מאמר:
בין עיניים פקוחות לשפתיים חתומות/ דינה להרס
"READ MY LIPS": בין עיניים פקוחות לשפתיים חתומות ברישום של מירית כהן
בין דיון על טקסט של מרקס לבין שיח אקטואלי על לומומבה באפריקה, בנעורינו בתנועה, ישבה מירית ושרבטה ללא הרף דיוקן חוזר ונשנה עם עיניים גדולות היוצאות מחוריהן. ישבתי מרותקת לידה כשמחשבותיי נודדות לרישומים של קטה קולביץ ומשה גת. לימים מירית כהן התגלתה כציירת מוכשרת ומוערכת. אותי זה לא הפתיע.
בחרתי לשוחח על הרישום, ללא שם, של מירית כהן משנת 1980. בתחתית הרישום משמאל מופיע הפסוק: "ותפקחנה עיני שניהם" מבראשית ג',ז' והמשכו "וידעו כי עירומים הם".
להלן הצילום של הרישום.
כאשר מתבוננים בציור חשים מיד בחוסר איזון של הקומפוזיציה בין הצד השמאלי, שהוא גוש אפלולי צפוף ועמוס בגרידים [שתי וערב], מעין יצור שטני, דמוני, מרובה עיניים – ולידו מימין, כנולד מתוכו, דיקן של פנים נקיות שמתוכן בולטות השפתיים, כאיבר יחיד. מעין אתנה שנולדה מזאוס במיתולוגיה היוונית, או חווה שנוצרה מצלעו של אדם בבראשית.
הניגוד בין הגוש דמוי הפנים המאיים, כחלל מלא באופן אובססיבי, עם מוטיבים חוזרים בפחד החלל הריק [Horror vacui] לבין הפנים הנקיות מהרשתות הצפופות – יוצר מתח, אי שקט ומטלטל את המתבונן.
רבות נכתב על האינטנסיביות האקספרסיבית בציוריה של מירית כהן. היסטוריון האמנות דונלד קספיט כתב ש"המארג הזה יוצר הרגשה שטווה אותו עכביש שיכור שהתקשה לטוות את מערך הקורים הרגיל שלו, משום שאבדה לו תחושת המציאות". [מתוך הקטלוג לתערוכה של מירית כהן בגרמניה 1998]
האלמנטים היוצרים את העומס הם מעין סימנים של שפה קדומה, הם בלתי קומוניקטיביים, אך מעלימים סוד ומבטאים אימה אקזיסטנציאליסטית. מעין אילוצינציה לפורטרט עצמי ותחושה של דיסאוריינטציה טוטלית. [לעומת הפורטרט הברור יותר ברישום מס' 2]
בתוך המרחב הכהה יש חלקים הרמטיים החוזרים על עצמם, מעין עיניים שטות או דימוי לכדור הארץ מרושת. אפשר לראות כאן קונסטרוקציה ודה-קונסטרוקציה מלווה בפחד של כליון. במאמר של קספיט בקטלוג הוא אומר:" מירית כהן היא אחת מאלה שניטשה היה אומר שמסתכלים לתוך התהום והתהום מסתכל חזרה אליהם".
קספיט חש אולי מבלי דעת את האירוע הביוגראפי שמירית חוותה. היא הייתה רדופה במחשבות שווא על חוטים חשמליים הזורמים בראשה [את החוטים אפשר לראות ברישום מס' 2 בשיער האישה]. מאימת החשמל, היא גזרה את שערותיה ואושפזה בבי"ח אברבנאל. עם הזמן מירית התגברה על מחשבות השווא והמשיכה ליצור בפוריות רבה, עד למותה הטראגי כאשר קפצה מגג בניין בניו-יורק עם זר פרחים בידה.
חוטי החשמל חוזרים ביצירותיה כמערכת מסורגת של עצבים חשופים בנפשה הרגישה. כפי שסמדר שפי הטיבה לנסח: " מירית כהן היא אחת מרוחות הרפאים של האומנות הישראלית" [בביקורת בהארץ מיום 16.12.11]
לעומת השבכה המרושתת האפלה, משמאל, נתבונן בפנים החשופות, מימין, שבהן בולטות השפתיים כמטונימיה, כחלק המעיד על השלם. מעליהן זרועות מילים בעיקר בעברית ומתחתן מפל של מילים באנגלית. השפתיים צמודות וחתומות כחוסמות את המילים השואפות לנבוע מתוכן, אך המילים מוצאות את דרכן החוצה כמפל זורם, כמו שכותבת יונה וולך בשירה: "רואים יפה דרך הפה\יוצאות מילים שלא התכוונו להגיד" השפתיים, כחוף מבטחים למילים ששותקות ומילים שנמלטות מהן. השפתיים נטועות בפנים מהדהדות שיר אחר של יונה וולך "הפנים היו הפשטה": "הפנים היו חלל ריק הפשטה נוסחא
שלא נפרטה לפרוטות...
