סיפור עם בדואי:

הבן ששמע בקול אימו/ ערך יואל שלום פרץ 

מתוך  הספר "שבע כלות לשבעה אחים"

פעם הייתה אשה אלמנה ולה בן. הבן גדל. כשגדל, ביקש מאימו שתקנה לו סוס ורובה. האם נענתה לבקשתו וקנתה לו סוס ורובה, והבן, כל יום, היה הולך לציד ומביא ארנבות, חוגלות וצביים.

יום אחד הלך הבן לצוד ביער. כשחזר, מצא ערמת חיטה, ערמה קטנה של חיטה ליד תל נמלים. אסף הנער את הגרעינים והכניס אותם לשקית.

כאשר לקחה אימו את בשר הציד שהביא, ראתה את שקית החיטה.

שאלה אותו: "מניין לך החיטה הזאת?"

אמר לה: "מצאתי אותה ליד תל נמלים זרוקה בחוץ."

אמרה לו: "בני, לא נהגת כמו שצריך. החיטה הזו שייכת לנמלים. הן עבדו קשה כדי לאסוף אותה, כדי שיהיה להן מזון לחורף. לך החזר אותה לנמלים!"

הלך הבן והחזיר את החיטה לנמלים.

ביום השני שוב יצא לציד, והנה בדרכו ראה עז קשורה לעץ אלון. "יופי," חשב לעצמו: "אימי תשמח מאוד לקבל עז."

 כשראתה אימו את העז שאלה אותו: "מניין לקחת את העז?"

אמר לה: "מצאתי אותה קשורה לעץ אלון. לא היה שם איש, על כן לקחתי אותה."

אמרה לו: "לא, בני, אסור לך לקחת אותה. העז הזאת שייכת לשֵׁד הגר בעץ האלון לך החזר לו את העז."

הלך הבן והחזיר את העז למקומה.

ביום השלישי, יצא שוב לציד. בדרכו חזרה, ראה ערמת תכשיטי זהב על שפת הנהר. לקח אותם והביאם לאימו.

אמרה לו: "מניין לך הזהב? איפה מצאת אותו?"

אמר לה: "מצאתי אותו על שפת הנהר."

אמרה לו: "לא, בני, אסור היה לך לקחת אותם. התכשיטים האלה שייכים למלאך. המלאך ירד להתרחץ בנהר והשאיר אותם על שפת הנהר. לך החזר אותם למקומם."

הפעם כעס הבן הצעיר.

אמר לה: "מה זה? כל אימת שאני מביא משהו לבית את אומרת לי: 'לך החזר'. אני הולך להחזיר אותם כמו שאמרת לי, אבל לכאן אני לא חוזר. אני יוצא לחפש את מזלי בעיר הגדולה."

אימו אהבה אותו מאוד, אך העניקה לו את ברכת הדרך: "לך לשלום וחזור בשלום, בני!"

הבן עשה את דרכו לעיר לחיים חדשים. כשהגיע לעיר, ראה את ארמון המלך ולידו בניין עשוי מגולגולות של בני אדם. חסרה רק גולגולת אחת להשלמת הבניין.

שאל את אנשי העיר: "מה הבניין המוזר הזה?"

אמרו לו: "אלה הם ראשי מחזרים שרצו לשאת את בת המלך לאשה. כל מי שרוצה לשאת את בת המלך חייב לבצע שלוש משימות שהנסיכה מטילה עליו. מי שאינו מצליח לבצען, כורתים את ראשו. לא כדאי לך לנסות!"

אך הבחור לא פחד. הוא שמע על יופייה וחכמתה של בת המלך, ורצה לשאת אותה לאשה.

למחרת היום התייצב הצעיר בארמון.

בת המלך הראתה לו ערמה ענקית של זרעונים, חיטה ושעורה ואורז ושומשום, כולם מעורבבים זה בזה.

"המשימה הראשונה שלך," אמרה לו, "להפריד כל סוג של זרעונים: חיטה לחוד, שעורה לחוד, אורז לחוד וכן הלאה. יש לך לילה שלם לעשות זאת. אם לא תצליח, יכרתו את ראשך."

מסכן. איך יפריד ערמה כל כך גדולה לסוגיה בלילה אחד?

פתאום הופיעו בחדר נמלים. אלפי נמלים מכל קצות הארץ. הן לא שכחו את הטובה שעשה להן ובאו לעזור לו. תוך שעה מיינו הנמלים את כל הזרעונים וסידרו אותם בערמות.

כשהגיעה הנסיכה למחרת היום, לא האמינה למראה עיניה.

"עכשיו," אמרה לו, "המשימה השנייה."

היא הובילה אותו אל שולחן. על השולחן הייתה שמיכה ומתחתיה היה דבר לא ידוע שכל הזמן זז והתפתל.

"עליך לנחש מה יש מתחת לשמיכה, בלי להסיר אותה." אמרה לו הנסיכה.

מסכן הבחור. איך אפשר לנחש דבר כזה?

פתאום שמע מלאך לוחש באוזנו: "שים לב, מתחת לשמיכה יש יונה חיה!" המלאך לא שכח לו את החזרת התכשיטים, ובא לעזור לו.

"אני חושב שמתחת לשמיכה יש יונה!" אמר הבחור.

"צדקת!" אמרה הנסיכה, "עכשיו נשאר רק עוד מבחן אחד: אני אתן לך משהו לאכול, ואתה תצטרך לזהות באיזה מזון מדובר."

הכניסה לו דבר מה לפיו, והצעיר טעם אותו. מה זה יכול להיות? חשב לעצמו, איך אוכל לנחש מה מקורו של המזון הזה?

פתאום שמע את השד לוחש לתוך אוזנו: "זה בשר צבי!"

השד לא שכח לו את הטובה שעשה לו.

"אני חושב שזהו בשר צבי." אמר הבחור.

הנסיכה שמחה מאוד. "גם הפעם צדקת. עברת את כל המבחנים בהצלחה. מחר בבוקר נקיים את החתונה."

אחרי החתונה, ביקש הצעיר מרעייתו החדשה להתלוות אליו לביקור אצל אימו הזקנה.

יצאו לדרך והגיעו לבית. הבן ניגש לדלת ונקש עליה: "אמא, אמא, זה אני!"

האם המסכנה, בזמן שנעדר מהבית, בכתה עליו כל כך עד שהתעוורו עיניה. ילדי השכונה היו באים ונוקשים על דלתה וצועקים: "הבן שלך חזר! הבן שלך חזר!" אבל הם סתם שיקרו. הם התעללו בעיוורת המסכנה. הם לא הבינו עד כמה כואב לה הדבר.

הבן פתח את הדלת ונוכח לדעת שאימו התעוורה. העביר את הממחטה שלו על עיניה כדי למחות את דמעותיה, והנה אירע פלא. כוח ראייתה חזר אליה ושוב לא הייתה עיוורת.

"מי היא הבחורה היפיפייה שלצדך?" שאלה אותו.

"אמא, זו הכלה שלי, בת המלך! נשאתי אותה לאשה והכול בזכותך!"

סיפר לה הבן את כל מה שקרה לו.

חיבקה האם את בנה וכלתה וחיו השלושה חיים טובים ומאושרים.

תם הסיפור ועפה הציפור,

אך סיפורים עוד עמנו רבים מספור.