מאמר:
 על פרננדו פסואה/ ד"ר גאולה אלימלך

פרננדו פסואה הוא משורר וסופר פורטוגזי (1935-1888)

שנחשב לגדול משוררי פורטוגל במאה העשרים .

במותו, והוא בן ארבעים ושבע בלבד, היה פסואה דמות אלמונית, איש בודד שחי בשולי החברה. לאחר מותו נמצאו בביתו כתבים רבים שהביאו לו תהילת עולם. פסואה פרסם את יצירותיו תחת שמות שונים וכינה את הדמויות שיצר בשם "הטרונימים", קרי אדם בעל אישיות משלו, דעות משלו וסגנון כתיבה יחודי.

"ספר האי-נחת" , שהוא יצירת הפרוזה המרכזית של פסואה,תורגם לעברית בידי יורם מלצר ויצא לאור בשנת 2006

זוהי יצירה גדולה ומורכבת הכוללת כמה ז'נרים וסגנונות ספרותיים: קטעי פרוזה ויומן אינטימי, תיאורי נוף ועיר, הרהורים פילוסופיים ומטפיזיים, מחשבות על ספרות ואמנות, הגיגים, אפוריזמים ווידויים.

שלוש דמויות מופיעות ביצירה זו כהטרונימים מרכזיים:

אלברטו קאיירו, ריקרדו רייש ואלווארו דה קאמפוס.

 החוקרת נעמה כרמי כותבת שהחלום והמציאות והמשחקים המורכבים ביניהם, הם אולי שתי התימות המרכזיות בספר, וכך כותב פרננדו פסואה:

"אני מרווח בין מה שאני למה שאינני, בין מה שאני חולם לבין מה שהחיים עושים".

המציאות אינה אלא חלום, או לכל הפחות מציאות שנגישה רק לסובייקט עצמו.  

החיים קשים, עצובים ומלאי סבל והחלום הוא המוצא היחיד: "אני סובל ואני חולם".

להלן כמה קטעים שחושפים את תימת החלום:

"מעולם לא עשיתי דבר מלבד לחלום. זה וזה בלבד היה מובנם של חיי. מעולם לא העסיק אותי באמת דבר אחר פרט לחיי הפנימיים. הכאבים הגדולים ביותר בחיי מתפוגגים לי כאשר, בפותחי את החלון לתוכי, אני יכול לשכוח את עצמי למראה תנועתו". (עמ' 373)

"ספר האי-נחת" כותבת נעמה כרמי, הוא ספרנו שלנו, האנשים המתייסרים, שמגששים דרכם לאורך קיר אטום בחפשם אחר דלת.

במקום דלת, פותח פסואה חלון אל תוך עצמו, ומבקש להחליף את הנוף החיצוני בנוף הפנימי של נפשו, כמו בקטעים שלהלן:

- "אני עצמי אינני יודע אם האני הזה, שאני מציג בפניכם כלפי חוץ בדפים המתפתלים האלו, באמת קיים או שמא הוא בסך-הכל מושג אסתטי וכוזב שיצרתי ביחס לעצמי. לעתים אינני מזהה את עצמי, כה חיצוני מעצמי נעמדתי, עד כדי כך הפעלתי את תודעת עצמי באופן אמנותי לחלוטין". (עמ' 206)

- "אני לא כלום/ תמיד אהיה לא-כלום/ אני לא יכול לרצות להיות כלום/ חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם" ('חנות הטבק')....

 הספר מציג  תחושות קשות , כגון: מועקה, יגיעה וריקנות. לעתים  קיימת אימת קיום אקזיסטנציאליסטית, ניהיליזם ואבסורד:

-"קמתי מן המיטה מיד תחת המחנק של מועקה בלתי מובנת. שום חלום לא גרם לה; שום מציאות לא היתה יכולה להוליד אותה. זו היתה מועקה מוחלטת ולשמה, אך מבוססת על דבר-מה. בעומק האפל של נשמתי, כוחות בלתי נראים, בלתי מוכרים, ערכו קרב שהווייתי היתה בו שדה הקרב, וכולי רעדתי מן הטלטלה העלומה. בחילה פיזית מן החיים כולם נולדה עם התעוררותי. אימה מכך שעלי לחיות קמה אתי מן המיטה". (עמ' 142)

"-המועקה אינה מחלת השעמום של מי שאין לו מה לעשות, אלא המחלה הגדולה שהיא התחושה שאין טעם לעשות דבר. והיות שכך, ככל שיש יותר מה לעשות, ניתן לחוש במועקה רבה יותר".(עמ' 176)

- "ומעל הכל (אני כותב), כיוון שאני מגן על חוסר התועלת, על האבסורד, (-) אני כותב ספר זה כדי לשקר לעצמי, כדי לבגוד בתיאוריה שלי עצמי". (עמ' 487).

"ספר אי הנחת" מציג את הנוף הפנימי העשיר של הנפש, נוף שמהווה נחמה פורתא בהתמודדות מול המציאות היומיומית. ניתן היה לצבוע את המציאות עצמה בצבעים ורודים  אילו היו שם  גילויי אמפתיה, חמלה אנושית וחיוך אל הזולת.

• ד"ר גאולה אלימלך- מרצה לערבית וחוקרת באוניברסיטת בר אילן