מאמר:
שווה לכל נפש /שלומית מירון

• ·      מורטוריום הוא ספרה החדש של שלומית מירון
• ·      שהציטוטים המופיעים במאמר לקוחים ממנו.     

בבית הספר היסודי – שיעורי הספרות היו הזמן היחיד שבו הייתי מסוגלת להאמין בחיים. בשאר השיעורים ישבתי על הכיסא הקשה ההוא מסתכלת על העננים שבחוץ, מנותקת מבליל המידע המונוטוני שהוחלף כל פעם  בנושא אחר. באיזה שהוא שלב היועצת המליצה לאמא שלי לשלוח אותי ללמוד מקצוע מעשי – למשל סַפָּרוּת.

לטובת הנשים המסתפרות אני שמחה שזה לא צלח לבסוף. אבל האינטואיציה של היועצת היתה לא רעה: סִפְרוּת ו - סַפָּרוּת כתובות ממש אותו דבר. למה לדקדק.

יכול להיות שכלל לא היו אלו השיעורים בספרות, אלא עיניה של המורה איילה שנצצו דמעות כשקראה את "שברירים" של דבורה בארון ואני בכיתי יחד איתה ולא נרגעתי גם למחרת וגם שבוע אחר כך, עד שהגענו ל"איש התוכחה" שלא עוזב אותי עד היום.

היכולת שלנו לשהות בעולמות רגשיים, לרקום לעצמנו סיפורים - היא לא רק מרתקת. היא הופכת את החיים למסע ספירלי-רוחני בתוך מרוץ ליניארי חסר תכלית. אנחנו לא סתם חיים, משיגים כמה דברים ומתים. אנחנו מבינים לעצמנו ולאחרים, אנחנו מתפתחים בזכות אתגרים בלתי צפויים, אנחנו זוכים להבנות שאפילו לא הזמנו, אנחנו ממירים רגעי סבל במשמעות נעלה. שברירים.

מרחב אגדי

כל אחד זקוק למורטוריום (דחיית חובות) - פסק זמן ממרוץ החיים שיאפשר לו לנוח מעצמו, מדימויו החיצוני, מחובותיו החברתיים או ממה שנדמה לו כחובותיו החברתיים. כל אחד זקוק למורטוריום כדי לראות מגבוה יותר את הסיפור שלו (ולפעמים אפילו להבין שזה רק סיפור).

מורטוריום שכזה אני מנסה להעניק למשתתפי הסדנאות שלי באמצעות תרגול כתיבה אינטואיטיבית, ומרחב אגדי שכזה יצרתי ברומן החדש שלי שנקרא – איך לא  - "מורטוריום".

המרחב הזה תורגם בשפת הרומן למרכז אוונגרדי לשיקום נשים המתערערות סביב תפקידן כאימהות (במהלך ההיריון או אחרי הלידה). את ה"מורטוריום" מקימה אחלאם – עובדת סוציאלית ערביה, בת לאם קוראת בקפה, שלא הצליחה למצוא לעצמה מקום בעולם בכלל ובחברה הישראלית-ערבית בפרט. לאחר שאחלאם עוזרת לרב חשוב למצוא ולשקם את בתו שסבלה מדיכאון אחרי לידה – הוא נותן לה לבנות קליניקה במערה באזור מדבר יהודה והרי ירושלים המשמשת כמערת התבודדות ותפילה לאנשי הקהילה שבראשה הוא עומד.

וכך מתוארת המערה המשודרגת:

" די מהר נוצרה כאן סביבת חיים שוקקת – ממש פטה־מורגנה להולכות במדבר, חיזיון פראי ששום דבר לא עומד בדרכו. אפילו כרם משגשג אפשר למצוא כאן בחסות אילוף הטבע על ידי ההוֹמוֹ פָבֶּר. צוות שלם של מומחים בעיצוב נוף, באדריכלות ירוקה ובעקרונות אקולוגיים עמל ללא הרף על השבחת המקום והתאמתו לחזונה של אחלאם, שתאבונה הולך וגדל ככל שהיא נוכחת לדעת שאין דבר העומד בפני מציאות שמתחברים אליה בעלי ממון מכל העולם, ובמיוחד אלה שחזון מזרח־תיכון־חדש - אפילו בזעיר אנפין, ואפילו רק של נשים מעורערות - מצית את דמיונם."

