פרק מספר:
אום-פואד איננה / יוסף כהן אלרן 
_______________________________________________________
פרק מתוך הרומן "אספירונס", הוצאת "כנרת" 1999
*
ישבה אספירונס על כיסא עץ לבן ושענה ראשה אל מיטת החולי של אמה. האינפוזיה טפטפה טיפה אחר טיפה לתוך דמה של אום-פואד וזו נתרגעה ונרדמה. רחשי בית החולים הלכו ונמוגו באוזניהן, דממת הלילה שבחוץ של בגדד האפלה למחצה חדרה דרך המסדרונות והשקיטה את החולים. אספירונס חשה כמעט רגועה, היה בה איזה ביטחון שאמה תשוב הביתה, כי חיה תחיה עוד, כי לא תניח לה לבדה. היא תילחם למענה, חשבה, לא תפקיר אותה. ובמחשבה על פואד, רואה בדמיונה חיים רחוקים בעולם רחוק, ניצחה אותה השינה והיא נרדמה בעוד ראשה מונח על המיטה וגופה על כיסא העץ.
מוקדם בבוקר, רק מקץ שעות מעטות, שוב ניעור בית החולים. אספירונס התעוררה וראתה אחות מחליפה אינפוזיה לאמה ומודדת את לחץ דמה. היא קמה, חשה דוויה וכואבת והתבוננה באמה. האחות הלכה ואום-פואד פקחה עיניה ותלתה אותן בפני בתה. רגע ארוך תלתה אותן בה.
"איפה אנחנו?" היא שאלה.
"אנחנו בבית החולים. את הרגשת רע, אימא."
"אבל אני בסדר."
"כי מטפלים בך, לכן את מרגישה יותר טוב. יסתיים הטיפול ונחזור הביתה."
אום-פואד עצמה עיניה ובעודן עצומות מלמלה, "צמאה, בתי, צמאה."
"גם אני," אמרה אספירונס.
אך עד מהרה הגישו לשתיהן תה בכוסות מפלסטיק ובעודן לוגמות, אספירונס מסייעת לאמה, הופיע עוּמַר. פניו היו דאוגות ואספירונס חייכה אליו. היא נטלה את ידו ואחזה בה.
"אום-פואד, סבתא, אם-דודתי," אמר לה.
היא הסבה קמעה את פניה וקבעה בו עיניה. הביטה בו ומבטה לפתע היה בהיר.
היא אמרה, "זה אתה, פואד?"
נגע בידה ולא השיב. חש איזו צמרמורת בגופו. חשש להשיב לה. רצה לומר לא, אני עוּמַר, סבתא, לא פואד, את לא מזהה אותי? אולם הוא אמר לעצמו שתוק, תחשוב כרצונה ואתה שתוק. אם היא רואה את פואד בנה הנח לה לראות אותו, טוב לה לראות את בנה ואללה עושה את מעשיו בלא להסביר ואין הבדל מיהו שליחו.
*
הרופא אמר כי היא תשושה. איני רואה איזו דרך לסייע לה, רק להקל עליה. ניתן לה עוד אינפוזיות.
בסך-הכול, הגברת הזאת אולי התאוששה מעט, אבל עליכם להבין, היא בהילוך אחרון. ואספירונס לא משה כל היום ממיטתה.
לטיפה הבטיחה לבוא לפני תחילת משמרתה, גם להגיח ככל האפשר. אמרה גם כי תישאר עם אספירונס לאחר המשמרת ואף הודיעה בבית על כך. בתה היחידה כבר הייתה בירדן, עובדת ומאורגנת. רק בעלה היה בבית. גם עוּמַר שב וביקר לפנות ערב, מביא עמו דברי אוכל עבור דודתו. אספירונס הודתה לו ונשקה לו ואום-פואד לא חדלה מלבקש כי יקחו אותה לביתה. אם עליי למות, אני רוצה למות במיטה שלי. כך ביקשה. אל תשאירי אותי כאן, בתי. ראיתי את פואד, אחיך היה כאן, בא לראות אותי. אל תשאירו אותי כאן, בתי.
