סיפור:
שדה ירוק וארבה/ עלי עביד אל' סא'י מערבית ראובן שבת
דיווחים בחדשות סיפרו על נחיל צפוף של ארבה העומד לחסל את השדות הירוקים של מרכז אפריקה ומזרחה.
הארבה מותיר אחריו את שדות הגידולים דומים לאפר, כאשר הוא מסיים את פשיטותיו. לא משאיר גבעול ירוק אחד מאחוריו.
פניהם של האיכרים שקעו בכבדות איטית להבעה טרגית. הצבע האפור כיסה אט אט את שדותיהם הירוקים. דומה היה כי אותו צבע עצמו עטף בקדרות גם את פניהם הקשים.
השדה של אבו ג'אד'ן, היה שממה, בדיוק כמו שדותיהם של אבו פארס ומחמוד. אבל "טרגדית הכפרים השכנים" הייתה גרועה עוד יותר שם, נותרו עכשיו שדותיו שהיו נטולי צמחייה. הכפריים עזבו בחלקם את הכפרים ועברו לכפרים שעליהם הארבה לא פשט עדיין. בכוונתם היה להצטרף לוועדות המלחמה הרשמיות בארבה.
אבו חאלד, הביע תרעומת קשה בבית העיריה כאשר טען כי ועדות אלו לא ניסו בכלל להגן גם על הגידולים הבריאים שאליהם הארבה טרם הגיע.
"מה לעזאזל ועדות ההתנגדות הללו עושות?" קרא.
" בכל מקרה אין להם חרקים! אין להם חרא! הם אפילו לא צריכים את היכולת לרסס את השדות שבהם הארבה בוקע . הם מתנהגים כמו האמא של הכלה, ומחכים שהארבה יסיים איתנו את המלאכה!".
אבו עדנאן היה היחיד שהשיב על דבריו של אבו חאלד. הוא הניע את ראשו הגדול, וינק מצינורית הנרגילה שהייתה מונחת סמוך אליו, נושף באיטיות את הטבק משפתו התחתונה ומסדר תוך כדי כך את הגחלים על משטח הנרגילה.
*
מספר ימים לפני כן , מסעוד השכן וחברו של אבו חאלד נכנסו לריב עם ראש ועדות ההתנגדות לארבה. מסעוד אמר לו, "אני ממש בספק אם אתה באת לעזור לנו לגרש את הארבה. אחרת, איך אתה מסביר את העובדה שאתה לא אמרת מילה אחת על אסוננו? אני חושב שאתה באמת רוצה את הארבה לאכול את הגידולים שלנו, כך שתוכל להפוך את כפרינו לשוק רווחי נחמד עבור עסקים גדולים. כולכם עובדים יד ביד עם אנשי עסקים מהעיר הגדולה. ואנחנו יודעים מה שאתה מחפש! אנחנו יודעים כוונותיך, ואנו יודעים כי אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה עכשיו. אבל כעת ראית את הרגע האחרון שלפני התגובה האמיתית שלנו! "
ראש הוועדה לא אמר דבר . מספרים שהוא שמר על חיוך לעגני על קצה שפתו, אבל עיניו גילו כי יש לו תוכניות אחרות בעבור מסעוד.
*
כאשר גופתו של מסעוד נמצאה מאוחר יותר באחד השדות, החקלאים החלו למלמל בינם לבין עצמם ואפילו בכו בסתר. גם הנשים, החלו ליילל, במיוחד אשתו של מסעוד, שאליה הצטרפו אמו של מסעוד , ואחותו פאטימה.
פאטימה קרעה את בגדיה ,קרעה את השערה. היא הפכה קטטונית לפתע.
שתיקה מוזרה שרתה על הכפר. חקלאים היו באים והולכים ונדמו לבובות סמרטוטים, ולצלליות נעות כמו רובוטים או כמריונטות עם עיניים בולטות וגב כפוף. הם לא הוציאו הגה מפיהם .
אבל מישהו היה מתקרב אליהם יכול היה לראות מקרוב בסערה רוגשת בתוכם על סף פיצוץ.
בניין העירייה של הכפר הפך שומם. החקלאים הפסיקו להתכנס שם כמו שהיה להם לפני. אבל ג'אדו 'האילם, היה נכנס לפעמים בשביל להדליק את הפנס בבית העיריה. בכל פעם שהוא יצא, היה מרים את זרועותיו אל השמים מלמל בקול המחוספס שלו: "אה ... אה ... אל ... יה ... איים"
*
זה היה אבו חאלד שמצא בתחילה את מסעוד מת. חבל ארוך כרוך סביב צווארו. אבו ח'אלד ניסה לעצום את עיניו של מסעוד אבל הזבובים כבר אכלו אותם, עפעפיו התייבשו.