ובכן, דחיית החובות מתאפשרת בתנאים אופטימליים. האימהות הטריות מקבלות מרחב מנוחה  (צוות מטפלות מעולה דואג לתינוקות 24 שעות ביממה) ויכולת לעצור לרגע,  להפסיק ללהטט. הנשים ההרות יכולות לקחת פסק זמן להתבוננות עצמית - להתרחב תרתי משמע, לגדול כדי להיות מסוגלות לגדל אדם חדש שגורלו תלוי במידת הגיבוש הפסיכולוגי שלהן.

ה"מורטוריום" כולל תהליכים שונים המאפשרים לנשים הזדמנות נדירה להיפגש עם עצמן (בין השאר באמצעות תהליכי כתיבה) במנותק ממרוץ חייהן ומתפיסת עצמן.

הרשות לשהות בעולמות רגשיים

אבל "מורטוריום", לפחות בתחילתו, עוסק באשה שדווקא לא מבקשת לעצמה שום התפתחות. להיפך, קרן אביגיל – הגיבורה – רווקה צינית, נמנעת מכל מה שעלול להפגיש אותה עם עצמה, עם הכאבים שלה ועם האובדנים שלה. היא מנסה לחיות על פני השטח כמיטב יכולתה. החיים כמרוץ מכשולים.

החומה שלה נסדקת ונפרצת כשהיא מגיעה לאסטרולוגית המנבאת לה שינוי דרמטי בכול היבטי חייה, לצד אזהרה לשמור על היריון הצפוי לה. לתדהמתה של קרן, מרגע זה מתחילה שורה של אירועים שהופכים את חייה על פיהם, בדיוק בהתאם לתחזית.

מתוך הספר:

"והימים יעברו. ימים מרים. רגע הבשורה. רגע ההתפקחות. גזירות גורל. מי בכלל מתכונן אליהן? חשבנו שהחיים הם שלנו.

שלוש פעמים נאמר בלוויה של האישה הזרה הזאת שהמוות שלה מורה לנו לנצל את החיים ככל האפשר, כאן ועכשיו. ככה פתאום בן אדם נגדע באמצע שגרת יומו. והנה... זה מה שנשאר. אז לנצל כל רגע, חברים, לחיות את החיים.

מה יש לנצל? כאילו שאפשר לאגור משהו, לשמור לאחר כך. ממילא כל אחד לוקח מה שהוא יכול באותו הרגע. מה זה העצות האלה? מי נותן אותן? מה עולה בדעתם של אלה שנותנים אותן?

והנה המחר כבר נדחק לו לתוך הדרמה חסרת הפשרות. ראובן, הבוס הנצחי, איש המשפחה האפרורי, פתאום אלמן. והיא - היא מנהלת המשרד. והרי בכלל לא ניסתה לנצל כלום. לא חשבה למהר לשום מקום או לתפוס משהו לפני שיהיה מאוחר. הכול צנח עליה ככה. צנח לו גורל."

בשלב מסוים, עקב כניסתה של קרן להריון, היא חוזרת לאסטרולוגית לקבל תשובות, ומגלה שחל בלבול ושהתחזית כלל אינה שלה...

המסע המסתורי של קרן להבנת מה שבתוכה ומה שמחוץ לה הופך לבִּצָּת תודעה אחת גדולה. מה שמעלה את השאלה מה משפיע על מה ומה באמת אפשר לדעת בחיים האלה באופן מודע.

ברומן, כמו בתהליכי חלימה, כמו בתהליכי כתיבה – הגבולות מטשטשים. מן אִינְטֶרֶגְנוּם – שהייה בגבול הדמדומים. מה באמת קורה? מה מחוץ לשליטתנו? על מה יש לנו אפשרות להשפיע והאם אנו יודעים/מסוגלים להבחין בין הדברים?

כתיבת סיפור עוזרת לנו לעקוף רציונליזציות, וכמו בחלום - להלביש מחשבות מאיימות מִדַּי בלבוש אחר, להוציא את תאטרון הנפש לצעדה ססגונית, נועזת.

זהו לא מסע של שכל. זהו מסע של ריפוי, געגועים וכמיהה - אפילו לא ברור למי ולמה. זו תפילה, אם תרצו, קול קורא בחשכה. מחכה לאיזו תשובה שתגיע מאיפשהו.