בתום הערב שוחחו לטיפה ואספירונס עם רופאה. הוא אמר כי אין שינוי ולמעשה לא יוכל להיות שינוי. אין הרבה מה לעשות במצבה, אלא לתת לה ארגעה ומנוחה ולאפשר לה להגיע לאן שעליה להגיע בשעה טובה וקלה.
אמרה אז לטיפה, "דוקטור, אינני בטוחה שאנחנו מכירים. אני אחות מיילדת וראש משמרת באגף היולדות. שמי לטיפה הייכּל."
הוא הביט בה במבט חדש וחייך.
"כן," אמר. "כן, עכשיו שאת אומרת, אני זוכר עכשיו שראיתי אותך כאן היום או אתמול בחלוק של בית החולים."
"ובכן, דוקטור, הסבתא הזאת שלנו לא רוצה למות כאן, ומדוע לא ניתן לה להגיע אל המנוחה במיטתה? היא מתחננת לזה. אם אין מה לעשות, למה לא ניתן לה את זה?"
הביט בה שוב, נאנח, והציץ בשעונו כאילו רצה למלט עצמו ממשהו.
אמר, "היא מקבלת אינפוזיה. למה לא תחכו?"
"כי היא לא רוצה להיות כאן."
"לא אשחרר אותה על אחריותי," אמר עכשיו, מביט אל שתיהן.
"אני אחות בכירה של בית החולים. שחרר אותה על אחריותי."
"יש לי הכבוד, אחות. אבל אינך רופאה."
"לא, אבל על אחריותי. גם כמשפחה. ואם לא נרצה לשלם עוד?" אמרה וחייכה.
הביט בה במבט מלוכסן, אחר מכן כמעט חייך גם הוא.
"נדבר כאשר תיגמר האינפוזיה," אמר.
"בסדר," אמרה לטיפה. "אני מודה לך."
חזרו אל אום-פואד והיא נמנמה. עוּמַר שב והתבונן בה. התכוון ללכת אך לבו לא נתנו. ובינתיים שקט ירד על המקום. כבר הייתה שעת חצות ועוּמַר עדיין היה שם. אספירונס אמרה כי היה עליו ללכת, מדוע נשארת כאן, הוריך ידאגו ואתה צריך ללמוד. אל תקשה על עצמך ככה. והוא רק הניח יד על כתפה ושתק, כאילו אמר מה את שחה, דודתי, איך אניח לכן כאן לבדכן? ואחר כך אמר, אום-פואד מדמה אני פואד בנה, ואיך אלך? ולטיפה מצאה את הרופא בשעה שתיים אחר חצות, עייף ומנומנם. אמרה לו כי נגמרה האינפוזיה וכי היא מבקשת לשחרר את אום-פואד. הוא שלח אחות לשחרר את הגברת הזקנה ממיטתה ומהמחט שבזרועה, ובשעה שלוש לפנות בוקר ירד עוּמַר אל שער בית החולים לבקש מונית. חזר וסייע להעביר את אום-פואד אל כיסא גלגלים, ולאחר מכן הסיע אותה לעבר המעלית. כך יצאו את בית החולים, שקטים לבל יטרידו ולבל יעוררו תשומת לב יתרה. הם הגיעו אל המונית והעבירו את אום-פואד פנימה. אספירונס אמרה לנהג כי תשלם כשיגיעו והנחתה אותו, ובהגיעם הביתה שילמה לו בעוד הוא עומד במבואה ובוחן את הבית ארוכות. אולי תהה כיצד יש בידה לשלם שבע מאות דינרים, כפי שדרש, אך לבסוף ברך אותה לשלום ונסע לדרכו.
גם עומר וגם לטיפה נשארו אתן. לפנות בוקר שכבה אום-פואד במיטתה ומלמלה כי היא רעבה. היא שאלה מי עוד נמצא, עוּמַר, אולי לטיפה, ועוּמַר אמר לעצמו, עכשיו אני שוב עוּמַר ולא פואד, היא אינה מוצאת אותו. לטיפה טלפנה לביתה, מנערת את בעלה מן השינה ומדווחת לו על מקום המצאה. הם בילו שם עד אור הבוקר, מנמנמים לסירוגין מולה ובחדר ההסבה.
