מתוך הספר "הצופי המודרני" (יצא לאור 2015)

א. שיח' (כללי)

המונח שיח', במובן הרגיל, מציין אדם מבוגר, ששיבה זרקה בשערו. בתקופה הטרום אסלאמית ובקבוצות אוכלוסין פטריארכאליות משמש המונח שיח' עד היום כתואר למנהיג שבטי בעל סמכות. המונח שיח' בא לעיתים בתוספת השלמה מזהה, כגון: שיח' אל-חַארַה (שיח' הרובע), שיח' אל-חַי (שיח' השכונה), שיח' אל-בַלַד (שיח' הכפר, בעבר מושל העיר) ודומיהם.[1] כל אחד מהתארים האלה בא לציין תפקיד  מטעם אנשי הקהילה או גורם ממשלתי. התואר שיח' אל-בלד, למשל, ניתן במצרים העות'מאנית במהלך המאה ה- 18 לרוב הבֵּיים בעלי הכוח בקהיר.[2] הם שימשו כוח עזר להשלטת סדר בכפר או באזור שהוקצה להם, דיווחו לשלטונות על כל אירוע חריג ועזרו באיתור פושעים והסגרתם (מחפוט', מלחמה. שרקאוי, אל-ארץ'). את שכרם קיבלו מקופת השלטון כמו כל עובד אחר.

 תארים נוספים כמו שיח' אל-אִסְלאם, שיח' אל-אִקֻראא, שיח' אל-סֻנַה הם תארי כבוד לאנשים בעלי ידע מופלג בקוראן ובחדית'.

במיסטיקה - השיח' הוא  המנהיג הרוחני והמחנך של המֻריד (התלמיד, החסיד). הוא נקרא גם אל-שיח' אל-מֻרַבִי או שיח' אל-תַרְבִיַה. כדי להגיע לדרגת שיח' על הצופי לעבור שלבים בהפנמת חומר הלימוד ובתרגול עצמי להשתחרר מתאוות חומריות. הקִרבה המֵרבית לאל עושה אותו קדוש (וַלִי) ומקנה לו בסיס לסמכות. רק אז הוא יכול להיות מדריך ומחנך, לקחת תחת חסותו חסידים צופים, ללמדם ולהביאם לרמת התעלות נפשית, שתשחרר אותם מהבלי העולם הזה ותכין אותם לדרך האמת האלוהית. אכן, זהו האידיאל שאליו שאפו הצופים הקדמונים ואף כתבו ספרות ענפה המלמדת דרכים ושיטות להגיע לשלמות רוחנית.[3]

התנועה  הצופית התרחבה. מספר הצופים גדל ועמו מספר השיח'ים האמורים לשמש להם מדריכים רוחניים. אך נשאלת השאלה: האם השיח'ים בדורות האחרונים עונים על הקריטריונים של השיח'ים, כפי שהִתוו אותם הראשונים?

הרומן המודרני מציג בפנינו קשת רחבה של דמויות, שיח'ים וחסידים, הנמנים עם התנועה הצופית, או מנהלים אורח חיים צופי. דרכם ניתן לתת תשובה לשאלה זו.

השיח'ים הצופים שולבו כחלק מגיבורי העלילות בספרות הנרטיבית בשל מספר סיבות:

א. מעמדם בחברה הצופית. כיוון שהיו גורם משפיע בחברה בכלל ובחברה הצופית בפרט  (השיח' כדמות פטריארכאלית מייעצת ומנהיגה רוחנית), יכלו הסופרים להשתמש בהם כבדמויות בדיוניות המניעות את העלילה או יוצרות סיטואציות ייחודיות. זאת בשל העובדה, שהתנועה הצופית היא חלק מן החברה המוסלמית, אך בעלת תפיסה דתית המשלבת מימד רוחני בעבודת האל ויש לה השפעה אדירה על גורל החסידים, גברים ונשים.

ב. מספרם של השיח'ים הצופים בעולם המוסלמי - התנועה הצופית נתפלגה למסדרים רבים.[4] כל מסדר פיתח דרך חיים משלו ותפישת עולם ייחודית. בראש כל מסדר - שיח' ולו חסידים רבים, שהופיעו ברומנים במגוון רחב וייצגו קשת של דמויות עבור הסופרים, בעיקר הרומנטיקאים.

ג. תפישת עולמם של הסופרים, הכפריים והעירוניים, ששילבו דמויות צופיות בעלילותיהם, גישתם הביקורתית, השמאלנית, שראתה בהם גורם לניוון חברתי, גישתם הימנית והסוציאליסטית, או השמרנית,  וכן  יחסם לצופיות כדרך חיים - כל אלו יצרו קשת רחבה של דמויות שיח'ים, לחיוב ולשלילה.

