פרק מספר:
מסתרי פאריז/ איז'ן סי מצרפתית קלמן שולמאן
בֵּית הַמַּרְזֵחַ
בְּשֵׁם "בֵּית מַרְזֵחַ" יכַנו השודדים והמרצחים את בית היין אשר יתגודדו בו לחקור מִמְסָךְ. בַּעלי או בַּעלוֹת בַּיִת כזה מַרביתם בני נָבָל גם בני בלי שֵם אשר לָקחו ענשם בפלילים או בנות בליעל אשר נִמלאו להן ימי צבאן בבית האסורים והבאים בתוכו לסבוא יין, בזויי עָם המה אשר תָּקִיא אותם חֶברת האדם מֳגֵוָה. אֲסֳירֵי-אֳנִי[ אשר נִרצה עונם, חַברי גַנָבים שודדי לַיִל ושופכי דמי נקיים. שֹׁד וָרֶצַח אם יהיה בעיר פאריז יפרשו השופטים את רִשתם על בֵית פריצים זה, ובכל פעם יגורו בחרמס אֶת הנפש החוטאת אשר הם מבקשים.
מִמוֹצָא הדברים המעטים האלה, יבין כל קורא משכיל כי מָראות נוראות תראינה עיניו בְּמִסְפַר הסִפור הזה. מקומות זרים מְזַרֵי זְוָעָה אשר על כל סביבם רשעים עריצים יתהלָכו וּכְשִרְצֵי בתי מָחראות ישרֹצו שמה.
הַסוֹפֵר הנפלא קאָפער הִפליא מאד לסַפר הֲלִיכוֹת בני הוֹדוּ הפראים ועלילותיהם הנתעבות, שפתם העמוקה המלאה לה בלָהוֹת עם יֹפִי, עָרמתם ומזִמתם הרבה לְהִמָלט כצבי מיד יוקשיהם, ואכזריות עֶברתם בהשיגם את אויביהם. הקורא את דבריו, יֵעָוֶה משמוע, יִבָּהֵל מראוֹת, וידאג לאֶחיו בני עַמוֹ המתבודדים בארץ נוראה ההיא מְאוּרַת צפעונים ומקום תנים.
ואנחנו נְנַסֶּה הפעם לספר תהלוכות פראי אדם אחרים אשר גם הם זרים לנו, בחֶברתנו לא יתערבו, ובקהל עדתנו לא יִחַד מושבם, ורק בזאת אלה מאלה יִפָּרֵדוּ: כי הפראים אשר נדבר בם אנחנו, לא רחוקים הם מאתנו, ובתוֹכנו הם יושבים, ואם נחָרף את נפשנו לבַקֵּר את בתי היין אשר יֵערימו שם סוד ויתיעצו על דְבר שֹׁד ורצח, אז נוכל לראותם עין בעין.
להפראים האלה מנהגים זרים, בגדים מוזרים, נשים נכריות, ובלשון אחרת איש אל אחיו ידברו, לשונם מלאה תעלומות וסתרי מזמות מבהילות, סַעֲפִים נוראים ודמיונות מַרגיזי נפש. כמוהם ככל הגוים הפראים יכַנו איש את רֵעהו בשמות איומים אשר יתָארו את תכונות רוחם, את חֲמס ידיהם וחטאת נפשותיהם, את עֶברת זדונם ואת רֹעַ מעלליהם.
