פרק מרומן:
שתי ימי חיי/ יוסף כהן אלרן
מדוע נשרו בזה אחר זה מחיינו? האם שקיעתם הייתה קשורה איכשהו למציאות של חני ושלי? האם היה להיכחדותם קשר לאכזבות שלפתו את לבבותיהם? כי כאילו פתאום, לאחר הכול, תוך שנים אחדות זה קרה. בזה אחר זה וכאילו הגיע זמנם של ההורים לפרוש נעשינו חני ואני יתומים. תחילה היא ואחר כך אני. כמו גל עצום של דמוניות שבא ותקף ואנו היינו המומים. שתי אחיותיי הבוגרות אולי רצו לשמש לי משענת. הן נעשו קרובות יותר, אך לא יכולתי הרבה להיעזר בהן. הקשר אתן היה מועט מצדי. נתתי לחני את כולי. דומה שלא הותרתי מקום לצער משלי. אלוהים הטוב, חשבתי יותר מפעם, האישה הפגיעה הזאת שלי, בכל העולם רק אני נותרתי לה. והיא הלכה ונעשתה מיום ליום תלויה בי יותר ויותר. היא נסגרה לתוך עצמה. גם אתי לא הרבתה לשוחח. באותן שנים נותרנו כמעט בלא חברים. היא התרחקה אפילו מאחיותיי. עובדת היותן אימהות לילדים בריאים שנולדו להן ללא סיבוכים יתרים הביכה אותה. כאילו הצטמצם העולם סביבנו. משהו כבד בא ודחק אותנו לתוך עצמנו. חשתי שאנחנו נלכדים בזה אך לא הצלחתי למלט אותה. כאשר שוחחנו מדי פעם, כמעט אלה ורק אלה הפכו להיות השיחות שבינינו. דומה שזה שנותר לנו בשנים ההן. היה בה חוסר רצון לעשות דברים. העולם נעצר. רק שנתיים אחרי מות הוריה, לאחר שדירתם הקטנה באותה שכונת מגורים שנבנתה בשנות החמישים עמדה שוממה, התעוררה בחני נכונות למכור אותה.
ואז לקחתי אותה והלכנו יחד לדירה.
"הבית הזה הוא ההורים שלי," אמרה ונאנחה.
"זאת דירה. אלה קירות. ההורים שלך כבר אינם, לצערנו."
"נולדתי בדירה הקטנה הזאת, גדלתי בה ואליך יצאתי ממנה," המשיכה בשלה. "אפילו הריח שלהם עדיין מצוי בה." אמרה שקטות ועיניה דמעו." ועכשיו מה, לתת אותה לזרים?"
הייתה שעת אחר הצהריים מוקדמת של יום שבת. האזור היה שקט. חיו שם בעיקר אנשים מבוגרים, שילדיהם כבר בגרו ונישאו וחיים את חייהם באזורים אחרים. סגרתי את הדלת אחרינו והקשבתי. פסעתי פנימה והבית היכה בי. זה היה מפתיע, כמעט ציפיתי לראות את אביה, יושב לבוש גופייה ליד שולחן האוכל וכתפיו השעירות נשמטות מכאן ומכאן, ואת אמה הקטנה מהדסת לקראתנו. ברגע ההוא יכולתי להבין אותה. אלה לא היו רק הקירות. הכול עוד היה שם כפי שהיה. כפי שהכרתי את הבית. עד אז לא ההינה חני לנגוע בדבר כלשהו. בגדיהם היו תלויים בארון בעל שלוש דלתות. מיטתם על המזרן והשמיכות. פינת האוכל הקטנה, השולחן והכיסאות המשופשפים. המטבח הקטן על כליו. וחדרה של חני עצמה. המיטה שלה. ארון שתי הדלתות שלה. שולחן הכתיבה הקטן שעמד בפינה. אך הכול אפלולי ודומם.
הלכתי אל החלון שבחדרה ופתחתי אותו. אוויר טרי חדר פנימה והעומס באוויר החל להשתחרר. ריח הבית הנעול נזרה לאיטו עם המשב הקל שחדר. חני פתחה תריס ואני הגפתי חזרה את דלת הדירה.
"הגיע הזמן להיפרד מהדירה. מה לעשות."
"אני יכולה לספר לך משהו?" תלתה בי עיניה.
פניה היו אטומות ולרגע תהיתי עליה. היכן הירוק שהיה מגיח אליי מתוך עינייך, חני יקירתי? היכן הוא?
"ספרי."
ואיך נעשתה הגומה שבלחייך האחת רפוסה כל כך, חני יקרה?
"אני באה לפה. לבד."
ואיך מילא השקט את שעותייך במקום החיוכים שהיו לך?
"לא ידעתי."
"כן, אני באה כמעט פעם בחודש. פותחת חלונות ומאווררת את החדר. יושבת על המיטה שלי, ואחר כך יושבת ליד שולחן האוכל, כי לידו בילו הוריי את רוב שעותיהם. וזוכרת את הילדה הקטנה שהייתי אני."
"לא ידעתי," שוב אמרתי. "באיזה שעות עשית את זה?"
"מצאתי את הזמן. אל תכעס. כמה היו כמה מקרים שלא נסעתי לעבודה אלא באתי לכאן. להרגיש את ההורים שלי."
