בסד

פרשת  ראה/ צב'יה כהן

אקדמת דברים

פרשת ראה נפתחת בציווי הבא: "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם" (דברים יא' כו'). הפרשה עוסקת במושגים מיוחדים מאוד בעולם הרוח היהודי: הברכה והקללה. ציוויי הפרשה מבהירים לאדם כי בידיו היכולת לבחור בין שני מצבים קיומיים מנוגדים: ברכה או קללה. אקדים ואומר עוד, כי הפרשה מדברת בברכה הניתנת לאדם כפרט. לעומתה, הברכה לעם ישראל המאוחד, ניתנת בפרשת "וזאת הברכה" המסיימת את חומש דברים, והיא ברכה רוחנית שונה. בעוד התנאי לברכה לכל עם ישראל הוא אחדות העם, התנאי לברכה לאדם כפרט, הוא בחירה בראיה רוחנית אשר את משמעותה אסביר להלן.

בחירה בראיה רוחנית היא תנאי לתיקון חטא אדם הראשון על ידי ברכה

כידוע, כל פרשות התורה עוסקות בתיקון חטא אדם הראשון. כפי שהסברתי בפרשות הקודמות, תכליתו של האדם היא לתקן את חטא אדם הראשון על ידי עשיית ציוויי התורה. בכל פרשה נצטווינו בציוויים מיוחדים לה, המדריכים את האדם כיצד לעשות תיקון זה, על פי האמור בפרשה. בפרשת ראה ההדרכה היא שבתיקון חטא אדם הראשון משיג האדם ברכה, אולם יש לכך תנאי הכרחי: האדם צריך לבחור לראות ראיה רוחנית מעבר לחושיו. הראיה הרוחנית לה מתבקש האדם היא ראיה של דרך החיים המביאה ברכה. זוהי היכולת של האדם להבין את ההנהגה האלוקית שתביא לו ברכה, ולפעול על פיה. הראיה הרוחנית הזו, היא תיקון לחטא אדם הראשון אשר ראה לראשונה, לאחר שאכל מפרי עץ הדעת, כי הוא עירום. "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת"(בראשית ג' ז' ). אם הראיה הראשונה, לאחר פקיחת עיני אדם ואשתו, היתה ראיה קלוקלת של מערומיהם, והגורם לראיה זו הוא דרך הרמיה האלילית של הנחש, הרי שעכשיו, כתיקון, על האדם לראות ראיה טובה ונכונה. זו ראיה מעבר לחומר, ראית דרך האמת של ההנהגה האלוקית המביאה עימה ברכה לאדם. לכן, בהמשך הפרשה נכתב: "ראה... את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם...". אם כך, "ראה" היא ראיה רוחנית של ההנהגה האלוקית הבאה מהישמעות למצוות השם. ראיה רוחנית זו היא תנאי מקדים והכרחי לקבלת ברכה. אולם, בידי האדם נותרת הזכות לבחור בדרך הראיה של ההנהגה האלוקית, המביאה עמה ברכה, או בדרך ראיה חומרית אלילית, הטומנת בחובה קללה לאדם. הוא שאומרים "הכל צפוי והרשות נתונה". עתה נפנה להבין את מהותה של הברכה לאדם.

מהי ברכה

המילה ברכה מקובלת בהבנתנו כמצב שבו האדם מקבל ערך מוסף, רוחני או גשמי, משימוש בחומר או במילים. לדוגמה: אנו אוכלים מזון הנחוץ לתכלית הקיום של גופנו. יכולים היינו לקבל את המזון כדרך שמכונית מקבלת דלק: צינור הנכנס לגוף ומזין אותו ללא מעורבות של חושי הגוף. אך כאשר אנו אוכלים בפינו, אנו מקבלים ברכה, שהיא ערך מוסף רוחני וגשמי הנוסף להזנת הגוף ולקיומו: האוכל יפה לעין, הוא מריח טוב, הוא טעים, הוא מבריא, ויש בו הנאה גופנית ורוחנית. אוכל הוא אכן אחת מהנאות החיים הגדולות. הערך המוסף הרוחני לאדם, שהיא הברכה, נמדד בהנאה מן האוכל, כל אחד כפי דרגתו, ובשימוש בו. הראיה הרוחנית כאן, משמעה שהאדם יבין שהוא מקבל את האוכל מהשם בחסד, והוא יהיה לכן יקר בעיניו, יאכל אכילה מעודנת על פי ציוויי התורה, ולא יזרוק אוכל שניתן לאוכלו. בדרגה רוחנית גבוהה עוד יותר, כאשר האדם גם מברך על האוכל, החלק הרוחני שבאדם מתברך אף הוא בברכה רוחנית נוספת. זוהי ברכה שאיננה מדידה במושגי העולם הגשמי.