השמות ההם יקחו למו מאת החזיונות הנוראים בארץ. והדברים המשחיתים והמחבלים בתבל אשר ימַלאו את נפש האדם רעד וָרֹגֶז –. ועתה הט אזנך, קורא יקר! ותשמע חדשות ונצורות:
בשנת 1838 בשלשה עשר יום לחֹדש התשיעי בערב, בהתחולל רוח סערה, ומטר סֹחֵף נִתך ארצה, הּלֹך הָלַךְ איש רם הקומה ולָבוש קרעים, וישם פעָמיו אל רֶבַע העיר פאריז הנקרא בשם סִיטע. הרֶבַע הזה יִשְתָּרֵעַ מבית המִשפט וְיִפְגַע בבית תפלת נאָטר-דאַם. ואף כי עיני השופטים משוטטות בו לילה ויום, הוא עצֶרת בוגדים, רֵבֶץ מרצחים, מָנוֹס ומִקלט לכל זד ארור אשר תְּפַלֵט העיר מקִרבה. נפלאת היא בעינינו כי רק על יד בית המשפט יתקעו עדת מרעים ההם את יתדם' אף כי מִדֵי יום בּיום יִלָכְדו ילכדו שם בידי שופטיהם וִיאֻסְפו אֲסֵפָת אסיר אֶל בּוֹר, או יובלו לְבָמַת מַטְבֵּחַ ולמקום ההרֵגה –.
בלילה ההוא נָשַׁף רוח קַר בחוצות הסיטע, ושביבי אש העששית הכֵהה, הִתראו בְמֵי מַדְמֵנָה הצָפים על מרצפות האבנים מרוב הגשם. בתי צלמות הבנוים בלי סדרים, נשקפים על פני הישמון אשר ברֶבע העיר הזאת. להבתים הנִבזים ההם חלונים שקופים אטומים אשר מסגרותיהם היו לִמְסֹס גֹסֵס מִזֹקֶן, וזכוכיותיהם שבורות מרוב ימים. דרך נתיבוֹת חשֶךְ' יַעלו גָרֵי חדרי מָוֶת האלה במַעלות צרות ואפֵלות המעלות צַחנה ובֶאשה, אל מַעֲלוֹתֵיהם. שְלַבֵּי המעלות זקופים מאד וגבוהים, עד כי בְחָזקה יָעפילו לעלות אֶל הבתים הַשְנִיִם בעֵזר חבל דק הנטוי על פני הקירות הרטובים תמיד מזרם וממטר וְשֶפֶךְ מֵי הרחצה אשר ישפכו עליהם יושבי חשֶך וצלמות ההם.
בְּהַגִּיַע האיש אשר זכרנו, אֶל רחוב הַפּוֹל אשר בתוך הסיטע, הָלַךְ רוֹמָה הָלֹךְ וְטָפוֹף, כי ידע כי על אדמת בני גִילו תִצעדנה רגליו –. חשכת הלילה פרושה על פני חוצות, מִטרות עֹז זֹרְמוּ עָבֵי שחקים, ורוח סֹעָה וסער דופק בקול יְלֵל עֲלֵי דלת ושער. מורה השעות אשר במִגדל בית המשפט ישמיע את השעה העשירית. נשים סָרוֹת טעם נצבות בְּמו אֹפֶל ומשוררות שירי עָםולפי רְאוֹת עַיִן נודעה להאיש אשר זכרנו נערה אחת המתגוררת בעיר בֶּהָלוֹת ההיא, כי הִתיצב אצלה בקול הָמוֹן וַיַחזִיקה בימינה. והנערה התחלחלה וותָּשֶב אחור ברעדה ותאמר: "שׁלום לך, חַרְבוֹנָה!"–. בשֵם מַחריב ומשחית הזה, יְכַנּוּהוּ גָרֵי הסיטע מיום צאתו לחפשי מִמִשְמַרְתּוֹ –.
"הלא את היא הזמירה!", הרעים עליה בן הענק בקוֹל פחדים, "ועתה כַבְּסִי את גַרגרותי בדם ענָבים או במִשרפות המיםאם אין את נפשך לדעת את אגרוֹפי כי עָז! – ".
"הכסף אָזל מכיסי – " – השיבה הנערה ברעדה, כי האיש הזה נורא הוא על כל סביביו –.
"אם אפס כסף, תָאמין לך בַעלת בית המַרזח הין יין על דִּבְרָתֵךְ וְתֻמַּת מַראיך – ".
"אהה! עוד לא שלמתי לה גם בעד הבגדים אשר השאילה לי".
