היו בקרים בהם הייתי חומקת מהבית לבית הספר פרועת שיער. בילקוטי, מסודרים כחיילים, היו כל הדברים אשר נזקקתי להם בכתה א' וגם רחוצה ולבושה למשעי הייתי, רק שערי סתור.
אמי הייתה מאושפזת אז לתקופת אחלמה ממושכת בבית חולים שלא הבנתי את טיבו. זה לא היה בית חולים שאפשר לבקר בו, כמו זה שאני אושפזתי בו קודם לכן כשחליתי בדלקת ראות. סבתי דאגה לי ולאחי הקטן לאוכל ובגדים נקיים. אבי דאג לענייניו, עצבני מתמיד, ודודתי לקחה על עצמה את מלאכת הסרוק שלי בבקרים. טופלנו יפה וללא מחסור על ידי סבתנו אך עניין הסרוק התגלה במהרה כבעייתי. דודתי לא ידעה למתוח קוקו כהלכה. הסרוק שלה היה יוצא מרושל לטעמי, לא מדויק מספיק. וכך העדפתי להגיע לכיתה פרועת שיער מאשר לעמוד נרגזת תחת ידיה העושות במלאכה.

שם, בכתה, מקדימה להגיע, כמוני, הייתה המורה נחמה. זה עתה סיימה את לימודיה, את שירותה הצבאי, זכתה בפרס מלכת היופי של ה"מושבה" הקרובה.

כשהגיעה ללמד במעברה האוויר נתבשם מניחוחה. כולנו: הורים, ילדים, חשנו כאילו זכינו בפרס הגדול ביותר בהגרלת מפעל הפיס. כל כך יפה הייתה: עיניים כחולות, טובות, פה עדין ומלאכי, עור לבן שנהב, כתפיים בוהקות בשלמותן מתחת לשמלת הכתפיות עם החצאית התפוחה.

שיער חום, מתרפק ברוך לעבר הצוואר.

יפה. יפה. יש יפה ממנה? אין.

טובה. גם טובה. יש טובה ממנה? כמעט שאין.

כשראתה אותי מגיעה בשערות סתורות מיד קראה לי, להבין מדוע. התקשיתי לעצור זרם דמעות שהגיח אי משם, מבין המחברות המסודרות, מהבטן השבעה, מהבגדים הנקיים.

אולי הבינה מיד, אולי הלכה לשאול מישהו מהמורים שגרו במעברה, לידנו. אך מאז, כל בוקר, עד שאמי החלימה, הייתי מקדימה להתייצב בכתה עם המסרק שהגנבתי בתיק והמורה נחמה הייתה מסרקת אותי. היה זה סרוק יסודי: מהקודקוד לעבר הצוואר, מימין לשמאל, כמו אמי, הלוך ושוב עד שכל שערה מצאה שביל פנוי של אויר לגלוש בו לכיוון הכתפיים. אחר כך הושטתי לה את הגומי הפשוט והיא כרכה בעזרתו את השיער לקוקו עשוי כהלכה: מתוח ומדויק מדויק.

אחר כך אפשר היה להעביר את יום הלימודים בנעימים, אפשר היה אך לא היא ולא אני ויתרנו… למורה נחמה הייתה עבורי משימה, חשובה לא פחות: בכיתתי למדו שני בני דודים שלי. שובבים גדולים היו ,לא כמוני: רצינית וצייתנית, והתקשו בעברית גם בחשבון, בתורה. המורה נחמה הטילה עלי משימה: לעזור להם בשיעורי הבית. וכך, מדי יום, אחר הצהרים, היינו יושבים שלושתנו, בקדמת הצריף, על יד שולחן מאולתר. ישבתי באמצע, מנצחת בשעמום ובסבלנות על הכנת שעורי הבית. וכמה זמן לקח להם להכין שיעורים… וכמה שובבויות היו בדרך