מאמר:
בין קיתונות לקבין/ חגית בת אליעזר
"קִיתוֹנוֹת וְקַבִּין" – זהו ספר שיריו החדש של סער יכין מבית היוצר של הוצאת "הבה לאור" והוא נתון בכריכה קשה חומה אדמדמה מעוטרת בקרני קודש זהובות בעיצוב של עידן אפשטיין מ- Uber-nice.com – כשני הספרים הראשונים של ההוצאה המוארת הזאת – מאת עודד כרמלי ויואב עזרא - שני הבכירים בחבורת "הבה להבא". הספר פגש לראשונה את סער יכין עצמו ואת הקהל באירוע של הוצאת "הבה לאור" ב-21 לאפריל, ערב-ערב פסח בתיאטרון החאן בירושלים בחסותו של "מקום לשירה". סער מיטיב לקרוא את שיריו – בעל פה, בתיאטרליות, עם מעוף יקומי והופך אירוע שירה לחגיגת אנרגיה משובבת. כך צפוי להיות בהשקת הספר במוצ"ש 14 למאי במצפה רמון – עיר מגוריו של סער יכין. בטרם ההשקה אני עושה לעצמי אירוע פרטי של קריאה בספר הזה של יצירתיות רעיונית-לשונית.
בתחילה – בכניסה: טוקטת קיתונות. צמד המילים הזה נשמע מתוקתק וקצבי. ומיד לאחר הכניסה – היציאה:
יָצָאתִי לַמִּדְבָּר לְחַפֵּשׂ שֶׁקֶט. מָצָאתִי
קִיתוֹנוֹת שִׁירָה.
יָצָאתִי לַמִּדְבָּר לְחַפֵּשׂ שֶׁקֶט. חָטַפְתִּי
קִיתוֹנוֹת שִׁירָה.
יָצָאתִי לַמִּדְבָּר לְחַפֵּשׂ שֶׁקֶט. בּוּם!
קִיתוֹנוֹת שִׁירָה.
יָצָאתִי לַמִּדְבָּר לְחַפֵּשׂ. קָרָאתִי:
לַעֲזָאזֵל מַלְכוּת הַשִּׁירָה! תְּנוּ לִי
אֲתוֹנוֹת שְׁקֵטוֹת.
מַמְלַכְתָּהּ עֲבוּר חֲמוֹר אוֹ פֶּרֶד!
המדבר – סביבת מחייתו של סער, החיפוש – דרך חייו, למילה "קיתונות" בשימוש המקובל משמעות מושאלת שלילית: "קיתונות של רותחים", "קיתונות של צוננים" – בכל מקרה – נוזלים שנשפכים. סער הוא הראשון שמוצא קיתונות שירה ועוד במדבר. החיפוש של דבר אחד ומציאתו של דבר אחר מהדהד את הסיפור התנ"כי של אֲתוֹנוֹת (שמתחרזות עם קִיתוֹנוֹת!) ומלכות. ואז אחרי העצמה משולשת: מצאתי-חטפתי-בום! זה בא ומדגים יחס דו-ערכי לשירה: אומנם היא מלכות, אך נופלת מ-"חֲמוֹר אוֹ פֶּרֶד!".
בעמוד הבא אנו מתוודעים אל קַבִּין:
תִּשְׁעָה קַבִּין שִׁירָה
זוֹרְמִים שׁוֹצְפִים שׁוֹבְרִים וּמִשְׁתַּבְּרִים.
תִּשְׁעָה קַבִּין שִׁירָה
שׁוֹטְפִים לִתְלֹשׁ כָּל שֹׁרֶשׁ שֶׁתָּבִין.
תִּשְׁעָה קַבִּין
וְכָל קַב חַיִּים
וְכָל קַב מִיתָה
וְכָל קַב קִיתוֹנוֹת אֲמִתָּה!
גם כאן השניות של שירה: היא חיים ומוות, כלומר הכל והיא נוטלת תִּשְׁעָה קַבִּין מעשרה – החלק הארי.
המבוא הזה זורם ומתפתל ומלהטט במילים, למשל ב-"אֶבֶן", עד לסיכום הביניים: "הֵרַמְתִּי אֶבֶן לְהָבִין, הֵנַפְתִּי לְהַפְנִים, / הֻכֵּיתִי קִיתוֹנוֹת וְהִסְתַּחְרַרְתִּי בַּקַּבִּין." ומסתיים ב:
יָצָאתִי לַמִּדְבָּר.