"בת נַעות המרדות!" נתן עליה השודד בקולו, ויהדוף את האומללה באגרוף רשע עד כי נפלה ארצה ותזעק מנהמת לבה. "מה לך כי נזעקת?" הוסיף השודד לדבר, עוד לא נִחתה ידי בך – חכי נא מעט וְתֵלְכִי במָחול לקול מהלומות אגרופי – ".
הנערה התנערה מעפר ותמהר וַתָּנָס מפניו בנתיב חֹשֶךְ והוא רודף אחריה בחרי אף וצועק: "עִמדי עמודי!... אודִיעָה אותך דבר... עתה נִתְפַּשְׂתְּ עתה הִנַךְ בידי – "ובדַברו תָפַשׂ בכַפו הגדולה והחזקה, כף יד קטנה רכה וענֻגה,
"עתה הִנְּך בידי!" ענהו קול איש אַלְמוֹנִי[..
"לא יד הזמירה בכפי?" שאל השודד, "ומי זה אתה האיש? האם חֲמוּץ-זְרוֹעַ?[8]... אמור נא... הרף ממני... אוי אוי... למה תְחַנֵק את צַוארי?... הרפני נא... תחת כי באתי בצֵל קורת ביתך..."
"אינני חֲמוּץ-זְרוֹע!" ענהו האלמוני המַחזיק בצואר השודד.
"לא מִמְתֵי סוֹדֵנו אתה" דָמך בראשך! אך למי הכף הקטנה אשר תפשתי בכפי?" שאל השודד. "לאיש ריבך!" השיב האלמוני, ויוסף עוד להחזיק בצואר השודד בְּרַב כֹּחַ, כי עצָבים ועורקים חזקים כמטילי ברזל לכף האיש הזר ההוא.
הנערה האומללה עלתה מעלות אחדות במעלות בית חמוץ-זרוע – כי שם ביתו. – ותקרא מרחוק אֶל מושיעה, ותאמר: "רב תודות לך אדוני כי הצלתני מיד חזק ממנו! אמנם עתה לא אֵחַת עוד מפניו, על כן הרף נא ממנו וְהִמָלֵט על נפשך! הידעת כי חַרְבוֹנָה הוא? –."
"ואני איש זְרוֹעַ רמה!" ענה האלמוני אליה.
כרגע נָדמו שני האנשים, ורק קול נַחרת חֵמָה נשמע בְׁהֵאָבְקָם יחד.
"החפץ מָוֶת אתה?! צעק השודד, "אם לא תרפני כרגע, אסירה את חוטמך מעליך עד היסוד!"
"חוטמי קטן הוא, ופה בחשכה לא תראהו".
"אם כן נלכה לאור העששית"!.
נֵלכה – ושם נִתראה פנים, ענהו האלמוני ויסחבהו סָחֹב והשלך עד העששית. שם הִתאבקו בחֹזֶקת היד, עד כי נפל השודד שדוד; אך כרגע קם הנופל ויתעודד, ויתנפל בזעם אפו על מִתקוממו המִתגאה בְּחֹסֶן גבורַתו כארז אדיר, ואשר לא יֵאָמֵן כי רך וענוג כמוהו יהי כּבּיר כֹּח ואמיץ לב, כזה לְשַבֵּר זרוע גבור חיל וגדל כֹּח כחרבונה.
האלמוני הפיל עוד הפעם את השודד ארצה, אך הוא מֵאן עוד לְהִכָנַע, ויתנער מעפר ויוסף עוד לְהִלָחֵם. אז הפך האַלמוני את ידיו, וַיַמְטֵר מהלומות אגרופיו על ראש השודד עד כי הֲמָמוֹ בתִגרת ידו. השודד נפל כשור פר ארצה, ובקול עֲנֹות חלושה שָחָה מעפר אִמרתו, ויאמר "רב לי כעת – הנני נותן לך את תּוֹדָתִי[9 כי עֲצַמְתָּ ממני – חֲזִיז ורעם! לך זרוע עם גבורה! – זרועך עזה כַמָּוֶת! ועתה הניחה נא לי ככלות כּחִי – ".
