
אֲנַחְנוּ יַלְדֵי הַשָּׁלוֹם הֶחָמוּשׁ,
טֶלֶוִיזְיוֹת בּוֹהֲקוֹת כְּכוֹכָבִים בִּטְרַקְלִינֵינוּ,
מְקוֹמָם שֶׁל הַפָּרוּשׁ, הַנַּקָּר וְהָעֶפְרוֹנִי, הֵיכָן הוּא,
שֶׁיִּפֹּל הָעֲרָפֶל עַל הֶהָרִים וְהָאַנְטֶנוֹת.
שָׂא עֵינֶיךָ אֶל הַיְקוּם לִלְמֹד
אֶת גִּילוֹ שֶׁל הַזְּמַן.
בִּשְׁנָתִי עָרִים בּוֹעֲרוֹת,
אוּדִים זוֹהֲרִים כְּפַרְוַת הָאַרְנֶבֶת,
אַךְ לִבִּי יָצָא לָאֹדֶם הַזָּהֹב שֶׁל הַשּׁוּעָל
שֶׁרָאָה אֶת הָאֵשׁ וְהֵבִין
שֶׁלּוּחוֹת כֶּפֶל הֵם הֶבֶל וְשֶׁקֶר,
וְשֶׁעָרֵינוּ הֵן מַרְאוֹת הַתּוֹדָעָה,
בָּתֵּי הַחֲרֹשֶׁת מְבַשְּׂרֵי הָרַע, גּוּשֵׁי הַבִּנְיָנִים שֶׁל הַמֵּתִים,
כִּכָּרוֹת שֶׁקָּבַר הָאוֹר
הַפּוֹעֵר אֶת הַחֲפִיר הַגָּדוֹל.
כַּמָּה אָבְדוּ שָׁם בַּחֲפִירוֹת –
אִם תְּגוֹלֵל עַד תֹּם אֶת הַחוּט לֹא תִּמְצָא
אֶת רֵאשִׁית הָעוֹלָם, רַק אֶת סוֹפוֹ
שֶׁל חֲלוֹם שֶׁהֶחְשִׁיךְ.
אִם יִתְהַפֵּךְ הַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי שֶׁל הָאָרֶץ
נוּכַל אוּלַי לָעוּף
בְּלִי כְּנָפַיִם וּבְלִי עֹגֶן
בְּיָם הַכּוֹכָבִים,
וּמֵאֲחוֹרֵינוּ יֵלְכוּ וְיִדְהוּ
מִצְעֲדֵי הַמֵּתִים,
מַשְּׂאוֹת נֶפֶשׁ אֲבוּדוֹת,
מַמְלְכוֹת הָעַכְבְּרוֹשׁ,
אוֹרוֹתֶיהָ שֶׁל אַוְּשְוִיץ.
* אנסטסיס ויסטוניטיס- משורר ומבקר ספרות, מבכירי משוררי יוון.