דוגמה נוספת לברכה ולראיה הרוחנית שבשורשה, מצויה בתורה בציווי הנקרא "בל תשחית". (דברים כ' יט') זהו ציווי המוכר בדורנו ככללים המקדמים איכות סביבה, מיחזור, קיימות, ושימור משאבי כדור הארץ. כך, אנו מצווים בתורה להשתמש בחומר שימוש רוחני, על ידי ניצול שמרני של החומר שנתן לנו השם בעולם. לכן, כל מה שמביא תועלת אסור להשחית. אם חפץ כלשהו לא מביא לך עוד תועלת, וודאי יביא תועלת לאחר. זהו "וישן מפני חדש תוציאו"( ויקרא כו' י'). זהו שימוש בחומר באופן שיש בו ערך מוסף רוחני וגשמי של תוספת ברכה. כך, מחזור חומר לכדי מוצר חדש שיש בו תועלת לאדם, או העברת החפץ והברכה שבו מאדם לאדם, היא עשיה גשמית שיש עמה ראיה רוחנית וברכה לאדם, והיא מקדמת גם את האחדות הרוחנית בעם באמצעות נתינה הדדית.

אומר עוד, כי על דרך השיור, כל מה שאינו ברכה הוא בבחינת קללה, והוא אינו רצוי לאדם. מה שמיותר ואינו נצרך הוא בגדר מפריע רוחנית וגשמית. ולכן אכילה מוגזמת, האדרה של תרבות החומר והצריכה, והגזמה בכמויות ככלל, הם בבחינת קללה לאדם. עתה נפנה להבין כיצד מתוקן חטא אדם הראשון על ידי הברכה.

תיקון החטא - ברכה במילים

מילות ברכה המוכרות לנו כאיחולי ברכה מאדם לאדם, ברכות על המזון, ברכות בתפילה, כל אלה משמעותם ברכה על ידי דיבור. כזכור, לאחר חטא אדם הראשון השם מקלל את הנחש, את האשה, ואת אדם בעשר קללות. (בראשית ג' יד' – כא'). לנחש, כפי שראינו בפרשת עקב, "הוא ישפך ראש ואתה תשופנו עקב", לאשה "בצער תלדי בנים", לאדם, "בזיעת אפך תאכל לחם" ועוד. השם מקלל את המעורבים בחטא בדרגות חומרה יורדות: הנחש, בהיותו גורם החטא, הוא הראשון להתקלל, לאחריו האשה, ולבסוף אדם שהיה מושפע מאשתו. מילות ברכה הן בבחינת דיבור מתקן לדברי הקללה שנאמרו למעורבים בחטא אדם הראשון, והגיה של אותיות ומילים טובות בלשון הקודש, יש בהן כח רוחני מתקן המביא ברכה רוחנית וגשמית לעולם ולאדם. לפיכך, על פי הראיה הרוחנית של ההנהגה האלוקית, על כל אדם להשתמש באיחולי ברכה ובדיבור טוב בכלל, כדיבור המביא ברכה ואחדות.

מעל תיקון החטא -  ברכה במעשי האדם

בעולם הרוח היהודי, שתי ידי האדם הן מקור ברכה גדול לאדם. אדם המפעיל את ידיו בעשיה יוצרת כדרך חיים, רואה ברכה והצלחה בעמלו. ולא בכדי. בידי האדם מרוכז כח ברכה רוחני גבוה מאוד הבא ישירות מן השם. מקור הברכה בידי האדם, הוא דווקא אי השתתפות ידי האדם בחטא אדם הראשון. בתורה נכתב כי האשה האכילה את אדם הראשון בתפוח: "ותקח מפריו ותאכל ותתן לאשה עמה ויאכל " (בראשית ג' ו') . אומר על כך הרמ"ע מפאנו (רבי מנחם עזריה מפאנו שבאיטליה, מקובל שחי בין השנים 1548 עד 1620 וכתב  את הספר "עשרה מאמרות"), כי ידיו של אדם הראשון לא השתתפו בחטא אכילת התפוח מעץ הדעת, שכן האשה האכילה אותו. לכן, שורה על ידי האדם ברכה ישירה מאת השם. בהתאמה, אין בתורה ציווי על נטילת ידיים, אלא זוהי תקנת חז"ל. עשיה יוצרת ביד האדם, היא ברכה גדולה מהשם והיא מעל תיקון חטא אדם הראשון. לכן, נעשה שימוש בידי האדם לברכה. כך בברכת הכהנים הנושאים ידיהם לברך את עם ישראל ישירות מן השם "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם"; בברכה שמעניקים אנשי דת לקהל המאמינים בהניחם ידם על ראשם; ובברכה שמברך אב את בניו בשובו מבית הכנסת בליל שבת. לכל הברכות האלה המשתפות את יד האדם משמעויות רוחניות גבוהות.

סיכום