"אם לא יוסיף עוד לְהִלָחֵם, הניחה נא לו", אמרה הנערה אל האלמוני. "אך הגידה נא לי מי אתה? הלא בכל יושבי הסיטע אין איש – זולת הַמּוֹרֶה – אשר בְּאוֹנוֹ שָׂרָה את חַרבונה ויוכל לו! – תשואות חן חן לך אדני כי הִצלתני מִכַּף העריץ הזה לבל יעשה אתי כָלָה! – ".
האלמוני לא הֵשִיב דָבָר, אך הִטָּה אזנו לקול הנערה, כי מעודו לא הֶאזינה זנו צִלצל קול נָעִים כזה החודֵר חדרֵי לבבו, ויאבה להתבונן בה, אך חֶשכת הלילה עמדה לו לשטנה, ואור העששית לא עָצַר כֹּח להאיר את הלילה.
השודד הניע ידיו ורגליו אחרי שָכבו ארצה כאיש נִפעם רגעים אחדים, ויתנער ויקם מהארץ.
"השמר לך אדני! "הוסיפה הנערה לדַבר אל האלמוני, והשׁמר לך מפני חַרבונה! נוס מזה – ".
הֵרָגְעִי נא בתי!" אמר האלמוני אליה, "אם מעט לו, אוסיפה לו כהֵנה וכהֵנה – ".
"רב לך כָעת – ענה השודד – ועוד נִתראה פנים –"
"התתאונן עוד?" נתן עליו האלמוני בקולו.
"לא אתאונן – אך הנני נכנע תחתיך, כי עֹז בידך להרעים אבני רעם על ראש גבר!" ענהו השודד ביראת הכָּבוֹד אשר הָטְבְּעָה בלבב כל בני גילו בְּהִכָּנְעָם תחת ידי תוקפיהם. "מהלומות אגרופיך כזרם ברד ואבני אלגביש הָלמו ומָחצוּ ראשי – בזרוע עֻזך תִּטרוֹף זרוע אף קדקד – וזולת המּורֶה אשר ידו בַּכֹּל, לא יתהלל המִתהלל כי שָׂם רגלו על צוארי – "
"ומה חֶפצך עוד?" שאלהו האלמוני.
לא אחפוץ דבר רק לגלות אזנך כי אותך שָׁת ה' למורה[11] לי, וגם לך ישית מורה – כי זרוע רָמָה צוֹפִיָה על כל בעלי אגרוף – אמנם עתה כי חזקתני וַתוכל לי, עתה יִוָדַע לך כי כל גָרֵי הסיטע ייראו מפניך. בעלי בָּתֵּי הַמַּרְזֵחַ יֵרַתּ ויחרדו מפני תנופת ידך, וִימַלְאוּ גרונך מבחירי יינם, וכל העלָמות תְּשָרֵתְנָה אותך –. ועתה אחלה את פניך להודיעני מה שִמך ומי אתה? כי שפתיך תבַּענה שְפַת מְתֵי סודנו כאחד זִקני הסיטע; אולם אם מֵחַבְרֵי גנבים אתה, דבר אין לי אתך! אנכי זה דַרכי כֶסֶל לי לְהָנִיף את המאכלת עת יָצוּפוּ דֱמֵי לבבי על עֵינָי, ובעבור זה הייתי אֲסִיר-אֳנִי חמש עשרה שנה, אך בִּגְנֵבָה לא שלחתי ידי מעודי, וגם הזמירה יודעת זאת".
"כֵּנִים דבריו" ענתה הנערה.
"אם כן הדבר – אמר האלמוני אל חרבונה – אם כן הדבר כי כַפֶּיך לא נְגֹאֲלוּ בגנֵבה, לכה ונֵלכה אֶל בית המרזח לשתות אשיש ענבים, בוא נא אתי ואל תירא!"
