מאמר:
נקודות פילוסופיות בדיון פוסט-מודרניזם נאור/ כרמית רינצלר אברהמי

מישל פוקו הוא פילוסוף צרפתי, מאבות הפוסט-מודרניזם. פוקו גילה שלא ניתן לנתק בין כוח מוסדי לידע. טיעונו היה, רשת הכוחות בחברה מייצרת ידע. המוליד את הכוח הוא הידע. והוא כעין ספירלה שהכוח והידע הם עשויים לולאה משולבת ובלתי ניתנת להפרדה. הידע אינו פסיבי. הוא חלק אקטיבי במאבקי הכוח ומיחסיו. למשל, יחסי כוח שאינם שווים במגדריות של נשים וגברים, מותנים בכך שיש יותר ספרים העוסקים בנשיות האישה מאשר בגבריות הגבר. לכן, גם לדעתו, יש יותר ספרים העוסקים בשחורים, בכושים, בחריגים ואחרים בחברה מאשר בלבנים. "הסוציולוגיה לפי פוקו מנתחת אנליטית את השבטים, הקבוצות הנחלשות בני עדות המזרח באופן מאד סטריאוטיפי ואילו לפי סרטי הקולנוע כמו: סרטי הבורקס ו/או מעבר לים ו/או זולגות הדמעות מעצמן. לעומת האשכנזים המוצגים בתצלומים בקולאז'-אפ תקריב קרוב. משמשים בסרט דגם ומודל לחיקוי של מודרנה. לכן, לדעתו לא הפעילות של סובייקט הידע מייצרת אותו אלא מערך הכוח השולט בסובייקטים נטולי-הכוח ומניע אותם. אנו למדים שגם בסרט: "הולדתה של אומה" – ה"אדם הלבן" מוצג באור חיובי כאוהב בעלי חיים, נקי, מסודר, משכיל ותרבותי – ואילו "הכושי" הוא העבד שמנקה את הבית, החצר, הגינה. והחשש להתחבר אליו. על אף שהיו ביקורי משפחות בין הדרום למערב.

סרטים אלו הציגו נרטיבים פשוטים הבנויים על עקרון הסטריאוטיפיזציה של הדמויות כגון: המזרח צועד בעצלתיים והמערב בצעדי ענק. המערב הוא המודל לחיקוי. נוצרת מערכת הגמונית שבידה הכוח להניע את החברה לאן שהיא מובלת. הנרטיב המזרחי כמו הוסט והודר מהשיח הציוני, ההגמוני לדעת פוקו. ג'אד נאמן סובר: סרטי הבורקס נולדו כתגובה לטראומה חברתית של העקירה, הגירה ותהליך הרה-סוציאליזציה חינוך מחדש שנכפה על המזרחים בארץ. המזרחים איבדו בארצם החדשה את מעמדם החברתי שהיה להם בארץ מוצאם, ומדיניות הקליטה של הממשלה ההגמונית כביכול הפכה אותם לסוג שk "פרולטריון צף" שהתקשה לפתח תודעה חברתית/מעמדית והיה חשוף, בשל כך, לאידיאולוגיות פופוליסטיות. אותם גיבורי תרבות בשל היותם מהגרים הם נתפסים כיהודים מיושני דעות, גלותיים, הנאבקים בשוליים כדי להיות חלק בלתי נפרד מהשיח הלאומי. בסרטי הבורקס התגשם החלום באמצעות נישואים. כאשר זוגות בנישואים מעורבים הם שיצרו את אחדות העם והחלום בין עדות מסוכסכות על רקע תרבותי. (מפנה אתכם לספר "גולים בגבולם" של יעל מונק עמ' 759.

ברודל בספרו המפורסם של תרבויות הים התיכון אומר שחומות העיר יצרו את ההבחנה בין מרחבים קטנים מודרים שהם  חוץ לבין הפנים. בין מי שזכו להיכלל בתוך העיר ואלה שהודרו הרחק ממנה. כמובן שהיחס הוא לקו גבול רגשי, סמלי ולא פיזי.

הספר "אוריינטליזם" של אדוארד סעיד מאמץ את המתודולוגיה של מישל פוקו ומפנה אותה לשדה שיח דומה אך אחר. סעיד פונה למזרחנות כפי שפוקו פנה לפסיכיאטריה ולצורך טענותיהם נשאלת שאלה מי קובע כאן?