אף על פי כן, הוא מצא את הכוח למחות את דמעותיו, והוריד את החבל מהצוואר של מסעוד, והחביא אותו. הוא פסע לעבר הכפר.
*
לאחר תקרית זו, חלק מהחקלאים ניסה לשדל את אבו חאלד לספר להם כיצד בדיוק הוא מצא את גופתו של מסעוד. אבל התשובה שלו הסתכמה באנחה מיוסרת.
אשתו של אבו חאלד סיפרה לאחת משכנותיה ( למרות שהוא השביע אותה שלא תספר זאת), שבעלה שומר בתוך תיבה חבל.
כאשר ניסתה לפתוח את התיבה, הוא פנה אליה וזעק:
"תעזבי את זה מהר!"
היא שאלה אותו, בקול רועד, "אבל אבו חאלד, איך מסעוד מת? ומה קשור החבל הזה עם מותו, אלוהים שלי, בבקשה, אני רק רוצה להבין! "
הוא רק השיב לה:" את לא מבינה כלום!"
אחר כך הוא סגר את הדלת, כיבה את האור, ומשך את השמיכה מעל לראשי שניהם.
*
בעוד החקלאים היו צועדים במסע ההלוויה של מסעוד, אבו חאלד הלך לבדו וסירב להתערבב עם איש . הוא ישב רחוק מכולם, בוכה בשקט ומרסק רגבי עפר במקלו. אף אחד מהכפר לא העז להתקרב אליו למעט אבו עדנאן. הוא ניגש אליו וטפח לו על שכמו . אבל אבו חאלד לא היה מסוגל לומר אפילו מילה. אבו עדנאן אמר כי פניו של אבו חאלד נראו כמו פיסה מרופטת של בד שחור.
הכפר ידע כי מסעוד היה הידיד האמיתי היחיד של אבו ח'אלד ובן לוויה קבוע לו מילדות
הם ידעו כי מותו של מסעוד היה לו קשה מנשוא.
אבל מי שבכה בקול רם בהלוויה היה איתיא'ן אל' פלאיין, ראש העיר. בכיו היה חד וברור ודמעות זלגו מעיניו השועליות.
האדם היחיד שידע את האמת על ראש העיר היה אבו חאלד אשר נעץ בו מדי פעם מבט מתגנב והניד ראשו בצער. הוא ראה אותו לפני מספר ימים בפגישה עם ראש הועדה למלחמה בארבה, באחת המערות הסמוכות לכפר.
בעוד קבוצת החקלאים מסיימת את תפילותיה מעל גופתו של מסעוד, נשמע לפתע קולו של ג'אדו ,שוטה הכפר: "אה ... אה ... אל ... איים."
אחד החקלאים ביקש אבו חאלד, " על מה האידיוט הזה מקשקש, אבו חאלד? אני מקווה כי העני לא השתגע לגמרי".
באותו רגע, השתתק ג'אדו לרגע ואחר פנה מייד לעבר אבו חאלד והחווה בידיו לעברו בתנועות ברורות. "אה ... אה ... אל ... אלאל."
"ברצינות?" אמר חברו. "כל טוב, גבר."
עיניו של אבו חאלד נמלאו בדמעות. הוא הניח להם לזלוג במורד לחייו
. הוא מעד, פתח את הקופסה שאחז בידו, הוציא את החבל, ועשה את דרכו סמוך לביתו של מסעוד.
"ברכות על בנך, גבר. מסעוד היה כמו אח בשבילי. "
"אלוהים יברך אותך, אבו חאלד ...."
אבל אבו חאלד קטע אותו ואמר: "האם היא כבר סיפרה לכם על החבל שמצאתי כרוך סביב צווארו של מסעוד?"
"כֵּן. כן, היא סיפרה זאת..."
"הנה, קח את זה. אני מפקיד אותו אליך. שמור עליו כחייך והעבר אותו לבנו של מסעוד כשיגדל".
עלי עביד אל' סא'י – סופר, עיתונאי, עורך כתבי עת ומשורר ירדני ידוע שם. יזם של פסטיבלי תרבות בירדן.
