היא הראתה לו את הירח,ניבט מחלון של בית. ירח מצוי היה בשמיים אשר הכיר מאז ומתמיד,אולם מעולם מישהו לא תחם אותו עבורו בגבולות מסגרת של חלון. דומה כי זה בא לידי תוקף נגלות אחרת לגמרי,מעצם מוקפותו בצמצום אשר הציגה היא בגבולות של חלון. באין מחויצויותו של אותו מפתח חוץ מוקף היה זה בים של שחור,המנוקד פה ושם בנזרחויות כוכבים אלו לא צלחו הפר אינסופיות ואין טוואים אשר שלטו בשחורו של אוקיינוס מאפלייה. נצבעויות שחור נתנו חישתה של כלומיות ושררתה של אין אמירה המושלת בכל ועת עמד ניכחם של אלה חש באובדנה של עצמיותו אשר לא מצאה מעגן או איזהשהם תווי ההיות במוקפותה של אותה מפוחמות.סהר עמד בניגוד מוחלט לכל אותה שממה ,פנס רחוב של ארץ אין תוואים,פנס חסר תכלית. איניותו של ירח מקיימת זיזה מתמדת בין מוסדרותה של כלומיות וגילוייה של מוחשיות ,עת טבול הוא בכלומיות באים פלישות  שחור ומחבקים את אניותו וכמו אי אשר בא לידי נשטפויות ים,מאבד זה את מחייצותו חבוק בזרועות של שחור עד אין ההיות. אגב אובדנה של עצמיותו מתנה הוא אהבים עם לילה על אין תוואיו. זה מצמצם עצמיותו,מוחשיות אגמון אור כסוף לידי נפתחות מפרץ, ממשותו של אור מקיימת נפתחות אל כלומיות סביב ומה היה נכלאות מקום בא לידי פישוט בעצימות סביב. בירח באים ידי גילוי אהבתו של עצמי ואהבתו של סובב עת מחוק הוא עד אובדן ההיות מתגלה בו אהבת סביב, חיבוק מוחלט ועת נגלה הוא כאגמון של אור ללא דופי.  מגלה הוא אהבתו של עצמי ומסוייגותו ממציאותו של סובב. נלבשויות מוחשיות ואין מוחשיות אשר לובש בין שמיים מגלים אפשרויותיו של בן אנוש מקויימות של זיזה בנגיעות במחוזות מופשט לבין ביאה אל מה נדמה כממשות ,ממשות ואין ממשות המתגלים בירח מוצאים תרחיש במוסדרותו של מה אשר קורא בין אנוש חודש, צמצום זמן אינסוף למוחשיות דבר,כמו חלון של בית התוחם בגבולות מוקפותו נגלויות דבר ,מגלה חודש כבית ההיות נדברויות מופשט בשפתו של בן אנוש, שפה של סדר קווי המתגלה במה קורא בן אנוש חודש,יוצרת תרחיש של מוחשיות ,בוראת מובנותו של דבר . גבולות הופכים נצח לחודש וגבולות הופכים אינסוף לסוף, בין התחלה וסוף מתגלה זמן צמצום ומקום צמצום ואלו יוצרים נחזרויות דבר, יום ולילה, קיץ חורף,סתיו,אביב מקיימים מעצם נחזרותם קו ,קו אשר ללא אלו מוצא היה פוגג במרחבי עצימות חובקת כל ,קו הבורא עולמו של אדם.