בסד

פרשת דברים/ צב'יה כהן

אקדמת דברים

משה, מנהיגו הראשון והנצחי של עם ישראל, מקבל לפני הסתלקותו שלושה תפקידים עיקריים כהכנה אחרונה לפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל: התפקיד הראשון הוא מלחמת הנקמה במדיינים, כי כזכור, יש להשמיד ללא פשרות את האלילות, אויבתה התמידית של האלוקות. התפקיד השני, כפי הנקרא ביתר הפרשות עד סוף חומש דברים, הוא לחזור ולשנות לעם את התורה שקיבל במסעו במדבר, ולהוסיף על המצוות שבה ציוויים שיש משמעות מיוחדת בקיומם בארץ המובטחת. זאת, מתוך ידיעה כי הכניסה לארץ ישראל משמעה עליה רוחנית המחייבת תוספת מצוות, תוספת חיבור להשם. התפקיד השלישי, הוא הסבר כולל על התוצאות הטובות של ההליכה בדרך השם, המתוארות בפרשה המסיימת את חומש דברים פרשת "וזאת הברכה". אם כך, יש להבין מסדר הפרשות בחומש דברים, ומתפקידיו האחרונים של משה מנהיג העם, כי קיים סדר רוחני של הנהגה אלוקית המשפיע על חיי עם ישראל, ולבחירה האם לחיות על פי סדר זה אם לאו, יש השלכות קיומיות משמעותיות .

על הפרשה

חומש דברים הוא האחרון בחמישה חומשי תורה. הוא נקרא גם "משנה תורה" מלשון שונה וחוזר. משה רבינו חוזר על התורה שנמסרה לעם ישראל מאת השם, מוסיף עליה ציוויים אלקיים, ושונה אותה אל העם. הוא עושה זאת בדרך מיוחדת: בדרך של תוכחה. נודה על האמת, רבים מאתנו לא באמת מכירים את המושג תוכחה ולא יודעים איך להתייחס אליו.

שאלה חשובה העולה מהפרשה: מהי תוכחה? מדוע זו הדרך בה חוזר משה על התורה ושונה אותה לפני עם ישראל ומדוע דווקא עתה?

הפרשה פותחת בפסוק: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב". ויש בכך משום הפתעה: הפסוק הפותח, תמצית הפרשה כולה, פותח דווקא בפירוט המקומות בהם דיבר משה את הדברים. אלה מקומות שאין להם זכר בחומשים הקודמים. למה חשוב ,אם כן, לפתוח בהם? האם המקום חשוב יותר מתוכן הדברים עצמם? רש"י מגדולי מפרשי התורה, מפרש כל מקום המוזכר בפסוק כרמז לאבן דרך רוחנית שעבר העם במדבר: עבר הירדן והמדבר – רמז לתלונות העם; בערבה – רמז לחטא בעל פעור; מול סוף – קריעת הים; בין פארן – חטא המרגלים; ובין תפל ולבן – תלונות העם על המן; וחצרות – מחלוקת קורח ועדתו; ודי זהב – חטא העגל.

משה רבנו גדול הנביאים, מזכיר לעם בתוכחה, את אבני הדרך הרוחניות שעבר, ברמז ובנועם, על ידי הזכרת המקומות בהם עברו. זוהי בדיוק מהות התוכחה: לחזור ולשנן את כללי ההנהגה הרוחנית של השם בפני השותפים לדרך אבל  ברגישות ובעדינות, ברמז דק ונסתר על הדברים. ומדוע דווקא עתה? משום שעם ישראל המאוחד כבר קיבל את התורה, כולם נושאים בעולה של תורה ושותפים לדרך הרוחנית.

התוכחה במקורות

על התוכחה אנו למדים עוד ממקורות נוספים: בספר ויקרא פרק יט  פסוק יז נאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא". מי הוא עמיתך? מי שאינו פורק עולה של תורה. במשנה אבות ג' ה' נאמר: רבי נחוניה בן הקנה אומר: "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ודרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ודרך ארץ". ומפרש את המשנה רבי עובדיה מברטנורא: עול מלכות פירושו משא המלך והשרים, בימינו אנו נטל השלטון, ודרך ארץ פירושה עמל וטורח הפרנסה, לפי שמלאכתו מתברכת. אם כך, עמית הוא מי שמקבל עליו עול התורה, מי שמכיר את דרך ההנהגה האלוקית את הסדר הרוחני שבה ואת תוצאותיה, והולך בדרכה. עמית, הוא שותף לעבודה הרוחנית בה נושא כל אחד מעם ישראל, והוא זכאי, ככזה, שעול הפרנסה, השלטון וקשיי המחיה, יוקלו מעליו כי הוא כבר עובד בעבודה העיקרית היא עבודת השם. עמית הוא בגדר מי שיודע את תפקידו ואת מעשיו כשותף לדרך רוחנית, וזוהי עבודתו. לכן, מספיק רמז קטן בסתר, כדי לסייע לו בהליכתו בדרך השם, כדי להביאו למצב של עבודה רוחנית משופרת וטובה יותר, הכל לפי העניין. אין צורך בריב, אין צורך במילים קשות, מספיק רמז קטן בנועם, מבלי לפגוע חס ושלום באיש. זוהי התוכחה הנלמדת מן הפרשה.

תוכחה רק על העיקר

התוכחה היא הדרך היחידה השומרת על אחדות העם בדרך השם. לכן, היא מיוחדת בעיקר לציוויים מן התורה. לגבי ציוויים הבאים מתקנות שתיקנו חז"ל, שדרגתם הרוחנית שונה (למשל: נטילת ידיים וברכות), או ציוויים הנלמדים כהלכה למשה מסיני בתורה שבעל פה, (למשל: הציווי שתפילין יכתבו רק על קלף) וכן בלימוד התורה בדרך של י"ג המידות שהן קבוצת כלי מחשבה ללימוד התורה (למשל: קל וחומר וגזירה שווה), בכל אלה, אין צורך להוכיח אדם כלל כי תוכחה צריך ליתן רק על מה שחשוב, רק מעט, בהרבה רגישות, בנועם ובאהבה, שהרי חשוב מאוד שעם ישראל יישאר מאוחד בדרך השם הרוחנית.

סיכום

התוכחה, אם כן, משמעה לכוון את העמית, את השותף לדרך, בדרכה הרוחנית של ההנהגה האלוקית, להביאו למצב של קיום טוב יותר של הוראות העבודה הרוחנית והציוויים האלוקיים שקיבל עם ישראל בתורה. בחלוף הדורות, למרות הבדלים בין זרמים בעם ישראל בעניין קיום דרך היהדות, חשוב עד מאוד כי  התוכחה תיעשה ברמז, בנועם ובאהבה, מתוך רוממות רוח,  כי כולנו כבר קיבלנו את התורה, כולנו עמיתים לדרך הרוחנית, כולנו עם אחד ומאוחד.