מאמר:
על "העצובים"/ חגית בת אליעזר

יד עורך הייתה מחטבת את הנובלה "העצובים" מאת שושנה ויג, מכניסה אותה לחליפת עסקים מהודקת, אבל לא. זהו אבל גולמי, בלתי מרוסן, ישראלי מאוד, אשר גופו הַתְּמָנוּני הוא מות חיל בטרם מלאו לו 20 בתאונת אימונים, וזרועותיו נשלחות לֶעָבָר - אל הנודדים והשורדים באירופת המלחמה, אל המחלה הלוכדת את האֵם השַׁכּוּלה ומייתמת את ילדיה שאיבדו את חיוניותה שנים קודם לכן בתאונה, ואף קדימה בזמן - לדור ילדיה של האחות השכולה.

הנובלה נוגעת בנקודות זמן לאורך כ- 70 שנה מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד הימים האלה. ההשתלשלות אינה כרונולוגית, היא מזגזגת אקראית בזמן, כאיילה הנמלטת מברדלס השִכְחָה.

פרטי עלילה מסוימים צצים כביכול שלא בזמנם. ההפתעה שבהם מרעננת, כמו למשל בעמוד 107.  הדיבור הזה על האח המת כשחקן קולנוע הוליוודי נוחת על הקורא בלי כל הכנה והולם בו:

"ביום ההולדת של אחי בשנת 2015 הוא היה צריך להיות בן 60 בשנת 2016 בן 61 עוד שש שנים לפנסיה. ואם היה שחקן קולנוע היה פורש כבר לפני שנים חי באחוזה בהוליווד ואנחנו היינו באים לבקר אצלו בחופשות ובחגים. ככה זה כשחוגגים יום הולדת למתים סופרים את כל מה שלא היה."

הקטע הזה פיוטי ומכמיר לב. ההתעקשות לחשב את גילו של האח בשנת 2016, אחרי ציון גילו בשנת 2015 היא הביטוי הספונטני של אבל משתלט, מטמטם.

רק בעמוד 127 מגיע ההסבר להוליווד:

"אחי הבכור היה נער יפה תואר. שחקן קולנוע אפשר לומר. התכניות שלו היו לנסוע לשחק בהוליווד."

בהמשך העמוד הזה – 6 עמודים לפני תום הספר - ישנו התיאור המפורט של התאונה הקטלנית:

"תאונת האימונים שבה התהפך עם זלדה בעת אימונים לא הצלנו אותו. היה זה ניסיון כושל להעלות נגמ״ש כלי התחבורה צבאי על משאית שהיא מוביל." הקטע הזה מתכתב עם תיאור דומה שממוקם בדיוק 6 עמודים מתחילת הספר ובין לבין - האבל עצמו כעננה אפלה המרחפת בגובה נמוך.

רחמיה של האחות השכולה יוצאים אל אמה, אף ש "אמא כבר לא הייתה אותה אמא"

"ישבתי מולם ובכיתי. לא ידעתי אם אני בוכה נכון. גם לא ידעתי איך להתנהג, כבר לא היו לנו כללים. בבת אחת הכול הופר. ואמא כבר לא הייתה אותה אמא מאותו היום והלאה. היא הסתגרה בעולם אחר, מתייחדת כל יום עם בנה המת. ביום שאחי נהרג אמי מתה." (עמוד 125).

חוסר האונים התהומי חוצב את המשפט התמים: "לא ידעתי אם אני בוכה נכון" וכמה יפה ומקורי התמצות של "אמא שלי השאירה לי צוואה בין גרגרי הקוסקוס." בעמוד 116.

בנובלה קו עלילה משני והוא כן סדור בזמן: סדרה של 14 מפגשי טיפול קבוצתי לאחים שכולים מטעם משרד הביטחון. הקורא מתוודע אל המפגש הראשון בסדרה קרוב למחצית הדרך – בעמוד 58 ועד סוף הספר תיאור המפגשים משתלב בשובל הזיכרונות המתפתל.

כל פרקון מתחיל בשלושה כתמים דמויי טיפות. דמעות? של שלושה בני המשפחה שנותרו מהחמישה? "תמיד נשארנו חמש נפשות" (ע' 126)

אחרי שבוע של ההתארחות בשדה הראיה שלי, מתבהרת לי עטיפת הספר: אשה יפה בת דמותה של המחברת מפלסת את דרכה בין קרעי זיכרונות בהם אותיות המילה "אח" משמשות בערבוביה עם הדמעות של תחילות הפרקונים.

יצירה ספרותית היא דו-שיח בין המחבר לקורא. בעמוד 129 אני מוצאת הנחיות לכותב:

"לכתוב את כל האמת, שיפסיק להסתתר מאחורי מטפורות." איני מסכימה. אין אמת עובדתית. אדם לכוד בתוך התודעה שלו שהיא אחד ההיבטים האפשריים של המציאות. תוך כדי כתיבה טוב יעשה, אם יאמץ את שרירי הדמיון כדי להתנתק ממסת האני השגרתי שלו לכדי ריחוף יצירתי עד לנחיתה הבלתי נמנעת.  

הנובלה מתחילה בארצות הברית, אשר גם בה אין מפלט מהאבל ואני שואלת את הנובלה לאורך הקריאה האם תהיה חזרה לאמריקה ומקבלת תשובה בעמוד האחרון בסגירה המעגלית בדמותן של שורות השיר האמריקאי.

"הוא לא כבד, הוא אחי" שרה להקת "ההוליס":

גַּעְגּוּעַ הוּא מֶרְחָק

גַּעְגּוּעַ הוּא הַמַּסָּע בֵּין שָׁמַיִם לְאֶרֶץ

גַּעְגּוּעַ הוּא בְּחִירָה בֵּין מְקוֹמוֹת

גַּעְגּוּעַ הוּא דִּמְעָה שֶׁאֵינָהּ נוֹשֶׁרֶת

גַּעְגּוּעַ הוּא צְמִיחַת הָעֲנָנִים

גַּעְגּוּעַ הוּא הָרִיק שֶׁנּוֹצַר בְּרֶגַע

גַּעְגּוּעַ הוּא הַחֶנֶק שֶׁנּוֹצַר בְּרֶגַע הַיְּדִיעָה

שֶׁתָּמִיד יִהְיֶה גַּעְגּוּעַ

אֵין מִפְגָּשׁ שֶׁיְּהַדֵּק

גַּעְגּוּעַ הוּא הָרֶגֶשׁ

שֶׁצּוֹמֵחַ לְלֹא פְּרֵדָה

כָּךְ סְתָם חוֹנֵק

מִדְּאָגָה