אירוע דן פגיס בבית ביאליק/ חגית בת אליעזר

לציון 30 שנה לפטירתו של המשורר דן פגיס, שהיה גם פרופסור לספרות וחוקר שירת ימי הביניים, עיתון הארץ פרסם את מאמריהם של דוד וינפלד, מנחם בן ואלחי סלומון באתר האינטרנט ביום רביעי 6.7, במהדורה המודפסת של "תרבות וספרות" ביום שישי 8.7, וביניהם ביום חמישי 7.7 התקיים אירוע בבית ביאליק בניהולו של המשורר יקיר בן משה ובהנחייתה של ד"ר מימי חסקין – ראש החוג לספרות במכללת סמינר הקיבוצים.

האווירה באירוע הייתה ייחודית: שמחה, בהירה, קלה עד מבודחת. מה הגורמים לכך?

קודם כל, זאת השירה של דן פגיס – חכמה, מאופקת, עם נגיעות הומור, וכפי שמנחם בן כתב ב"הארץ": "דן פגיס תמיד היה חשדן מכדי להפקיד את נפשו בידי הקורא, ולכן אין אף שיר שלו שבו פגיס הוא אחד לגמרי עם צער."

חבריו הקרובים של דן פגיס – עמיתיו לעשייה הספרותית, דיברו עליו בחום, בהערכה עמוקה: ד"ר שמעון זנדבנק – חוקר ספרות, חתן פרס ישראל לתרגום שירה, הדגיש בדבריו את המתח בין הדחף לתקשר עם הזולת לבין הצורך לשמור על מידה של חידה.

השיר "איפה" אומר זאת בבירור:

התחבאתי בחדר, אבל שכחתי איפה.

בארון אינני.

ולא מאחורי הוילון.

גם לא במבצר הגדול בין רגלי השולחן.

הראי ריק ממני.

לרגע  נדמה לי שאני בתמונה על הקיר.

באחד הימים אם יבוא מישהו ויקרא לי

אענה ואדע: הנני.

דן אלמגור הכיר את דן פגיס במשך 29 שנים מיום לימודיהם הראשון באוניברסיטה העברית. הם היו שני "הדנים" שלמדו יחד אותם הקורסים לתארים הראשון והשני בחוג לספרות עברית. דן פגיס המשיך באוניברסיטה: עשה דוקטורט והיה איש סגל חוקר שירת ימי הביניים. דן אלמגור עשה את עבודת הדוקטורט בארה"ב וכשחזר לארץ פנה אל התיאטרון: תירגם, עיבד, כתב מחזות ופזמונים. דן אלמגור כינה את עצמו "הגל הקל", לעומת שירתו וכובד מחקריותו של חברו, אך סיפר שגם לדן פגיס היה פן היתולי, שנגלה דווקא בביקור תנחומים על מות אביה של אלה אלמגור. 

הדס שבת נדיר היא ד"ר לספרות מאוניברסיטת באר שבע ומרצה בחוג לספרות במכללת סמינר הקיבוצים. היא חקרה את שירתו של דן פגיס במסגרת עבודת הדוקטורט וספרה "תיק מספר אפס" על דן פגיס עומד לראות אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

הדס קראה מכתב של יולי - אמו של דן פגיס מאירופה אל אביו, שהגיע בשנת 1934 לארץ ישראל, כדי להכין את עלייתם של אשתו ובנו.

"היינו בנופש והילד השתזף יפה. חבל שלא יכולת לראות אותו פורש ידיו בקריאות שמחה למראה הנהר הגדול. הכל הפליא אותו – היער, האחו, והוא קיפץ כארנב חום וזריז בין העצים." – כך במכתבה של יולי מ-2 לספטמבר 1934, בימי השלווה האחרונים, כי עוד באותו החודש האם נכנסה לניתוח, בעקבותיו מתה עד סוף שנת 1934 והמיטה אסור פרטי על הילד, שהתפתח לאסון לאומי של כל יהדות אירופה בתקופת המלחמה.

הדס סיפרה על מערכת היחסים של דן פגיס עם דודתו צילי – אחותה הלא נשואה של אימו, שהתגוררה אחרי המלחמה בווינה, אותה דן אימץ כ"אם מחליפה", וקראה את המכתבים שהוחלפו ביניהם. בידיה של צילי היה המפתח לעברו של דן – ילד יתום המתחנך אצל הורי אמו באירופה טרם המלחמה, אך השיחות המיוחלות בעת ביקורו של דן אצל צילי בווינה לא צלחו וההזדמנות הוחמצה.

השחקנית מיכל בת אדם, במאית קולנוע ושחקנית, הפליאה בקריאת המכתבים לאביו של דן פגיס, המקובצים ב"פרקי אבא", שכונסו ב"כל השירים", בשנת 1991, אחרי מות המשורר ב- 29 ליוני של 1986 בגיל 56.

הילד שוב "קיפץ כארנב חום וזריז בין העצים", אבל אז, בקריאתה המדויקת של מיכל בת אדם השחקנית ובקולה ההולך ונשבר, נשמע גזר הדין במברק שהגיע לפלשתינה א"י ב-15 לדצמבר 1934: "יולי איננה סטופ כולנו חייבים לשאת את מכת הגורל סטופ גם אתה חייב להיות חזק סטופ הילד נשאר אצלנו."

