מאמר:
נגה-היהלום הקשה/ רוני סומק
"לעולם",אני מצטט את ליאו רנדו דה-וי נצי',"אין הטבע מפר את חוקי עצמו".ולכן אולי יכול הטבע להפקיר את עצמו לצבעי האיפור של המטפורה.המתבונן בו פותח את ספר החוקים ומצייר אותם בטריטוריה שלו. משה דור הוא מהמעולים שבציירים. הוא לא רק טבע את המונח "שירה ילידית", הוא גם הוכיח ,כמעט בכל שורה שכתב, איך יכול אותו טבע להיות סיסמוגרף נפשי ופיזי. דור מתעלס עם הנוף, מסתתר בשורשיו, מטפס על גבעוליו וסוחט מצוף פרחיו את הדיו השירי שלו.אותו נוף מוצב גם כמראה כאשר דור משקף , למשל, באותה מראה דיוקן אישה. הנה השיר "כל הקיץ": "כל הקיץ התרוננת, אישה/עם נשמת צפור.עכשיו הגיע// החילוף בשבעת אורותיו הנשירים/ ואת החילות נאלמת לשיעורין ורק// נגה-היהלום הקשה, הבלתי מתפשר,/ חבוי בכף ידך הקטנה,// הקפוצה בחוזקה". ה'נטו' של הטבע מאיר את חילופי העונות וה'ברוטו' של אותו אור לוכד אישה,מסתנוור מ"נגה-היהלום הקשה" החבוי בכף ידה.הגבולות מתט שטשים. נשמת הציפור של אותה אישה עפה מקיץ לסתיו.הדיבור נאלם, העלים נושרים ושום דבר לא מתפשר כאשר השעון מתקתק חילופי עונה.גורל הטבע קבוע ("וידעתי שהעונות חייבות להתחלף ואין עוצר בעד הזמנים",יכתוב דור בשיר "בבוקר") ודור אינו מתווכח עם המטאפיזיקה, הוא רק בוחן מולה, באומץ וביופי רב, את הפכפכות הפיזיקה האנושית, ואם בשיר "כל הקיץ" נאלם הדיבור, הרי שבשיר "בבוקר" הביטה בו ב "בעיניים שוחקות ובזיו פנים".
היכולת החזקה הזאת לאחוז בטבע תופרת מפעם לפעם חוטים דקים של אירוניה.הנה, למשל, השני מתוך "שלושה שירי גשם": "הגשם יורד ויורד ללא הפסק/ כתוגת ורלן, לבו השבור./ אך אנחנו מזמרים שיר-עם רוסי/ על ונקה הטיפשון שהלך לקוקז/ לקנות וודקה. שם, גם שם,/ יש הרים".החיבור הזה בין ורלן לונקה הוא החיבור הבלתי אפשרי בין 'תוגה' ל'טפשון'.דור הופך אותו לאפשרי ואירוני כיון שהוא לש את המילה "גשם" וממטיר אותה בטבעיות רבה.
היכולת הזאת ממריאה גם אל שמי המטאפורה.הנה, למשל המילה "בלרינה".בשיר "בלרינות" הסנוניות מתוארות כ"בלרינות האוויר",ובשיר "ושוב: פריחת הדובדבנים" מתוארים אלה כ"בלרינות בשמלמלות ורודות וצחורות".הבלרינה היא אולי אותה בלרינה, אבל הכוראוגרפיה שונה.ואם צריך מוסיקה, אז הנה "הים, תיבת-נגינה ענקית,/מנגן שירי אהבה וכולם פיאניסימו".ואם בנוסף למוסיקה צריך גם את ה'אפקטים המיוחדים' אז הנה ספינת הטיול הלבנה (בשיר "בהעריב") חוזרת בערב ו"ראשי תרניה/ שותתים זהב".דור,במילים אחרות, מתיך זהב וכאלכימאי אמיתי הופך אותו לדם.
אבל הדם האדום יותר זורם בעורקי הגעגועים."זמן שאול" הוא ספרו של משורר ילידי שהחיים לקחו אותו בשנים האחרות אל מעבר לים, "כל מה שנותר לי מארצי" הוא כותב בשיר "שולל", "הוא לוח שנה התלוי במטבח, מעוטר// בתצלומי נופים שכבר נראים/ זרים לגמרי, כאילו היו נופי // כוכב-לכת הנגלה לראשונה למבטו/ הנוקב , הלא-מותר, של האסטרונום...".זוהי תמצית הגעגועים והיא מתרחשת במטבח.שם על אש קטנה מתבשלים נופים רחוקים והמשורר המכיר נופים אלה מהשורשים מרכיב את משקפי האסטרונום כדי להאמין שהוא שותל אותם מחדש בערוגת חייו.אבל הנוף הוא נוף ודור יודע בשירי "זמן שאול" לא להפר את חוקיו של הנוף הזה .הוא מתכתב איתו, מדביק בול נדיר ביופיו ואנו הקוראים פותחים את המעטפה כדי להציץ ולהתרגש ממכתב אהבה שנשלח לאימא אדמה.