תמהתי עליה אך שתקתי. היא התיישבה על המיטה שלה. נאנחה ואחר מכן שכבה על גבה ועצמה את עיניה. האור שחדר מהחלון נפל על רגליה. מבחוץ הגיעו קולות חלושים. החלון היה פתוח כמעט לשום מקום. רגליה הונחו שם ביופיין, מחוטבות בגוון החיטה שלא בָשלה. ישבתי לידה והנחתי ידי על קרסולה.
"הם אהבו אותי כאילו הייתי בנם," אני זוכר שמלמלתי כאילו לעצמי.
"הם אהבו אותך מאוד," הסכימה. "אמרו שיש להם גם בן, לא רק בת."
"וטורט התפוזים שהייתה אמך עושה."
"גם כשלא רצית אכלת."
"אבל אהבתי את זה. תמיד אהבתי את זה עם כוס התה שהכינה לי."
"אתה זוכר?" אמרה וכמעט חייכה אליי, כשידה עשתה חצי טפיחה על המיטה.
לא שאלתי מה. כנראה ניחשתי. באחד הימים באתי אליה והיא הייתה לבדה בבית. שקט שרר. היא שכבה על מיטתה, כמו בשעה הזו והיא עצמה את עיניה. שני צעירים נלהבים ואוהבים והבית היה לרשותנו. השקט קרא לנו לאהוב. ורגליה החשופות שתמיד יפו בעיניי וקיבלו את לטיפותיי בשמחה. חשתי את הרצייה שלה. חשתי את החום של גופי.
"זוכר," לחשתי.
הרגשתי לפתע את השעה הרחוקה ההיא. אז, כשעוד היינו מלאי תקוות וציפיות מהעתיד. משכתי את חצאיתה במעלה ירכיה וגהרתי לעברן. נשקתי לזו ולזו מעל ברכיה. עורה היה צח, בשרה היה חמים. זאת הייתה חני שאהבתי. חני למרות כל שעברה. חני שנכנסה לפינת בית הקפה ביום הגשום ההוא כדי להסתתר מהגשם.
"אתה עדין אוהב אותי, כמו שאהבת פעם?" שאלה, קולה חלוש ועיניה עצומות.
"כן," אמרתי ושפתיי על בשר ירכה.
"לא נמאס לך ממני? אישה עקרה ומצוברחת כמעט תמיד?"
"לא תמיד את מצוברחת. מה פתאום. אבל את האישה שלי וגם אם לא תמיד נפלא לנו אני אוהב אותך. את יודעת את זה. ואיך באתי פעם והיית כאן לבד, ואהבנו ממש כאן, על המיטה הזאת?"
"החלון," קולה נצרד אליי. "תגיף אותו קצת," ביקשה.
קמתי והגפתי את תריס העץ. שבתי אליה והיא כבר פתחה את חולצתה. חזייתה הלבינה באפלולית שנפלה פתאום. התפשטתי והיא משכה עוד בבגדיה. כבר התבהר החדר והיא שכבה במערומיה וציפתה לי. גופה השרוע לנגד עיניי. התחברות ירכיה. התעגלות מתניה. תפיחת שדיה ואודם פטמותיה. כל אלה היו מול עיניי וחיכו לי. בתחושה טובה שכל זה, כולה וכל מה שיש לה וכל מה שיש בה הם שלי נדחקתי אליה, והיא נעה לעבר הקיר ופינתה לי מעט מקום לידה. עורה היה נעים וחמים וידי ליטפה את בטנה. נשקתי לה על שדיה והיא ליטפה את ראשי. היא הייתה אז אותה נערה שנשקתי לה בדיוק כך כאן במקום הזה בפעם ההיא. אלא שעכשיו מצאנו עצמנו עושים זאת בלי הקדמות ארוכות. בלי הצטנעות מיותרת, בלי העתיד שהיה. היא משכה בי מעליה והובילה אותי לתוך עצמה, מחבקת אותי ונושקת לכתפי. חשתי את תוכה לוהט אליי. רוצה בי כפי שזמן רב לא חשתי כך את רצייתה. המיטה חרקה קלות אך היא הייתה שקטה כל כך מתחתיי. רק חבקה אותי. רק רצתה בי עוד.
גם אחרי שהסתיים הכול גופה דבק אליי. רגליה נכרכו עליי ולא הניחו לי. דקות ארוכות נותרנו כך. הדממה השתלטה על גופינו. החיבור הרך והחם נעם לנו. חשנו את גופינו מתרגעים אט-אט. אבל אז החל גופה לזוע בצורה כמעט לא מורגשת מתחתיי. זרועותיה התהדקו עוד סביבי ועיניה בהקו אליי. החשיכה התפוגגה כבר, והברק שבעיניה שטף אותי ואחר כך אמרה כמו לעצמה, "אני רוצה אותך שוב" כך, מבלי להביט בי. ואז התחיל גופה להגביר את תנועותיו, כאילו משהו הניע אותו. אבל בשקט. אבל מבפנים. לוכדת אותי חרישית.
"חני," נשנקתי. תהיתי עליה.
"תישאר," רק אמרה. "תישאר בתוכי. אני רוצה שתמלא אותי."
______