ממש כמו שמתואר הדבר דרך תודעתה של גיבורה נוספת - מיכל - מטפלת בפסיכודרמה - שמצליחה להציל את עצמה ב"מורטוריום" באמצעות הטיפול בנשים האחרות:

"מהרגע ששמעה על המערה, מפי עמיתה למקצוע, היא לא יכלה להפסיק לדמיין אותה. משהו התלהט בה. גץ חבוי נענה לרוחות התקווה וקם כעוף החול ממרבצו הכבוי, העשן. המסתורין סביב המקום רק הגביר את סקרנותה, את תשוקתה להגיע אליו. היא לא העזה לקוות, אבל משאלותיה קמו עליה. המערה הזאת התיישבה בדמיונה, לחשה באוזנה מילים לא הגיוניות: בואי, בואי אלי. אנחנו שייכות זו לזו. אני מחכה לך."

מחול הנשמות בדרכן אל החופש

ב"מורטוריום" הנשים לומדות לכתוב את עצמן לדעת. כתיבה אינטואיטיבית מגלה לנו שאנחנו אנשים הרבה יותר מורכבים ומרתקים ממה שנדמה לנו. היא חושפת הכחשות, היא משחררת מכלאם חלומות, היא נותנת דרור להזיות, לחזיונות. רובד שלם הרוחש כמו מגמה מתחת לפני השטח. אבל הכתיבה היא גם כלי למחקר ולעדות – שלנו מול עצמנו.

מיכל מאתגרת  את הנשים בכל מיני תרגילים שיקדמו אותן להבנת עצמן. הנה אחד מהם:

"יש תרגיל אחד," מיכל נלהבת, "שעושה את העבודה בשבילכן בנות. תאמינו לי, מכל השיטות, התורות והתאוריות שלמדתי בימי חיי הארוכים – זה הדבר היחיד ששווה לזכור."

את התרגיל הזה היא מכנה זיהוי חלקים חבויים או המבחן הסודי שלנו.

"אז מה צריך לעשות? רשמו, רשמו! כדאי לכן. כל אחת מכן צריכה למצוא לעצמה, רצוי בסביבה חדשה, דמויות שמושכות את תשומת לבה. מעוררות בה רגש עז – כזה או אחר. כתבו, בשיפוט מהיר, רצוי קודם כול במילה אחת, את ההתרשמות שלכן מהן. אפשר לעשות זאת ממש עתה."

כמה מהנשים נענות לאתגר באופן מיידי ורושמות לעצמן בהיחבא.

"כתבתן? יופי! עכשיו, מחקו את השם והישארו רק עם אפיוני הדמות. קראו לעצמכן שוב את האפיונים. הפעם כעומדים בפני עצמם."

רושמות חדשות מצטרפות משועשעות למה שנראה כמשחק נחמד.

"ו.....לשלב הבא," מיכל מאטה את דיבורה ומנמיכה את קולה, "עכשיו, רשמו את שמכן במקום שם הדמות שמחקתן."

התרגיל הזה מלווה את הגיבורה שלנו לאורך הספר. המילים הכתובות הן עדות. מחשבות שנלכדו. בסופו של דבר הן יספרו לנו את הסיפור שלנו – על עצמנו, על האחרים, על החיים.

לכבד את המסתורין

קרן יוצאת מהמורטוריום  עם מחברת מלאה בהגיגים ומחשבות. מחברת הנזנחת באחת כשהיא שבה לחייה. מה שהובן בשכל לא תמיד בשל לנשור אל תוך הלב. ומה שמובן בלב - לא תמיד מצליח להינתק מכוח הכבידה ולהמריא מעלה – אל הראש. אבל הנפש ממשיכה אט אט במסעה הסמוי.  לא מגלה מה היא מבשלת. לאן תפנה או טו טו או מאוחר יותר. היא מכינה לנו הפתעות מול עצמנו. מול מה שחשבנו שאנו יודעים על עצמנו.  וכמו שכתבה המשוררת רולי צור-אריאלי בכריכה האחורית של "מורטוריום":

"זהו סיפור מרתק על התפתחותה של הנפש מעולם דטרמיניסטי של גזירה אל מקום שבו האני אינו מנסה עוד לפענח בכוח את העתיד אלא מכבד את המסתורין."

ובעצם, זהו סיפור על כוחו של סיפור - גלגל הצלה שווה לכל נפש. כל מה שצריך כדי ליצור אותו הן אצבעות פנויות לכתיבה/להקלדה ומשפך פתוח למחשבות, לדמיונות, לפחדים ולכמיהות.

וכן, נחוצה גם תעוזה כדי לצאת להרפתקה הזאת, ולא פחות מכך סקרנות. מה אנחנו עומדים לגלות לעצמנו? על עצמנו? הסיפור כידוע חכם מכותבו.