רָאִיתִי תְּמוּנוֹת מְשַׁגְּעוֹת.
וְאֵיךְ עוֹשֶׂה מְשֻׁגָּע?
מָה שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ.
לשורות האלה תפקיד מהותי במבנה הספר: צמד המילים שבשורה הראשונה "יָצָאתִי לַמִּדְבָּר." פותח את מבואת הכניסה לספר ושלוש השורות האחרות משמשות כשמות הפרקים הבאים.
מהמדבר – לים בפתחו של פרק א רָאִיתִי תְּמוּנוֹת מְשַׁגְּעוֹת. וכך זה מתחיל(ע'12):
קריאה להפלגה
מַכָּה קַלָּה בָּעֹגֶן, וְהוֹפּ! אֲנִי שָׁט.
אֲנִי חוֹתֵר לְאָנְשֶׁהוּ. אֲנִי חוֹתֵר לְמַשֶּׁהוּ.
אֲנִי חוֹתֵר וְחוֹתֵר וְחוֹתֵר – וְהִנֵּה אָנְשֶׁהוּ!
הִנֵּה אוֹקְיָנוֹס שֶׁל מַשֶּׁהוּ!
נִרְאֶה לִי מָקוֹם טוֹב לִטְבֹּל וּלְהָצִיף קָדְקוֹד,
מָקוֹם טוֹב לְיַסֵּד בּוֹ אֶת אִיֵּי גָלַפָּגוֹס שֶׁל הַנֶּפֶשׁ.
ואז הלאה לְחֵיק הַטֶּבַע(ע'14):
מרחבים פתוחים יותר
קִבַּלְתִּי מִרְשָׁם לְמֶרְחָבִים פְּתוּחִים
אָז קָפַצְתִּי לְחֵיק הַטֶּבַע.
רַק מָה? מָה אֲנִי מַרְגִּישׁ
אֵיךְ שֶׁאֲנִי קוֹפֵץ לְחֵיק הַטֶּבַע?
זִקְפָּה.
זִקְפָּה בְּחֵיק הַטֶּבַע.
...
...
ולחלל כולו(ע'14):
מצהר הגאווה
הֶחָלָל גֵּאֶה, רְאֵה:
טַוָּסִיּוּת הָעַרְפִלִּיּוֹת,
תִּלְהֹבֶת הַשְּׁמָשׁוֹת,
מוּזָרוּת הַשְּׁבִיטִים,
רַוָּקוּת הַיְּקוּם.
...
...
ודרך העצמאות המילולית הנאורה בתחילת השיר(ע'34):
מועד
שֶׁל מִי זֶה יוֹם הָעַצְמָאוּת הַיּוֹם
שֶׁמִּכָּל עֵבֶר פוֹטוֹנִים דִּינוּר נוֹרִים וְזוֹקְקִים?
עַל מָה כָּל הַהֲמֻלָּה?
אני מגיעה לחגיגה מילולית-רעיונית חובקת עולמות, עונות והונאות, בחופש של שימוש במילים לועזיות: "קְרִימִינוֹלוֹגְיָה", "פְרֵנוֹלוֹגְיָה", "אִינְדִּיקַצְיָה" ואף המצאת מילים לועזיות: "פְּסִיכוֹפַּצְיָה", בתיעוד עברי מדויק שב "שְׁנִיַּת אַחַר־צָהֳרַיִם שְׁדוּפָה / בֵּין שִׁלְהֵי־אָבִיב לִמְבוֹאוֹת־קַיִץ."
ארבע הונאות
עוֹלָם מַצְהִיב -
מַדּוּעַ לֹא תַּאֲדִים אוֹ תַּסְגִּיל?
מָה לְךָ לְהִתְקַדֵּם לָאֶמְצַע?
עוֹלָם טִפְּשׁוֹן,
מֵאֶמְצַע אֵין לְאָן לִקְפֹּץ.
עוֹלָם הָעוֹנוֹת הַקְּטַנּוֹת -
מָה לְךָ לִסְבֹּב סִיבוּבֵי סִיבוּבִים,
אֶפִּיצִיקְלִים קְטַנִּים סְבִיב
מוֹנֶה הָעוֹנוֹת הַגְּדוֹלוֹת הַנּוֹרָא?