שלא הפכה לעיסה גסה
פרי התאמת ההבעה לרגש
וזו הייתה היצירה"
[מתוך "ארבע שעות גג" יאן ראוכונגר, דיוקנאות בשירה ובציור]
קשה שלא להיזכר בשפתיים של הציור "החייל היפה" של משה גרשוני, כשרואים את השפתיים ברישום זה. אך בעוד שהשפתיים של גרשוני צבועות באדום מוגזם ומתריס, כאן השפתיים מצוירות ברישום מינורי. הציור של גרשוני מנכיח את הנושא המגדרי וההומו-ארוטי. גם ברישום של מירית כהן עולה השאלה של הבושה וגילוי המיניות, כפי שהיא באה לידי ביטוי במשפט המצוטט במכוון מבראשית "ותפקחנה עיני שניהם" והמשכו "וידעו כי ערומים הם". מתבקש לחשוב על המשמעות של הציטטה כמפתח להבנת היצירה. המשפט מאזכר את האכילה מעץ הדעת שהביאה לאבחנה בין טוב ורע, להתפקחות מינית ולמודעות שעירום זה מגונה והסתרתו.
ברישום הפנים ערומות בהשוואה לגוש שמשמאל שאותו מירית הלבישה בבגד צפוף להחריד, זאת, המשפט המצוטט על ידה תורם לפענוח. יתר על כן העירום קשור לעורמה. מי שמתלבש רוצה לכסות על משהו, להסתיר את המיניות הגלויה או סוד אפל ואין ספק כי המרחב הצפוף עושה זאת כהלכה ובצורה מוקצנת.
אסוציאציות רבות עולות לנוכח השפתיים ברישום מתחום האמנות הפלסטית ומהשירה כאחד. בציור של סלבדור דאלי הספה האדומה מצוירת כשפתיים של השחקנית ההוליוודית מיי ווסט, בתוך חדר שהוא דימוי לדיוקן. גם אצל דוד אבידן בספרו "ברזים ערופי שפתיים", הברזים הם מטפורה פנטסטית-סוריאליסטית, מעין חפץ שניטלה משפתיו יכולת הדיבור. דיבור שהושתק ונערף באכזריות.
בשירו של רוני סומק "נקמת הילד המגמגם" הוא כותב:
"היום אני מדבר לזכר המילים שפעם נתקעו לי
בפה
חלמתי אז להבריח את המילים שנארזו כסחורות גנובות
במחסני הפה"
הפה החתום ברישום של מירית כהן כמחסן של סחורות גנובות, אצל סומק, הוא גם "פה סודי \ של אהבתי הסודית" בשירו של אשר רייך.
את השפתיים החתומות בדממה מהדהד גם שירו של אברהם בן יצחק "אשרי הזורעים ולא יקצורו": ":אשרי היודעים אשר יקרא להם ממדבר\
ועל שפתם תפרח דומיה"
ההתכתבויות עם השירים, יחד עם הציטטה המקראית חוברים יחד להבנת הרישום. את ההסתרה של סוד או התרחשות עלומה המתחוללת מאחורי השבכה ומאחורי השפתיים החתומות כאחד.
למרות הסגירות ההרמטית ובניגוד לה, הפה ברישום מפיק אותיות ומילים כלפי מעלה ומטה והוא בתווך. השימוש באותיות בציורים הוא גם כצורה וגם כתוכן. הכתב כדימוי צמח במודרניזם, פרץ דרך חדשה בסגנון הדאדא, התרחב בפוסט-מודרניזם והפך להיות מרכיב צורני או סמל מטפורי.
העולם נברא מאותיות לפי ההשקפה הקבלית. מירית כהן התקרבה לדת עם הגירתה לניו-יורק והייתה מקורבת לחצרות של חסידים והושפעה מעולם זה. המיסטיקה היהודית, ע"פ משה אידל, נמשכה לצדדים המאגיים של השפה ["החסידות בין אקסטזה ומגיה" משה אידל] "האותיות של שמות הישויות יורדות אל החומר ומקיימות את הברואים כולם" החזרה על צירופים של אותיות היא כשינוי מצב התודעה. במפל האותיות ברישום שלפנינו כל מילה מייצגת ריכוז של אנרגיה ומשמעויות שלעיתים הן גלויות ולעיתים אניגמאטיות.
מבין המילים שמעל השפתיים צץ לפנינו חרוז הומוריסטי ילדותי ומפתיע, בתוך המלנכוליה שבה נהלך שפי:
"לבוש בלבוש"
זוהי אירוניה משובבת לב בהתיילדות שלה ואולי גם מרמזת על הלבוש שעוטים אדם וחווה כשנפקחו עיניהם, בקריצת עין.
ברישום של מירית כהן, העיניים מחד גיסא והשפתיים, מאידך גיסא, נפרדים זה מזה אך גם נפגשים ויתכן כי השפתיים נפלטו מתוך ים הסורגים המשופע בעיניים מצועפות ברשת.
את הציור האקספרסיבי של מירית כהן, שהוא גם מושגי, המאופיין כמארג של רגישויות וכאב צורב ועל מקומן של המילים ברישום, אפשר לסכם במילותיה המדויקות של יונה וולך בשירה:
"ברחמים באהבה הייתה בריאת המילה יוצרת העולם ההבעה והרגש"
וזה מה שקראנו בשפתיים.
* דינה להרס-חוקרת אמנות .