ריכוזי הצופים הגדולים נמצאים בכפרים. ככל שהכפר קטן ומרוחק מן העיר, כן גדלה חשיבות  השיח'ים הצופים כמנהיגים רוחניים וחברתיים. זאת משום שבעיות הפרנסה וקשיי הקיום התישו את כוחות הכפריים, ואלה מצאו את נחמתם ומפלטם באמונה הדתית. זו הבטיחה להם גמול בעולם הבא (פי אל-אַחִ'רה) על סבלם בעולם הזה (פי אל-דֻנְיַא). לפיכך תפשה הדת מקום חשוב בחיי הכפריים, והשיח' כמיצגה זכה לאהדה ולכבוד רב.

הסופרים הרומנטיקאים, שרבים מהם נולדו בכפר ובילו בו את שנות חייהם הראשונות, ספגו על-פי רוב את האווירה הכפרית, הפנימו אותה וזכרו אותה גם לאחר שעזבו את מקום הולדתם לשנים רבות. אווירת הכפר שימשה רקע ליצירותיהם, ותושבי הכפר היו לדמויות הפועלות בעלילותיהם[5].

מאחר שהשיח' הצופי היה גורם משפיע בחיי קהל חסידיו, הוא זכה להתייחסות רבה ביותר גם מצד הסופרים. שיח'ים רבים משמשים בעלילות הרומנים כגיבורים ראשיים ומשניים. הם מוצגים במגוון "צבעים", "שחורים ולבנים" ומה שביניהם - דמויות חיוביות ושליליות ודמויות ביניים. השיח הוצג כדמות חיובית או שלילית, על פי המשקע, שנשאר בלב הסופר.

בטרם נתייחס לתיאור דמויות השיח'ים, כפי שהוצגו ברומנים, נבדוק תחילה את מאפייני השיח' הצופי האידיאלי, הנחשב לבחיר האל, המופיע בספרות הצופית ובמחקרים עליה.

ג'ואד נורבח'ש, החוקר האיראני, מציין בספרו מריד ומראד[6] (תלמיד ומורה) חמש תכונות הנלמדות מן הפסוק הקוראני לגבי נבחרי האל: "فوجد عبدا من عبادنا آتيناه رحمة من عندنا وعلمناه من لدنّا علما"[7] (וימצאו עובד אלוהים מעובדינו אשר [אנו] נתנו לו רחמים מלפנינו, ונלמדהו מאתנו דעת):

א. היותו עבד נבחר, תכונה זו עולה מן המשפט "עבד מעבדי האל" - עובד אלוהים הנקי ממחשבות על דברים אחרים מלבד האל.

ב. "אשר [אנו] נתנו לו רחמים" - הוא בעל יכולת להבחין במציאות ההוויה ישירות מן המציאות. איש אינו ראוי למצב רוחני נעלה, אלא אם הוא משוחרר לגמרי מאותן שכבות של מחיצות (VEILS)  היוצרות הבדלה בין המציאות כפי שהיא ובין מצב של קירבה להוויה.

ג. "רחמים מלפנינו" - התוצאה של הרחמים הנתונים מאיתנו היא הארתן של התכונות האלוהיות, מחיקה של כל התכונות האנושיות והשגת הדרכים האלוהיות של ההוויה.

ד. "ונלמדהו" - קבלת החכמה האלוהית. זה אפשרי, בשעה שאדם עבר את כל שלבי ההשתחררות מהתכונות המעכבות את הקרבה לאל, כך שהחסיד (הטירון) אינו יכול לקבל את החכמה האלוהית.

ה. "ונלמדהו דעת מאתנו" - קבלת הדעת ישירות מהאל ללא מתווך.[8]

אל-ג'לאלין מציין, בפירושו לפסוק זה, כי העבד שעליו מדובר בפסוק הוא אל-ח'צ'ר[9] (המזוהה עם אליהו).  כל התכונות המצוינות לעיל קשורות לרובד הרוחני של עבד האל. טיפוס רוחני כזה הוא בבחינת אידיאל ואינו קיים בספרות הרומנטית. האדם המגיע למעלה גבוהה בקרבה לאל הוא מי שהתגבר על התאווה לדברים חומריים וכל מעייניו נתונים לאל לבדו.