עוֹלָם טִפְּשׁוֹן,
הוּא לְעוֹלָם יַחְשֹׂף לְךָ רַק
שֶׁמֶץ הֶרֶף שֶׁל רִגְעוֹן,
שְׁנִיַּת אַחַר־צָהֳרַיִם שְׁדוּפָה
בֵּין שִׁלְהֵי־אָבִיב לִמְבוֹאוֹת־קַיִץ.
עוֹלָם –
שְׁלַח אֶת גֶּדֶר בֵּיתְךָ לִלְמֹד מֵטֵאוֹרוֹלוֹגְיָה.
שְׁלַח אֶת חֲצַר בֵּיתְךָ לִלְמֹד מֵטֵאוֹרוֹלוֹגְיָה.
שְׁלַח אֶת בֵּיתְךָ לִלְמֹד מֵטֵאוֹרוֹלוֹגְיָה.
שְׁלַח אֶת דָּרֵי בֵּיתְךָ לִלְמֹד מֵטֵאוֹרוֹלוֹגְיָה.
אֶת הַמֵּטֵאוֹרוֹלוֹגְיָה שְׁלַח לִלְמֹד קְלִימָטוֹלוֹגְיָה
וְאַתָּה חֲקֹר אוֹתָהּ בִּקְרִימִינוֹלוֹגְיָה,
שְׁקֹד עָלֶיהָ בִּפְרֵנוֹלוֹגְיָה.
מַשֵּׁשׁ אֶת גֻּלְגָּלְתָּהּ, חוּשׁ וְאַבְחֵן:
הַבֶּלֶט שֶׁבֵּין הָאֻנּוֹת -
אִינְדִּיקַצְיָה לִפְסִיכוֹפַּצְיָה.
עוֹלָם -
אֲנִי חוֹשֵׁב, הָיְתָה לִי חֲשׁוּבָה עוֹנַת הַחֲשִׁיבָה.
אֲנִי מַרְגִּישׁ, הָיְתָה לִי מְרַגֶּשֶׁת עוֹנַת הַהַרְגָּשָׁה.
אֲנִי מֵבִין כִּי הָיְתָה לִי תּוֹבָנָה בְּעוֹנַת הַהֲבָנָה
וּמַכִּיר תּוֹדָה לְעוֹנוֹת הַהַכָּרָה וְהַתּוֹדָעָה.
אֲנִי מוּכָן לְסוֹפְעוֹנָה. עַתָּה:
כָּל הַבָּרוֹמֶטְרִים, הֱיוּ לָנוּ לַאֲדוֹנִים.
כָּל הַתֶּרְמוֹסְטָטִים, הֱיוּ לָנוּ לִגְבִירוֹת.
פִּרְצוּ חוֹלְלוּ בְּרִקּוּדִים סָלוֹנִיִּים.
אֲנַחְנוּ הַפַּרְקֵט.
מה רחבה מוטת כנפי היצירתיות: אנחנו העולם ותחתיתו המתורבתת – הפרקט.
רוצה להמשיך לקרוא, אך היד כבדה על הדפדוף וכל הפיזיולוגיה פועמת התרגשות המוכרת ממעמדים אחרים. התבטאותו של דוד גרוסמן תמיד בזיכרון המידי שלי : "כשאני כותב, הכל מתנקז ליצירה המתהווה, כל העולם מושיט לי יד", ועכשיו היא ישימה גם אלי: ביום שישי 13.5 מתפרסם מאמר ב"הארץ" ובזכות שיתופי פייסבוק מגיע גם אלי על התאהבות ביצירות אומנות. המאמר מביא כדוגמא ציור מלפני מאה שנה והשיר הזה הוא אלבום ציורים עתידניים התפור אלי ישר לעצמות.
אני עוצרת כאן ואתם תקראו את הספר ותיזהרו מהשיר "ארבע הונאות"
בעמוד 36 או ששיר אחר יתפוס אתכם חזק, וכמו הכבש ה- 16 יישאר אתכם בחדר ולא ייתן לקרוא את כולם.
מצפה רמון תלבש חג במצ"ש. מדרום תיפתח הטובה שתתפשט עם הזמן צפונה ואוכל להשתתף באחת מחגיגות הספר.
