האם מגיע למשוררים חוק מיוחד משלהם? נכון שהקולנוענים דרשו זאת קודם – וגם קיבלו, אבל הצעת חוק השירה העברית מאיימת לקרוע קרע נוסף בעולם התרבות בישראל. על סולידאריות חברתית מול רצון מגזרי.

בימים אלה מונחת לפתחה של הכנסת הצעת חוק, שבאה להיטיב עם המשוררים ועם השירה העברית. הצעת חוק השירה העברית - כך שמה - שייכת לח"כ אריה ביבי (קדימה), אליו הצטרפו ח"כים נוספים מסיעות שונות. חוק השירה העברית אמור להקים מועצה לאומית לשירה עברית, שתתוקצב כיאות ותדאג לפיתוח הפואטיקה בישראל – תחום שהוזנח לאורך השנים. חוק השירה העברית אמור גם לקבוע תקציבים ממשלתיים נפרדים לשירה, קרי להפוך את השירה לתחום תרבות ייחודי גם מהבחינה הכלכלית. הבעייתיות בהצעת החוק טמונה בשאלה: מדוע להבדיל את המשוררים משאר אנשי התרבות?! מה ראו המשוררים להפריד עצמם מאנשי התיאטרון או מהאומנים הפלסטיים, למשל? ומדוע להפריד את המשוררים אפילו מאחיהם הסופרים? בהקשר זה חשוב לציין, כי בימים אלה מקדמת שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, את חוק הסופרים. האם קיים משהו מיוחד בשירה, בגינו מגיע לה יחס מועדף?

כמה תשובות יש לשאלה זו, ובראשן העובדה כי המשוררים נמצאים במצוקה הכלכלית הגדולה ביותר. האידנא, אין אפשרות להרוויח על מכירת ספר שירה, והמשוררים מוציאים ספרים על חשבונם ובפירוש מפסידים כסף. משה אבן עזרא (מאה 11, ספרד), כתב כי "אין שווקים למלאכת השיר". כתב וצדק: אין עוד תחום תרבות בישראל, שהוא בלתי רנטבילי כמו השירה. הפרוזה בהחלט רווחית ואפשר להתפרנס ממנה. כמובן שתחומים כגון תיאטרון וקולנוע רווחיים הרבה יותר. הפרדוכס הוא, שכל אלה מתוקצבים פי כמה וכמה מהשירה. אכן, הצעת חוק השירה נולדה דווקא מתוך אפליה.

השירה היא מלכתה הבלתי מעורערת של התרבות. לביאליק ולאלתרמן אין מקבילים בתחומי תרבות אחרים. מדברים על "המשורר הלאומי", ואין מדברים על 'הפסל הלאומי', 'הקולנוען הלאומי', 'הצייר הלאומי' או על 'הסופר הלאומי'. השירה העברית היא שתורמת לפיתוח השפה, היא שמורישה פסוקים שהופכים לנכס צאן ברזל. לה, ורק לה, מחברים לחנים. השירה היא האומנות המרוכזת והמתומצתת ביותר. ברנר כתב כי "יש משורר הקונה עולמו בלב קוראו בשיר אחד", ואבן עזרא הנ"ל אמר: "אם הצליח משורר להכניס עניין גדול במלים מועטות, הרי הגיע לתכלית המקווה ולצחות נפלאה". השירה משלבת אסתטיקה (קצב ויופי ויזואלי) עם תוכן – ושניהם על הרמה הגבוהה ביותר, ולכן דורשת דיוק מופתי. מאפייניה הייחודיים, ובראשם השפה והניקוד, תורמים לקורא כפי שהם מעידים על הכותב.

השירה היא אומנות זמינה וזולה. קניית ספר שירה יכול לאפשר לעצמו כל אחד, בניגוד לקונצרט למשל. את הספר אפשר לקחת לכל מקום, והוא אינו מצריך מיקום מיוחד או אביזרים על מנת ליהנות ממנו – בניגוד לקולנוע או לתערוכת אומנות. גם המתקשים בקריאה או בריכוז, וגם העסוקים שבאנשים יכולים ליהנות משירים, בניגוד לפרוזה הדורשת זמן וריכוז ממושך. צפייה בסרט מצריכה זמן רצוף ורב, ולעתים גם כסף; אם הצפייה היא באולם קולנוע, הרי שאדם עני, מוגבל ניידות או עסוק, לא בהכרח יוכל לאפשר לעצמו את התענוג.

בשנת עשו 1999 הקולנוענים מעשה, והוציאו עצמם מתקציב התרבות הכללי בעזרת חוק ייחודי בשם חוק הקולנוע. הם הפרידו את החבילה, והסולידאריות הפנימית בקרב אנשי התרבות עומעמה. לכן טענות כלפי המשוררים על שהם מבקשים עתה לבדל עצמם, אינן הוגנות. נטען, כי תחום הקולנוע מקבל עדיפות משום שהוא מפרנס משפחות רבות בישראל. לשיטתנו מדובר בטָאוּטולוגיה. הפניית תקציבים לשירה לא רק תפתור מצוקה של משוררים רעבים – ויש כאלה, אלא גם תיצור מקומות עבודה בקרב משוררים, מו"לים, עורכים, מדפיסים, נקדנים, מעצבים, משווקים, מפיקי אירועים, צלמים, קריינים, חוקרים, ארכיונאים ועוד. מדובר בשאלה של סדר עדיפויות. אולי עדיף לסבסד מתרגמים ומגיהים, מנערות מים ומפרופסמנים.

סיכומו של דבר, אין לבוא בטענות למשוררים, על שהם מבקשים מעמד מיוחד בחוק. לא רק משום שהקולנוענים עשו זאת לפניהם, וזכו להתבדל משום כוחם. אלא בעיקר מפני תרומתה העילאית של השירה לחברה ולתרבות. מאפייניה הייחודיים של השירה, הם שגרמו להיותה צורת הביטוי הספרותי העתיקה ביותר, ואם יורשה לנו להמר – גם הנצחית ביותר. אכן, כדברי ברדיצ'בסקי: "השירה קיימת לעד, כי היא החומר העליון, שבו הסתכל הקדוש ברוך הוא בשעה שעלה במחשבתו לברוא את העולם". מתי אמרו זאת בפעם האחרונה על הקולנוע, חברים?!

* אדם דובז'נסקי -משורר, בוגר ומוסמך הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בהצטיינות יתרה. יועץ בכנסת, ניסח את הצעת חוק השירה העברית.