טובה רוזן- ד"ר לספרות, חוקרת שירת ימי הביניים דיברה על דן פגיס כמשורר מודרני, החוקר את שירת ימי הביניים. איך קוראים ושופטים פואטיקה עתיקה? למשוררים של ימי הביניים הייתה אמונה ביכולות השפה, עד כדי התרברבות בשפה מקושטת, מגובשת. שירתו של המשורר המודרני וזו של דן פגיס במיוחד, מטילה ספק בכלי הביטוי של עצמה.

טובה רוזן קראה שירים רבים:

ברית

היד טרודה מאוד, היא מבשלת

לקראת שבת. תנועת סכין נחפזת,

קרטוע-פתע, פצע! אך מיד

נכרתת ברית בין שני הקרבנות:

דם

קר

של דג,

דם

חם

של יד

אשר  ק ו ר ע ת  דג –

והעיקר:

אין כאן משל,

אין כאן נמשל וקר

היד, הדג, הדם והתחבושת.

פואטיקה קטנה

מותר לך לכתוב הכל,

למשל שֶׁ, וְשֶׁ.

מותר לך בכל האותיות שתמצא,

בכל התגים שתצמיח להן.

כדאי שתבדוק, כמובן,

אם הקול קולך

והידים ידיך.

אם כן, כְּלָא את קולך,

אסוף ידיך ושמע

בקול

הדף הריק.

מִסְפֵּד לבעל בסגנון

תמיד רדף אחר המילה הנכונה. היא הייתה משטה בו, קופצת מבין אצבעותיו כחגב. מפני שלא הרפה ממנה, נקמה בו: ענן אפל עלה מאופק, אלפי חגבים, ארבה של מילים רעבות, שכיסו את ספריו, את פניו, את פיו, והותירו שממה.

זהו שיר בפרוזה – התפתחות בסגנון כתיבתו של דן פגיס, שהופיע בספרו האחרון "מלים

נרדפות" משנת 1982.

השינוי הסגנוני המאוחר הזה - מעניין. קראתי עליו בעיתון "הארץ" במאמר "כשדן פגיס פנה אל השירים שמחוץ לשורה" מאת אלחי סלומון, אשר חקר את שירתו של דן פגיס בעבודת התיזה לתואר שני בספרות באוניברסיטה העברית. הדיבור השירי משוחרר-מה, יותר פתוח, אך רוב רובו של הדף שמתחת לשורות הארוכות, המועטות נותר ריק אף יותר.

גם את השירים הראשונים של דן פגיס אפשר לקרוא ב"תרבות וספרות" של הארץ. הם הופיעו לראשונה בעיתון "על המשמר" ב- 6.12.1949, לא כונסו ב"כל השירים", התפרסמו לאחר מותו  בגיליון 14 של כתב העת "כרמל". השירים, שנכתבו ע"י צעיר בן 19, שלוש שנים אחרי עלייתו משפל אירופת המלחמה, מובאים ב"הארץ" שנית ע"י ד"ר דוד וינפלד – חוקר ספרות, מתרגם, עורך ומבקר, לזכרו של דן פגיס וכדי שאוהבי שירתו יוכלו להתוודע אל ראשית דרכו.

כולנו זוכרים היטב את "הביצה שהתחפשה" – ספר הילדים המרהיב של דן פגיס שאף אויר על ידו. הספר התגלגל כביצת זהב רבת תגמולים הנמכרת עד היום בכמויות, כפי שסיפרה הסופרת עדה פגיס בראיון ל"מקור ראשון".

הסופר יהודה אטלס, שהוזמן לדבר על הספר, לא הגיע, אך מסר את דבריו, אותם קראה המנחה מימי חסקין. ואז היא קראה את כל הספר "הביצה שהתחפשה", עם דילוגים קלים בלבד, בחן ובמשחקיות תיאטרלית, וכולנו השתתפנו בשמחתה של הביצה, שנמצאה ע" אמה החיה, החמה והדוגרת והניבה אפרוח, כמשאלת חיו של המשורר.

כאקורד הסיום של האירוע רב הפנים הזה, המשורר שמעון אדף והמוסיקאי חיים רחמני קראו את שיריו של דן פגיס על רקע מוסיקה ממוחשבת-מסונטזת-עתידנית ובכך הקפיצו את השירים אל המאה ה-21, כפי שדן פגיס עצמו העלה את שירת ימי הביניים אל המאה ה-20.

לכל אורך האירוע דובר בסוד הגדול – שמו הקודם של דן פגיס, האירופי הגלותי, בטרם אימץ את השם "דן" עם עלייתו ארצה. אני קוראת בבית מתוך "כל השירים" בעמוד 366 את דבריו של אביו של דן פגיס: "השם שלך? איזה מהם, אם לא אכפת לך? את השם שנתתי לך (טוב, בעצם לא אני, דודה צילי הציעה אותו), את השם המצלצל הלטיני הזה מחקת כשבאת ארצה."

 הדבר חדש לי. לא הייתי מודעת לקיומו של הסוד. איך הוא לא התגלה ע"י החוקרים הרבים של שירתו של דן פגיס? האם השם לא השתרבב אל מכתביה של אמו של דן לאביו או במכתביה של דודה צילי? ומה בקשר לחבריו הרבים, עמיתיו באוניברסיטה העברית? שמירת הסוד הזאת נראית לי כמו פשע מושלם, שבמחשבה שנייה, בעצם לא קיים ולכן אני לא כל כך מופתעת: בדרך מקרה נודע לי, שאחד ממכריי יודע את השם הקודם של דן פגיס. ודאי לא אשאל מהו השם. כך נעשיתי לבעלת הסוד בדרגת קרבה שנייה: אני יודעת את שמו של מי שיודע את שמו של דן.