"הֵיטבת דַבר, גבור החיל! – עוד הפעם אתן לך תודה כי גבור מלחמה אתה – לְךָ אגרוף עם חזיזים! – עוד תצלנה שתי אזני – חֲזִיז ורעם; אגרופיך ככשיל וכילפות יהלומן, וכפטיש יפוצצו ראש סלע – למדני נא וחכמני איכה תפליא כֹה את מַכוֹתיך".
"אם תאבה, אלמדך להועיל –".
אך לא את רֹאשִי תְלַמֵד – חֲזִיז ורעם! סערת אגרופיך על ראשי עוד תתחולל, ועל קדקדי עוד חמָסה יֵרד –. עתה אחת אשאלך והודיעני אם ידעת את חֲמוּץ הזרוע אשר היית בביתו?"
"מי הוא זה חמוץ הזרוע? ההוא לבדו יגור בבית הזה?"
"הוא לבדו, כי טעם כמוס לו לבלתי שֶבֶת עִם איש זר בבית אחד –".
"לא ידעתי את האיש ההוא מעודי – מפני זרם המטר באתי לחסות תחת קורת הבית הזה. ובראותי כי תַכֶּה את הנערה הזאת, ואָקום להושיעה, זולת זה דבר אין לי בבית הזה".
"אנכי לא אחפוץ דעת את דרכיך – כי האיש אשר שׂיחַ ושיג לו עם חמוץ הזרוע לא יְגַלֶּה סודו לאיש –". אחרי כן שׂם השודד אל הזמירה פניו, ויאמר: "נִחַמְתִּי כי הניפותי ידי על נערה ישרה כמוך, ומה מאד הֵיטַבְתְּ עֲשׂה בְמָנְעֵךְ ממני את זַעַם הוֹלֶם פעם זה, ולא יָסַפְתְּ עוד לְגָרוֹת אותו בי ככלות כֹּחִי –. עתה בואי נא גם אַתְּ אתנו לבית המרזח, והאדון הזה ישלם, כי יש כסף ל אדון זה. "אדני!" הוסיף חרבונה לדבר, נֵלכה נא לבית היין אשר יִקָרֵא בשם "שְפַן הַלָבָן", כי שם יִמָּצִא גם בשר למלאות הכֶּרס וגם יין לשמח לבב אנוש".
"בואי גם אַתְּ אתנו", אמר האלמוני אל הזמירה
"זה מעט כרה ממני תאות האֹכל" – ענתה הזמירה – כי כֹה משפטי מִדֵּי אראה מהלומות תֵּזַהֵם חַיָתִי גם מאכל תאוה".
"תאות האֹכל תשוב אליך בראותך את המטעמים" אמר השודד אליה.
האלמוני, חרבונה, והזמירה, הלכו שלשתם אל בית היין.
בעת אשר התאבק האלמוני עם השודד, עָמד איש רם קומה ובריא אולם הנושא פחָמים, באולם הבית אשר נֹכַח פתח בית חֲמוּץ-זֱרוֹע ופניו נפלו מאד, אך לא התערב בין המתאבקים להיות זרוע לאחד מהם. וּבְלֶכֶתשלשה אנשים הנזכרים לבית היין, הלך גם הוא אחריהם. השודד והזמירה באו ראשונה הביתה, ונושא הפחָמים נִגַש אז אל האלמוני וילאט באזניו בשפת בריטאנית לאמר: "הִשָׁמֶר נא, הוד מַלְכוּת! –", אך האלמוני לא שָׁעָה אֵלָיו ואל דבריו, ויבוא הביתה גם הוא. ונושא הפחָמים לא מָשׁ מפתח הבית ועיניו משוטטות בעד חור האשנב אשר בדלת, לראות מה יֵעָשֶה בתוך הבית.
* איז'ן סי-סופר צרפתי פופלארי בן המאה ה19. הרומנים והנובלות שלו קנו להם אחיזה ואהדה בשכבות רבות של האוכולוסיה בצרפת ומחוצה לה במאה ה19 ובתחילת המאה ה20.