במשך היום באו השכנות לראותן. גם נג'אח הופיעה, מוצאת את אום-פואד נינוחה, חשה בטוב והיא שעונה על כריות במיטתה. אספירונס לא הניחה לאמה והייתה מכרכרת סביבה כל אותן שעות הבוקר. אני התפללתי, אמרה אל אמה בלא קול, אני התפללתי ואת שמעת אותי. את לא תעזבי אותי. את לא יכולה לעזוב אותי. ונדמה היה לה שהיא מחייכת. שמחה ונגעה בידה ואמרה, טוב אימא, אביא פינג'אנים של תה לשתינו ונשתה, טוב אימא?
*
השעה הייתה כבר ארבעה אחר-הצהריים והיא קמה. לטיפה ועומר נכנסו לשאול לשלום אום-פואד, והניחו לה להגיש את התה לאמה. היא שבה אליה כעבור דקות אחדות ואום-פואד שכבה בעיניים עצומות וחיוך דק על שפתיה. אספירונס הניחה את שני הפינג'אנים הדקיקים בתוך צלוחיותיהם הדקיקות על השרפרף שליד המיטה, נוצרת את פני אמה ואת חיוכה. כאילו ידעה בעשותה זאת כי אמה כבר מתה. ואולי הבינה ולא נתנה דעתה ולא רצתה להסכים. אך כך או כך, אום-פואד ברוחה כבר לא הייתה שם, הסתלקה לה מעולמם של אלה שטרחו סביבה. היה זה יום שלישי, שמונה-עשר ביוני שנת 96', ואספירונס שאלה את עצמה אם פואד יכול חוש משהו ביום הזה.
"עוּמַר !" - רק כעבור דקה ארוכה באה הקריאה. "לטיפה! אימא! אימא!"
לטיפה ועוּמַר אצו אליה. אום-פואד שכבה פקוחת עיניים ונעימת מראה, אך קולה של אספירונס בישר להם את הבשורה. לטיפה הושיטה ידה ונגעה בה, נוכחת כי אין בה דופק. אספירונס אמרה כי יש רופא הגר ברחוב הסמוך ועוּמַר הזעיק אותו להוצאת תעודת פטירה. ראה הרופא את אום-פואד וזכר אותה. ראה את תעודתה ואמר נזכה כולנו, כיסה אותה מעל ראשה, חתם ואספירונס יצאה אתו אל המבואה כדי לשלם לו על טרחתו.
עוד אנשים הגיעו. סמיר ושריף ושכנים אחרים באו והבית נעשה הומה משעה לשעה. שכנים שכף רגלם לא דרכה שם עד אז הנה הגיעו כדי לנחם את אספירונס על מות האם המיילדת. היא לא בכתה. משהו קפא בה ושיתק אותה. היא חשה כי תפילתה, שאמה תפגוש לפני מותה את אחיה, לאחר הכול לא נענתה. ורק שתקה ולא השיבה דבר לאיש. ושכניה באים והולכים, לטיפה ונוהא, נג'אח ומונה, סמיר ושריף, ועוּמַר, ועוּמַר, ועוּמַר.
הוא שהה שם כל הלילה, אינו מניח לה לרגע, שומר על פתח חדרה של אום-פואד. אספירונס הדליקה נר לנשמת אמה והמתינה לבוקר כדי לטפל בקבורה.
"אני אדאג לכול, דודה. אל תדאגי."
"מה אתה יודע לעשות, עוּמַר בני?"
"אל תדאגי. אדאג לכול, רק צריך כסף, דודה. כסף אין לי."
"יש, עוּמַר. אמרתי לך, פואד אחי דאג לכול. הוא שלח כסף, מספיק כסף."
"אכין לנו תה ונשתה," אמר עכשיו. "אתן לך לחם וגבינה ותאכלי. יש לנו יום ארוך ואת צריכה לאכול משהו."
