צילום: צביה פרידמן
המחברת מציעה בטקסטים אלה, שנלקחו מספרה "קינת הטל" (/עיתון 77; 2015), פְּרִישָׂה גדולה של משאבים כדי להפנות את משמעות הליבה של שיריה, בעת ביצוע עבודה יעילה של הימנעות, הימנעות מהתייחסות ישירה להפוך את השיר למשהו אחר. לפיכך, מנקודת מבט שגובלת במלנכוליה, מצליחה איפרגן להעביר לקורא את ההיזכרות כולה ביעילות פואטית, כאשר למחברת מאוד ברורה משמעות ההדים הנוצרים וכיצד לא לצמצמם כביטוי רגשי בלבד.
עם מיומנות שקולה מתוארת בבירור חוויה עמוקה, איפרגן מצליחה באמצעות מכשירים מקראיים אלה ליצור הזדהות עזה אצל הקורא, אשר יכול לראות עצמו במראה בעקבות פסוקי המחברת. ניסיון זה כרוך גם בעבודה עם כיתוב הטקסט המקורי, על ידי השלמת בסיס רגישויותיה, אשר איפרגן מאפשרת באמצעות כתיבה פתוחה, כאשר אותה מילה יכולה להיות בעלת כמה פרושים.
השירים (לפי סדר הופעתם בכתבה):
מתחת לפני האדמה
אַתָּה נָח עַל מִשְׁכָּבְךָ בְּשָׁלוֹם
בְּעוֹד אֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת לְהָעִיר אוֹתְךָ.
מְבַקֶּשֶׁת שֶׁתְּסַפֵּר לִי לִפְנֵי הַשֵּׁנָה
אֶת הַסִּפּוּר שֶׁלֹּא קָרָאתָ לִי.
אוּלַי רַק כָּךְ אֵרָדֵם.
תמונה
תְּמוּנַת אָבִי נוֹשֶׁרֶת
מֵעַנְפֵי מַחְבֶּרֶת כְּתִיבָה יְשָׁנָה.
שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת מְכַסּוֹת
פָּנֶיהָ שֶׁל יַלְדָּה קְטַנָּה.
וּבַתְּמוּנָה,
יְדֵי אָבִי יְפֵה-הַתֹּאַר,
מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ.
כְּמוֹ רוֹצֶה לְחַבֵּק
וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ.
שבת בבוקר
מִדֵּי שַׁבָּת אֲנִי שָׁבָה
אֵלַי. מַעֲנִיקָה לִי פְּרָחִים נוֹבְלִים.
אִישׁ לֹא הֵבִיא אֲגַרְטָל
כְּבָר שָׁנִים.
מספיק
פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ
אַתָּה וַאֲנִי
וְכָל הַפְּחָדִים שֶׁלִּי
מִזּוּגִיּוּת,
נִפְגָּשִׁים עַל סַפְסָל בַּשְּׂדֵרָה.
בְּמֶשֶׁךְ שִׁשָּׁה יָמִים לְפָחוֹת
אֲנִי מְרִיחָה כְּבִיסוֹת
עַד מְבִינָה שֶׁהַגַּעְגּוּעַ אֵינוֹ
מַסְפִּיק לִי.
תמונה
תְּמוּנַת אָבִי נוֹשֶׁרֶת
מֵעַנְפֵי מַחְבֶּרֶת כְּתִיבָה יְשָׁנָה.
שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת מְכַסּוֹת
פָּנֶיהָ שֶׁל יַלְדָּה קְטַנָּה.
וּבַתְּמוּנָה,
יְדֵי אָבִי יְפֵה-הַתֹּאַר,
מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ.
כְּמוֹ רוֹצֶה לְחַבֵּק
וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ.
לאט
לֹא רָצִיתִי לְמַהֵר אֶת הָרֶגַע הַזֶּה.
אַחַר כָּךְ הִגִּיעוּ רְגָעִים גְּנוּבִים,
וּלְחִישׁוֹת שֶׁרַק שְׁנֵינוּ יָדַעְנוּ,
וְהָיוּ תּוּתִים שֶׁצָּבְעוּ
אֶת הַחֹשֶׁךְ שֶׁל חֵיפָה בְּאָדֹם.
פִּתְאוֹם
הָאוֹרוֹת הַקְּטַנִּים שֶׁל הָעִיר נִפְרְמוּ אֵלַי,
סָלַחְתִּי לַאֲנָשִׁים שֶׁאִבְּדוּ אֶת דַּרְכָּם.
וְנָשַׁקְתִּי לְךָ, וְנָשַׁקְתִּי לָרֶגַע,
וְשָׁמַרְתִּי עָלָיו פֹּה וָשָׁם.
מעולם לא הייתי נהר
רָצִיתִי לִהְיוֹת הַבֶּכִי שֶׁלְּךָ.
כִּי מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי נָהָר.
וְאַתָּה שֶׁיּוֹדֵעַ,
שֶׁלַּזְּרוֹעוֹת הַדַּקּוֹת שֶׁלִּי
יֵשׁ אֶת הַכֹּחַ
לְהָכִיל לְמָשָׁל
כְּפִי שֶׁהַיָּם מְסֻגָּל,
גַּם לִגְלֹשׁ לְךָ
עַל הֶחָזֶה הַזֶּה...
יֵשׁ בִּי - הַכֹּחַ.
אֲבָל אַתָּה
בְּשֶׁלְּךָ -
אֵינְךָ בּוֹכֶה
אוֹתִי.
אמיליה
לֹא סְתָם הָעִיר הַזּוֹ מַזְכִּירָה
אֶת בּוּאֶנוֹס אַיְרֶס.
נִזְכֶּרֶת בְּ‘אֶמִילְיָה‘ הַנִּמְצֵאת סָמוּךְ
לַבַּיִת הַגָּדוֹל בְּ-‘ .‘JUFRE
לָקַחְתִּי אֶת דִּינָה לְשָׁם.
הִיא שָׁאֲלָה אִם יֵשׁ מָקוֹם שֶׁאֵלָיו
הָיִיתִי רוֹצָה לָשׁוּב.
שִׁקַּרְתִּי. אָמַרְתִּי שֶׁאֵין מָקוֹם שֶׁאֵלָיו
הָיִיתִי רוֹצָה לָשׁוּב
מִלְּבַד לַהֹוֶה הַזֶּה אִתָּהּ.
בַּהֹוֶה הַזֶּה, אֶמִילְיָה, גּוֹרֶמֶת לִי לִרְצוֹת
לָשׁוּב לְשָׁם. לְהָבִיא אֶת דִּינָה לְכָאן
לְהַזְמִין לָהּ מִיץ תַּפּוּזִים סָחוּט כְּאָז.
לוּ רַק הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת הַיּוֹם
אִם יֵשׁ מָקוֹם
הָיִיתִי אוֹמֶרֶת אֶת הָאֱמֶת:
אֵין מָקוֹם אַחֵר שֶׁבּוֹ הָיִיתִי
רוֹצָה לִהְיוֹת
מִלְּבַד לַהֹוֶה הַזֶּה אִתָּהּ.
