סיפור:
חופשת המנדלות/ בלפור מור 
לפני שש שנים ביליתי עם אשתי וילדי בחבל פריגור בצרפת ,בבית חווה ששכרנו על שפת הנהר.
יום אחד באה לביקור אישה מהעיירה הסמוכה עם שני ילדיה הקטנים.ילדה בת חמש וילד בן שנתיים.
לבתנו מלאו ארבע שנים, והיא והילדה נהנו לשחק יחד.
אשתי וחברתה היו חברות וירטואליות, וזו הייתה בעבורן פגישתן הראשונה מאז היכרותן לפני כשלש שנים באינטרנט, סביב תחום עניין משותף : ציור מנדלות.
אשתי וחברתה הוירטואלית שוחחו מדי יום ביומו ,חלקו ציורים של אחרים , החליפו רעיונות ושימשו בסיס משותף חזק ואיתן לחברים אחרים בקבוצה.
חברתה של אשתי וילדיה היו בעלי גוון עור חום.
עד מהרה הסבירה לנו החברה כי מוצאה הוא מפקיסטן והיא מוסלמית בדתה. זה הפך את המפגש ליותר מעניין.
לאחר שהוחלפו מילות ברכה, חיבוקים, והנשיקות ,נפרשו המנדלות על השולחן, ונשלפו חומרי הציור המיוחדים.
אז החלו אשתי וחברתה לצייר את המנדלה המשותפת שלהם. כאשר הטלוויזיה שהייתה פתוחה השמיעה קולות ברקע.
בחדר השני התרכזו שתי הבנות בהרכבת פאזל משותף .הבן הקטן גם הוא רצה להשתתף ומדי פעם ביקשו הבנות את עזרתי בהרגעת השובב הקטן.
עברתי מוקסם בין שני החדרים, פעם בחדרם של הילדים ,ופעם הצקתי לאשתי ולחברתה. בעודי מהרהר ביני לביני כיצד דברים פשוטים כמו מנדלה ,פאזל וטכנולוגיות, מחברות בני אדם מתרבויות שונות שלעולם לא היו נפגשים,נשמעה בטלוויזיה הודעה מתפרצת של הCNN מהבית הלבן:
בן לאדן מת- כוחות מיוחדים אמריקאיים נחתו בפקיסטן והרגו את בן לאדן.
עוד לא הספקתי לקפוץ משמחה ולצעוק "כ'ואל כלב בג'יה יומו " , פרצה חברתה של אשתי בצעקות בשפה לא מובנת כנראה פקיסטנית, רצה לחדר הסמוך ממשיכה לצעוק בשפתה ואוספת אותם אליה.
הבטתי אל אשתי , אשתי הביטה אלי וניגשה אל המקרר. היא מזגה מים ונתנה להם לשתות. הילדים ואמם התיישבו חבוקים על הספה ולגמו ארוכות מהמיים . שררה שתיקה ארוכה ומתמשכת שהופרעה מדי פעם על ידי בנה של החברה . איני זוכר כמה זמן זה נמשך, לא זוכר אילו מחשבות התרוצצו במוחי, עד שנשמעה דפיקה בדלת. לא ציפינו לבואו של איש. בוודאי לא בשעת לילה מאוחרת בבית חווה בפריגור.
בפתחה של הדלת עמדו אנשי ביטחון בריאים ומוצקים. ללא אומר קמו חברתה של אשתי וילדיה
דומה היה שהצדדים מכירים זה את זה ,והם יצאו מפתח הבית.
על השולחן ובחדר הילדים חיכו המנדלות והפאזל מיותמים.
* בלפור מור- מנהל חברה מסחרית, כותב סיפורים.