לאחר מכן טלפן אל אמו וביקש ממנה לבוא שוב. היא באה, נעדרת אותו היום מבית-ספרה למען אספירונס ועד מהרה הצטרפה אליהן נוהא. עוּמַר לקח לכיסו חבילת שטרות ויצא להסדרת הקבורה. אספירונס הנחתה אותו היכן צריך לקבור את אמה והיה עליו לשלם כפל תשלום בשל כך. היה עליהם לחפור בבית הקברות היהודי המוקצה והזנוח של בגדד. והוא אמר למי שאמר כי זאת מצווה וזה אללה, זאת אישה זקנה שחייתה בשכונתנו ויילדה את הורינו ואי-אפשר להשליך אותה לרחוב. הוא שכר מכונית קבורה ודאג להביאה אל פתח הבית. נכנס ואמר כי הכול מסודר, מכונית הקבורה מחכה בחוץ ואפשר כבר לקחת את אום-פואד למנוחתה.
אספירונס טיפלה באמה מתוך קיפאון מוחלט וכל הנשים סייעו בידה. גם לטיפה הגיעה והן הכינו את אום-פואד לקבורה. כאשר הייתה נקייה ולבושה כותונת לבנה, עטפו אותה בסדינים לבנים ונטלו והניחו אותה במכונית הקבורה והסיעו אותה בדרכה האחרונה. ובאו אחריהם אותם בודדים אשר ידעו עליהן. עמדו וראו כיצד קברן מוסלמי מוריד את הגופה אל הקבר ומכסה אותה בעפר. ואספירונס עדיין באלם, בקיפאון, בקיהיון חושים.
עוּמַר אמר לה, שקטות, "דודה, דודתי, אני אתפלל עליה. אללה הוא אחד ואין אחר ולא חשוב נוסח התפילה. ואחיך יוכל להתפלל עליה מכול מקום."
בעודה משתאה פנה ועמד מעל לקבר, מתפלל את תפילתו לשלום נשמתה של אום-פואד. לאחר מכן לקח את אספירונס בזרועה ופסע עמה משם. היא נשענה עליו ואמו תלתה בו עיניה. לטיפה נישקה אותה וניחמה. ואחר כך נג'אח, וסמי ושריף ונוהא. כולם נשקו לה ולחצו את ידה ובתוכה הייתה מונחת אבן כבדה שאינה מניחה לה לזעוק. ובתוכה פואד הזועק את בכיו מרחוק. ואיך תאמר לו, ואיך תספר לו, אימא, אימא, איך נותרתי כאן לבד!
שבו אל הבית ונוהא הלכה אל ביתה, נטלה מצרכים שהיו לה ושבה. אמרה, נאכל כולנו מה שיש, זה לא חשוב היום, ואספירונס הנידה ראשה לעברה והודתה לה. היא פסעה ונכנסה אל חדר השינה, ישבה על מיטתה והתבוננה במיטת אמה. דקה כך ועוד דקה, או אז קמה והניחה לעצמה לצנוח על מיטתה של האם, שומעת פתע אנקה שנמלטה מגרונה, אינה שולטת ואך יודעת כי זו היא עצמה הנאנקת, קורעת את בגדה ברוב כאבה, דמעותיה פורצות כפי שלא נשפכו עד היום ההוא, כואבת את כאב כל השנים ההן.
__________________________________
(הרומן "אספירונס" הוא סיפור אמתי שסופר לסופר יוסף כהן אלרן, והוא מביא את הרפתקת חייה של אספירונס, שנותרה עם אמה בבגדד לאחר עליית היהודים ארצה ובהם פואד אחיה ורעייתו ובתם שאך נולדה. הן נותרו ללא אזרחות, והיא נאלצה לשנות את שמה ולהתחזות למוסלמית, כדי לשרוד, אף להתקיים כמיילדת ידועה. מעולם לא נישאה כדי לא תיחשף יהדותה, והיחבאותה נמשכה 45 שנים, עד שהצליחה בימי שלטונו של סדאם חוסיין להימלט מעירק, תוך סיכון גדול ובעזרתם הלא מבוטלת של המוסלמים שכניה שכל אותן שנים חיפו עליה. עומר היה הילד שגדל בחסותה לאחר שעזרה לו לצאת לעולם מרחם אמו, והיה לאיש צעיר שבדיעבד הסתבר כי הבין וידע את דבר יהדותה, אך מעולם לא אמר על כך מילה.)