הנשיקה והפרי
יש דרכים רבות לתאר את סוד כוחם של שירי
ואכן ,הרווח הזה בין היכולת לצייר טבע לבין הגוף הממשי תעבור בשירים רבים.בכוונה התחלתי בשיר המסמן את פריז על המפה.דור הוא זה שהניח במילון השירה העברית את הצירוף "שירה ילידית", אבל השיר "הצטלבות" וכמוהו שירים אחרים מראים כי אותו רומן עם הטבע אינו חייב להיכלא בין מטולה לאילת.דור נודד עם העיניים ה"ירוקות" שנולדו כאן גם לנופים אחרים.
יותר מכל,לדעתי,אפשר להשוות את ההתכתבות הזאת עם הטבע לסיפוריו של ס.יזהר.דור כמוהו מכיר את השכבות הארכיאולוגיות שמתחת לגלוית הנוף.במילון של שניהם מופיעות מלים משפת הסתרים של גרגר חול.הנה ,למשל, כמה משורות הפתיחה של יזהר בסיפורו "השבוי":"מאחר שרועים ועדריהם היו נטושים בטרשי הצלעות,בגריגי האלות,בבות ורד-ההרים, ואף בגיאיות המתעכסים שהיו מקציפים אורות-אותם זהרורי דורה מאוששים ואותם בהקים זהובים-ירוקים קיציים,שהעפר תחתיהם מרוגבב כאגוזים,ונמחק לקמח אפור למגע רגל...".דור ב"שלושה שירי חול" מתעלס גם הוא בדרכו באותו תחושה:"מכאן/ועד הים/ נם/ החול/ שעוד נשמר בטהרתו/חם ולבן.".בתוליות הטבע נחרדת מהנגיעה האנושית.בסיפור של יזהר ערעור השלווה יבוא כאשר "מגע רגל" יסמן טביעות,ואצל דור תבוא האזהרה :"החול ימחה את צעדיך./אל תנסה.אל תנסה./על צדקתך ועל פשעיך/סובב הרוח יכסה.". ההעמדה של טבע,במקרה הזה החול, מול פלישת האדם היא העמדה רומנטית והרואית.אצל שניהם מוצב על שפת האספלט שלט דמיוני האומר "עצור גבול לפניך",ואצל שניהם נרמס השלט.זהו אקט כמעט פוליטי.שניהם מניפים שלטים בהפגנה גדולה, בהפגנת חמלה למען הטבע.שניהם מחפשים נחמה.יזהר מוצא אותה באגרוף ודור מוצא אותה באהבה.הוא מושיט אצבע לחול וכותב בו שורות קצרות ומנוקדות.הטבע בשיריו נמצא בכל מקום.גם בעיר."סגולים הדמדומים בתל אביב כיוד/נגר על אופק שבתי מלון פצעוהו."("דמדומים,יוני 1982").הוא לא ימחק את הכבישים,אבל הוא יגיד:"סגולים צלילי תיבת הנגינה/המבשרים לרחוב שבעה סוגי/גלידה ומות".הסגול והרחוב בטנגו אחד, הגלידה והמוות באותו טעם.
וכך גם באהבה."האדם,כך שאול טשרניחובסקי,"אינו אלא תבנית נוף מולדתו".דור מניח את השורות האלה כמוטו לשירו "אם אשכחך".הוא עונה בו על השאלה "כיצד אני יכול לכתוב שירים/ילידיים בארץ נוכריה". תשובתו משרטטת את מפת גופה של אהובתו.הוא משרטט את "שטח ההפקר שבין עגבותיך" או את "נקיק-הגבול המפולש/בין שדיך".הבניין הארוטי לא שוכח לרגע את טיפות המלט של הנוף.המאהב המדומה לארכיאולוג הוא "עקשן.צרוב שמש ורוחות".
זוהי ,לדעתי, הקופסא השחורה של הספר הזה:השמש צורבת,הרוח מנשבת והמשורר ביד נפלאה מצליח לצייר במכחול קרן שמש את נשיקת הרוח.
* רוני סומק- משורר ואחד ממובילי השירה העברית בימנו, שיריו וספריו זכו לתהודה, השפעה ועניין בספרות בארץ ובעולם.
* משה דור- משורר בן דורם של נתן זך, יהודה עמיחי, דוד אבידן. שירתו צבעונית ומיוחדת.