הדמות האידיאלית, הנערצת על כל המוסלמים היא מבשר האסלאם, הנביא מֻחמד. הוא מכונה الإنسان الكامل (האדם המושלם), מופת שיש לחקותו. הסיפורים והאגדות, שנרקמו סביב אישיותו, ממלאים דפי היסטוריה רבים. המפורסם שבהם הוא ספרו של אבן הִשאם (מת 834) אל-סירה אל-נבויה - ספר שיוחד לביוגרפיה על חיי מחמד. הוא  כולל סיפורים אודותיו המוכיחים, כי האל בחר בו עוד בטרם נולד, כיצד נהג בקרב קהל מאמיניו, מה הייתה דרך חייו ומה מסר לדורות הבאים. הספר כולל גם חומר נכבד מהספר כתאב סירת רסול אללה, ספרו האבוד של אבן אסחאק (מת 767), איש אל-מדינה, הראשון שכתב ביוגרפיה על הנביא.

סופרים צופים מימי הביניים, שריכזו מידע ביוגראפי על אישים צופים בדורות הראשונים של האסלאם, ציינו שהצופיות הייתה קיימת זמן רב לפני הופעת האסלאם. בין האישים שהזכירו מוצאים דמויות מן התנ"ך כגון: מוסא (משה), סלימאן (שלמה), ומן הברית החדשה את עיסא (ישו).[10] כל אלה מכונים בקוראן נביאים.

מחמד וכן מוסא, סלימאן, עיסא ואחרים עומדים בקריטריונים, שקבע ג'ואד נורבח'ש. המשותף לכל הדמויות, שזכו להיכנס להיסטוריה הצופית, בין אם השאירו ירושה ספרותית לדורות הבאים ובין אם לאו הוא, שכולן דמויות חיוביות המהוות דגם לחיקוי לדורות הבאים. גם דמות כדמותו של חסין בן מנצור אל-חלאג',[11] שבני זמנו היו חלוקים בדעתם אם היה חיובי או שלילי, הפך אחרי מותו לדמות נערצת. דבריו של אל-חלאג',[12] שעוררו מחלוקת קשה (אם הם דברי כפירה או דברי אלוהים חיים, שאמר ברגעי אקסטאזה) פורשו לאחר מותו באופן המזכה אותו מכפירה. כך הפך להיות אחת הדמויות, שזכו להתייחסות רבה בקרב סופרים צופים (אל-סלמי (1021), אל-הג'וירי[13]) וחוקרים מודרניים (ניקולסון, מאסיניון, הורטן).

תכונותיהם של הצופים המפורסמים מהמאות הראשונות של האסלאם, דרך חייהם וידיעותיהם שימשו בסיס לקביעת מאפייני השיח' האידיאלי. עבד אל-מנעם אל-חנפי ריכז תחת הכותרת "שיח'" את אותם מאפיינים החוזרים אצל רבים מן הסופרים: "שיח' הוא זה אשר הולך בדרך האמת, מדריך את החסידים והתלמידים, מכניס את ההלכה לליבותיהם, מלמד אותם לאהוב את האל וגורם לאל לאהוב אותם. הוא עצמו מאהובי האל, בעל תכונות נעלות, בעל ידע בקוראן ובסונה, מתקשט (מֻתַחַלִיא) בתכונות היפות (אַחְ'לַאק) של הנביא, יתפלל אללה עליו לשלום, שלמד את הדרך הצופית משיח', שייחוסו מגיע עד לנביא מחמד, ונעשה מיומן ביותר. אדם, שאין דעתו צלולה (מַגְ'ד'וּב[14]), או אדם, שעדיין לא הגיע לשלמות רוחנית (סַאלִכ), אינו יכול לשמש כשיח'.[15] על פי אל-חנפי, אם כן, התכונות הנדרשות משיח' הן: השכלה דתית רחבה ומעמיקה, תכונות מוסריות נעלות, כישורים להעביר את ידיעותיו לתלמידיו, ייחוס שמגיע עד מחמד ובריאות נפשית.

הצופי המצרי, עבד אל-והאב אל-שעראני (מת 1565), מדגיש, שבחירת השיח' חייבת להיות על-פי ידיעותיו בהלכה. אם הבחין אדם, לאחר שבחר לו שיח', כי אין השיח' בקי בענייני הלכה - אין זו בושה (חַרַג') להחליפו בשיח' אחר.[16]

ד"ר נעמה בן עמי

מרצה לשפה וספרות ערבית, שירה ומיסטיקה באסלאם; ראש מסלול להכשרת מורים לערבית בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן וחברה בועדת המקצוע להוראת הערבים ועולם האסלאם;