המערב שאימץ דפוסים אוריינטליסטיים שאפיינו אותו והושלכו על דימויי הישראליות גם בקולנוע יצרו תמונה מעוותת של יחסי מזרח-מערב. לכן, גם מיקומה של ישראל במזרח התיכון לא מלמד על דפוסיה המערביים ומתוכה עוצבו הדימויים הסטריאוטיפיים של מזרח פרימיטיבי היכול להתקיים רק בזכות חסידי המערב, וזה בולט במיוחד בניתוח שערכה אלה שוחט בז'אנר של סרטי הבורקס.  המציאות שלנו מראה – שהרכבה עצום יותר ממה שחשבה ה"מודרנה" למעשה, היא לא קיימת באופן אובייקטיבי, היא מכוננת על ידי האובייקט האנושי. קנט כפילוסוף רואה בידע האנושי כסוג של פעילות גומלין בין מסגרות מנטליות לבין החושים. אך כשונה ממנו הפוסט-מודרניזם לא מתייחסים כלל למסגרות מנטליות כתופעות כוללניות. החושים הם חלק מהסובייקט ולא ניתן לנתק את התפישה הפוסט-מודרניסטית אשר טשטשה או ביטלה את הגבול בין העובדה לערך. גם בפילוסופיה של פוקו – הידע הפך לכוח עצום ולידע כאילו יש מיזוג של שני פנים ולהם גורם משותף אחד. אך לא עובדתית.

הפילוסוף ניטשה דיבר על שלושה מרכיבים חשובים: איחוד הידע, איחוד הלימוד והמחקר. איחוד בין מורים לתלמידים. דרש לבטל אותם ולהתחיל בחינוך לתרבות פוסט-השכלתית הוא התנגד לכך שהשכל יהיה השופט העל בענייני תרבות. צריך להכיר בתרבויות מקומיות שונות ולא תרבות אימפריאלית.  

החוקר ג'ון פיסק במאמרו: "פוסטמודרניזם  וטלוויזיה" טוען שאינו מעונין לאפיין את התפיסה הפוסט מודרנית בשלמותה. ויש לה מאפיינים כמו: ייצוג טלוויזיוני, נקודת המוצא לתקשורת זו היא: "התמוטטות הנרטיבים הגדולים שהנחו את ההיסטוריה"  לעומתו פיסק השתמש בשני מושגים חשובים שפירושם: סימול קרום "צלם"  תפיסה שלפיה לדימוי יש מעמד שווה לזה של המציאות. והמושג: "פסטיש" התחקות חיקוי שהוא מין שעתוק של צלמים . פיסק רואה בכך מין פרודיה אך לא היסוד הפרויד-רפלקסיבי שמצוי בפרודיה. פסטידש הוא מין הכלאה של יצירות או חומרים קיימים שעוברים תהליך ממחזר וחיקוי היתולי נטול כל מקור. הדוגמה של מלחמת המפרץ.  (בודריאר בספרו "מלחמת המפרץ שלא קרתה 1991) מסתייג מהפוסטמודרניות והיא בעצם מושא המחקר שלו. שהתקשורת האדירה אותה יותר ממה שהמציאות צלמה. החיקוי גדול מן המקור.

לסיכום – המודרניות לא ייצגה את היסטוריית כל העמים, העדות, הדתות כפי שהיו באופן ממשי בעבר. במציאות הקונקרטית. אלא, ייצגה קבוצות מסוימות, ייחודיות בחברה שבחרה אותן להאציל, להבליט ולהשריש. טוענים רבים שאם כל העולם טקסט כתוב הרי לא אמין, נכון הדבר. גילוי וחקירת התחבולות הרטוריות של העבר ואי הנצחתן של קבוצות בתוכו מעוררת ביקורת חריפה שמערערת את האחדות, את השלמות בחברה ויוצרת גופים ראקציוניים. החיובי שבהם יוצר מציאות חדשה. הספרות החדשה הפנתה עורף לחלומות האוטופיים של ההגמוניה. גם כור ההיתוך לא הושג כראוי. ונוצרה חברה פלורליסטית והתרבות האתנוצנטרית בעידן המודרניזם נדחקה לקרן זווית.